וורשאור משוכנע שלדיגיטאליות השפעה משמעותית על הלמידה. הוא כותב, למשל:
There is reason to believe that digital technologies will in the long run have as much impact on learning and literacy as the printing press had.
וורשאור מציין שהיום נהוג לייחס חשיבות מיוחדת לאוריינות בתחום המידע ובתחום המדיה. הוא איננו ממעיט בערכן של האוריינויות האלו, אבל הוא כותב שלפי המחקר, לאוריינויות האלה קשר הדוק לאוריינות המסורתית:
… the same digital media that are fostering the need for new literacies are also making traditional literacies more valuable then ever before.
באופן דומה, וורשאור מציין שהיום מרבים לדבר על פיתוחו של הלומד האוטונומי, ומזהים את תפקיד המורה פחות כמלמד ויותר כמכוון וכמדריך. הוא מסכים שהדיגיטאליות מאפשרת הזדמנויות ללמידה אוטונומית, אבל הוא מביא דוגמאות של מחקרים שמראים:
that people develop the ability to work autonomously, whether in online or offline realms, only through processes of being instructed or mentored by others.
הטענה של וורשאור בנוגע להיכן לומדים קשורה לרצון שלו לצמצם פערים דיגיטאליים. הוא כותב שלמרות שהדיגיטאליות מאפשרת למידה מחוץ לכותלי בית הספר, מחקרים מראים שמי שמצליח להפיק תועלת מהתקשוב מחוץ לבית הספר הם תלמידים משכבות מבוססות. אם באמת חשוב לנו לקדם את כל התלמידים, עלינו לדאוג לכך שלכל התלמידים תהיה גישה לתקשוב בתוך בית הספר, היכן שמורים יוכלו להדריך ולכוון אותם.
וורשאור קורא למאמר שלו “העתיד הפרדוקסלי של הלמידה הדיגיטאלית” מפני שהוא משוכנע שעל מנת להשיג את המטרה של למידה דיגיטאלית מוצלחת, צריכים, בעצם, לחזק את הלמידה המסורתית. הוא מסכם:
Simplistic views of digital learning, which pit new literacies against old, autonomy versus mentorship, or home versus school, will only serve to worsen educational divides.