שני צדדים של אותו מטבע

קל לרדת על ההרצאה. הרי ידוע (ואם לא ידוע, כדאי ללמוד) שבמקור ההרצאה, ה-lecture, היתה קריאה בקול רם מתוך ספר. אפשר, כמובן, להרים גבה ולגחך ולשאול מי בכלל חשב שזאת דרך טובה למסור מידע, אבל באירופה של ימי הביניים, בעידן שבו הקול האנושי היה הטכנולוגיה היעילה ביותר להעברת מידע לקבוצה של אנשים, ההרצאה בהחלט היתה אמצעי מוצלח. היום, כידוע, עומדים לרשותנו אמצעים הרבה יותר יעילים. אבל משום מה, הדעה הרווחת בנוגע לחינוך הוא שההרצאה של היום איננה שונה מהקריאה מתוך ספר שאפיינה את ההרצאה באירופה של ימי הביניים. (הרי כמעט כל מחדש ומשבש בתחום החינוך מכריז שבית הספר לא השתנה כבר 200 שנה, ולא קשה להוסיף לראייה ההיסטורית המוגבלת הזאת עוד 300 שנה, כך שקל להסיק שההרצאה של היום זהה לזאת של אז.)

לפי התפיסה הזאת גם היום המורה עומד לפני הכיתה ומוסר לסטודנטים מידע ישירות מהספר. במהלך תקופות הלימודים השונות שלי היו לי מספר מרצים שקראו מהדף מבלי להרים את העיניים במהלך הרצאה שלמה, אבל אלה היו המיעוט. היו גם לא מעט מרצים טובים ואף מרתקים שהניחו שאנחנו, הסטודנטים, קוראים את המקורות שבביבליוגרפיה, ובשיעור הם העניקו לנו כלים כדי להבין טוב יותר את מה שקראנו, לחבר בין מרכיבים שאולי תחילה לא נראו קשורים אלה לאלה. הרצאה טובה שונה מאד מהדימוי של דיבור מונוטוני ומשעמם שקיים בפולקלור המודרני. למרבה הצער רבים מאד מהסרטונים שנעשים לאבני היסוד של כיתות “הפוכות” תואמים יותר את הדימוי הזה מאשר שהם משקפים את העניין והדינמיות שמרצה טוב יכול ליצור. השימוש בסרטון וידיאו על מנת למסור מידע לסטודנט, בדומה להרצאה הפרונטלית של היום, או ליתר דיוק בדומה להרצאה של ימי הביניים, מעיד על צרות אופקים חינוכי.

פלדשטיין מסנגר על ההרצאה, או לפחות על רעיון ההרצאה. הוא מציין שהיום מעטים מצליחים להבין את מה שהרצאה טובה יכולה לעשות:

our cultural notion of the pedagogical work that happens in a good lecture is pretty impoverished relative to the reality. We don’t have a clear understanding of all the things that a good lecture accomplishes, and therefore we often lose valuable elements of student support when we try to replace it.

This has pretty serious implications for MOOCs, flipped classrooms, personalized learning, and a wide array of pedagogical approaches that replace a traditional in-person lecture with something else.

We tend to think of a traditional “content-driven lesson” as a “lecture,” and we tend to think of a “lecture” as a professor droning on for an hour and twenty minutes with no student interaction. But most lectures are not that, and no lectures are only that.

The large number of questions suggests that in actual practice there is very little effort put forth to teach our boys and girls to be self-reliant, independent mental workers. The discrepancy between our theory and practice is nowhere more patent. With the tremendous pressure incident to the rehearsal of questions numbering from seven to one hundred and seventy, for the purpose of covering every conceivable issue expressed in the pages of a text assignment, the teacher loses sight of the fact that he has a youth to teach through the medium of his subject. There is no time to teach him how to study: how to organize subject matter, how to judge relative worths of facts studied, what to memorize.