טיפה להפתעתי, שמתי לב שהפעם האחרונה שהתייחסתי כאן לשאלות של קריאה ו/או כתיבה דיגיטאלית לעומת הכתיבה ביד והקריאה על הנייר היתה לפני יותר מחצי שנה. הדבר מפתיע מפני שהתחושה הכללית שלי היא שהנושא נמצאת באופן תדיר בכותרות. התחושה הזאת גרמה לי להתלבט אם בכלל יש טעם לכתוב על הנושא שוב עכשיו, הרי אפילו אם פער של חצי שנה בין התייחסויות בהחלט סביר, לא ברור שיש מה לחדש. באופן כללי, השאלה הבסיסית נשארת כפי שהיתה: האם הלמידה של תלמידים שקוראים טקסטים על גבי המסך טובה באותה מידה (או, סליחה, רעה באותה מידה) כמו הלמידה של תלמידים שקוראים מטקסטים מודפסים. יש מחקרים שרומזים שלמודפס יש יתרון, אבל מול אלה יש גם עדויות שככל שעובר הזמן מיומנויות הקריאה והכתיבה הדיגיטאליות נרכשות עד שבעתיד הלא רחוק לא יהיה הבדל מהותי בין הלמידה בסביבה הדיגיטאלית לעומת המודפסת. אבל גם אם אין “חדש”, לפעמים אפשר לראות את הנושא באור קצת שונה, ונדמה לי שיש אור כזה
במאמרון חדש של ג’ף אוטכט.
לפני כשבועיים אוטכט כתב שמרבים לשאול אותו אם הוא חושב שצריכים לזנוח לחלוטין ספרים מודפסים. אני מניח שכל מי שעוסק בתקשוב בחינוך פגש את השאלה הזאת לפחות מספר פעמים. נדמה לי ש-“תשובה” ראויה עשויה להיות “למה בכלל חושבים שאני חושב כך?”, אבל אוטכט משיב בצורה אחרת, עם תשובה שבהחלט נראית לי. הוא מציין שאם מדובר בספרי קריאה, ממש לא איכפת לו, ושכל אחד יבחר את הפלטפורמה העדיפה אליו. עם זאת, בשדה החינוכי יש יתרונות לספרים דיגיטאליים על גבי ספרים מודפסים שהתוכן שלהם מתיישן מהר מאד. בעיניו אין כאן יתרון שהוא בהכרח יתרון מנצח, אבל הוא מוסיף:
But here’s the thing…no matter where you are in your own transition into a digital reading world we all read more digitally. Emails, Facebook, News, this blog post (unless you printed it off). Just sit back and reflect for a moment how much of your day is reading digital text. Even if you like to read before bed you probably read more online during the day.
התוספת הזאת מאד חשובה. הרי היום חלק מכובד של הקריאה של רבים מאיתנו מתרחשת על גבי מסכים, ולכן השאלה של מה עדיף הופכת כמעט ללא רלוונטית. השאלה היותר רלוונטית היא האם התלמידים שלנו רוכשים את המיומנויות הדרושות כדי שהם באמת ילמדו מהקריאה ה-“דיגיטאלית” שלהם. גם זאת, כמובן, איננה שאלה חדשה. אנשי חינוך רבים מתמודדים איתה, אם כי לא תמיד בהצלחה. במאמרון שלו אוטכט מצטט מ
כתבה באתר MindShift שהתפרסמה לפני שלושה חודשים, כתבה שבין שורותיה אפשר אולי לזהות חלק משמעותי של בעיית ההתמודדות.
חלק ניכר מהמאמרון ב-MindShift מתייחס לנסיון של מארק פנינגטון, מורה בקליפורניה המתמחה במיומנויות קריאה וכתיבה. פנינגטון מזהה יתרונות וגם חסרונות לשתי הפלטפורמות השונות. לגבי הנייר הוא מציין יתרון חשוב:
“You can write on the text right there,” noting that if students aren’t allowed to write in textbooks, they can use small sticky notes that come off easily. “You can also flip back and forth very easily, and spatially, there are advantages to print media.”
הוא יודע, כמובן, שבטקסט דיגיטאלי, על גבי המסך, אפשר למרקר ולהוסיף הערות, אבל…:
When Pennington’s seventh graders took the Smarter Balanced Assessment in English Language Arts on new Chromebooks last April, Pennington didn’t teach them how to use the test’s annotation feature. Students would have been able to highlight reading passages and take notes on the text to help them answer test questions. He thought it was too complicated for them to learn how to use well in time for the test.
במילים אחרות, המרקור, והוספת הערות, לתוך טקסטים דיגיטאליים אינם פעולות שמובנות מאליהן. אפשר ללמוד את השימוש בהם, אבל ברוב המקרים רצוי שמישהו יילמד את המיומנויות האלו. הבעיה היא שבלוח הזמנים הצפוף של בתי הספר העמוס במבחנים סטנדרטיים שבאמצעותם מדרגים את התלמידים ואת בתי הספר, קשה למצוא את הזמן ללמד את המיומנויות החשובות האלו לתלמידים, וזאת על אף העובדה שהן יכולות לסייע רבות להצלחה באותם מבחנים. מעניין לציין כאן שהפרשה העגומה של רכישת מכשירי iPad לכלל התלמידים בבתי הספר של לוס אנג’לס התחילה עם הרצון של מובילי המחוז להכשיר את התלמידים להתמודד עם המבחנים הממוחשבים שנעשים לחובה בבתי הספר. רק מאוחר יותר המחוז גילה שהקלדת תשובות לתוך מכשירי ה-iPad מסתירה את השאלות שעל המסך (ולכן היה צורך בהוצאה של מיליוני דולרים נוספים על רכישת מקלדות נפרדות).
אוטכט ביקורתי כלפי מערכות החינוך שאינן מקדמות למידת המיומנויות הדרושות כדי שתלמידים יוכלו ללמוד בהצלחה מטקסטים דיגיטאליים. הוא כותב:
There are a ton of things that are built into most online reading platforms that are never taught to students. Or we try to teach them the same way as we did in a print world and that doesn’t work.
הוא משוכנע שלא רק התלמידים, אלא גם המורים אינם לומדים את המיומנויות האלו. יתכן שהוא צודק, אם כי לפחות בישראל (ואני מניח במקומות רבים בעולם המערבי) מוסדות להכשרת מורים כן רואים חשיבות ברכישת מיומנויות דיגיטאליות. דווקא אם הבנתי אותו נכון, בסיום המאמרון שלו אוטכט רומז שהעובדה שבעתיד הקרוב תלמידי בתי הספר יצטרכו להבחן במבחנים דיגיטאליים רבים נותנת מקום לאופטימיות – הרי בתי הספר יצטרכו ללמד את המיומנויות הדיגיטאליות. אבל יתכן שמה שנראה כאופטימיות איננה אלא ציניות. ואם כן, אפשר להבין למה. גם כאשר (בעתיד הלא רחוק) מבחנים ייערכו על תשתיות דיגיטאליות, ספק אם מערכות החינוך ימצאו את הזמן ללמד את המיומנויות הדרושות – דרושות לא רק לעבור את המבחנים, אלא פשוט להיות אדם משכיל בעולם הדיגיטאלי.