לא ברור מה בדיוק מבקשים לשנות כאן

קצת הופתעתי לקרוא את הכותרת של כתבה חדשה באתר Hacker Noon – אתר אשר עוסק בעיקר ביזמות במדיה ובטכנולוגיות חדישות. מזמן התרגלתי לפגוש בעיתונות כותרות שמבטיחות, באופן מוגזם, השפעה ענקית ומיידית של טכנולוגיות חדישות על החיים שלנו. לעומת אלה, הכותרת של הכתבה הזאת, מאת יזם יחסית מצליח, Lucas DiPietrantonio, היתה די צנועה:

How EdTech Will Transform 2020's University Experience

המילה transform היא פועל יחסית ניטרלית. על הספקטרום של מילים שמתייחסות לשינוי נדמה לי שהיא ממוקמת אי-שם באמצע בין change הסתמית לבין disrupt (שיבוש) היומרנית – מילה ששגורה היטב בקרב היזמים. בכתבות מהסוג הזה התרגלתי לקרוא על שיבוש – הרי ידוע שהעוסקים בחידושים טכנולוגיים, ולא רק בחינוך, מאד בטוחים ביכולתם לחולל מהפכות. לכן השימוש במילה התפלה transform תפס אותי, אם כי גיליתי שהיא מופיעה בכותרת בלבד, ולא בגוף הכתבה. כמו-כן, שיבוש (disrupt) מופיעה רק פעמיים – מספר די מצומצם, אם כי הפעמים האלו הן בהתחלה ובסוף, כאילו לרמוז לו שבכל זאת מדובר בשינויים נרחבים מאד. כותב הכתבה כנראה כן מתכוון למשהו עוצמתי יותר מאשר סתם שינוי.

מעניין שבכתבה שלפי כותרתה מתייחסת לעתיד הקרוב, כותב הכתבה מסתמך על מקורות שאינם חדשים. אפשר היה לצפות שכאשר מנבאים על שיבוש הקוראים יוצפו בדוגמאות חמות מהתנור, והפעם, לפחות עבור מי שמכיר את תחום התקשוב בחינוך, הדוגמאות כמעט נדושות. (הטענה שפתאום כל התנאים מתגבשים יחד כדי ליצור מסה קריטית איננה מופיעה בכתבה.)

הכותב מספר לנו, למשל, שהרוב המכריע של מורים ומנהלים משוכנעים בנחיצות של התקשוב. המקור לידיעה הזאת הוא סקר שנערך על ידי Common Sense Media בשנת 2013. משום מה הוא איננו מוסר לנו שהסקר נערך בקרב מורים ומנהלים ביסודי ובעל יסודי. הוא איננו מסביר את הקשר (אם בכלל יש) בין דעתם של מורים בבתי ספר לפני כמעט עשור לבין השינויים שאמורים להתרחש בהשכלה הגבוהה. זאת ועוד: הוא איננו מביא ממצא חשוב אחר מאותו הסקר – האחוז של המורים שבאמת השתמשו בכלים תקשוביים בהוראה שלהם היה נמוך בהרבה מהאחוז שראו חשיבות באותם כלים.

אנחנו גם קוראים על הנסיון ב-Georgia Tech שבו פיתוח של תוכנת Watson של IBM שימש כאחד מעוזרי ההוראה בקורס עם 400 סטודנטים במדעי המחשב. בזמנו, ב-2016, הקורס זכה לכותרות רבות, במיוחד מפני שהסטודנטים לא הבחינו שהם מתכתבים עם AI. מהנסיון הזה כותב הכתבה מסיק שאפשר להרחיב אותו:

It is clear that students are ready and willing to have a bot that can assist with questions in the classroom, but some companies are taking things even farther by helping guide students through the college admissions process.

אבל מעניין שמאז הכותרות הרבות ש-Jill Watson, אותה AI, קיבלה, כמעט ולא קוראים על נסיונות חדשים בתחום הזה. יתכן שהנכונות והרצון של הסטודנטים, או הכדאיות בעיני ההנהלות, קטנים בהרבה ממה שרוצים שנחשוב.

במקרה של DiPietrantonio, הכיוון של Jill Watson הוא בהחלט כיוון שכדאי להתקדם בו. הוא כותב על יוזמה של החברה שבעלותו שמרחיבה על השימוש בבוטים:

Darkroom’s own tool, Spark, that we created for the University of North Carolina, personalizes the student onboarding experience—making it easier for students to locate helpful information relevant to their character traits, academic interests, and career goals. 

יש כאן הרבה מילים יפות, אבל מהמילים, או מהאתר המקושר, קשה לראות מה הם השינויים הגורפים שאמורים להתרחש בחוויה האוניברסיטאית.

יש בכתבה גם דוגמאות יחסית מעודכנות, אבל מעבר לקריצה ל-blended learning, הדוגמאות מתאפיינות בכך שהן עוסקות בצד הניהולי של המוסדות ולא בתהליכי הוראה או למידה. במילים אחרות, אם טכנולוגיות חדישות אכן מסוגלות לחולל שינוי מהותי בהשכלה הגבוהה, השינויים האלה כנראה אינם קשורים ללמידה עצמה, אלא להתייעלות של המערכת.

מעניין שבמשפט הפותח של הכתבה DiPietrantonio טוען שעל אף העובדה שידוע שתחום החינוך משתנה לאט, היום ההתפתחויות בתקשוב החינוכי:

are starting to make themselves felt

נדמה לי שכל מי שנכנס לתחום התקשוב החינוכי טוען כך. ומשום מה אנחנו כמעט תמיד מוצאים את עצמנו אי-שם בהתחלה. קלייטון כריסטנסן פרסם את ספרו Disrupting Class לפני יותר מעשור, וגם הוא לא היה הראשון להבטיח לנו שהתקשוב ישבש את בתי הספר ואת ההשכלה הגבוהה. לאור זה אפשר היה לצפות שהיום אנחנו צריכים להיות כבר די רחוקים מההתחלה שעליה DiPietrantonio כותב.

בשלב הזה מתבקש לשאול: אם מדובר בכתבה שלא לומדים ממנה משהו משמעותי על כיצד התקשוב מחולל שינוי בהשכלה הגבוהה (או לא), למה להקדיש לה כל כך הרבה מילים? יד על הלב, קשה לי לענות על השאלה הזאת. יכול להיות שהנושא כבר נבחן מספיק (או אפילו יותר מדי) אבל בעיני חשוב להמשיך להסב את תשומת הלב לדלות של ההתייחסות היזמית לכלל נושא הלמידה וההשכלה. בשבח התקשוב DiPietrantonio טוען שביכולתם של כלים תקשוביים לייעל את חווית הלמידה, לשפר את הנגישות (הוא איננו מסביר לְמה) ולהגיש משאבים חדשים לסטודנטים. ואם כל זה איננו מספיק אמורפי, הוא מוסיף שהגישה לכלים תקשוביים מכינה את הסטודנטים לחייהם בחברה העתידית. הוא גם מבקש להרגיע אותנו שהוא איננו זונח את הפן האנושי. הוא מציין שהכלים שעליהם הוא כותב מצמצמים את הצורך במנחים אנושיים וכך חוסכים זמן – גם לסטודנטים וגם לסגל ולהנהלה. אבל הוא מוסיף שאין הכוונה להוציא את הקשר האנושי מחוויית הלמידה, אלא על ידי כך לשחרר אותנו לעסוק במה שבאמת חשוב.

בסופו של דבר, במקום לשכנע שהתקשוב החינוכי מחולל שינוי בהשכלה הגבוהה הוא מצליח לשכנע שהוא בקושי מבין על מה הוא כותב.

לפעמים בהחלט אפשר ללמוד מנתונים!

מי שקורא את הבלוג הזה (אם אכן יש מישהו שעושה זאת) עשוי להתרשם שאני בז למגמה של איסוף נתונים וניתוחם בחינוך. חשוב לי להבהיר שזה איננו נכון. אני אמנם ספקן בנוגע ליכולת של המחקר הכמותי להבהיר דברים חשובים בנוגע לאפקטיביות של תהליכי הוראה ולמידה למיניהם, אבל אם וכאשר מחקרים כאלה מצביעים על מה מוצלח ומה פחות אינני מתכחש למידע הזה, גם אם הוא סותר את התפיסות החינוכיות שלי. מה שאני מרבה לבקר כאן הוא הנסיון לגייס את האיסוף המסיבי של נתונים, וניתוחים באמצעות למידת המכונה (machine learning), על מנת לנבא את ההצלחה או את הכשלון של תלמידים, או על מנת לבנות תוכניות לימודים מותאמות אישית לכל תלמיד. זאת ועוד: במרבית המקרים שבהם האמצעים האלה כן מצליחים לזהות צעדים טובים ויעילים מתברר שאותם צעדים היו ברורים למורה המנוסה ללא הגיוס המסיבי של כוח מחשוב.

כאשר איסוף הנתונים משרת את שיפור ההוראה והלמידה הוא בוודאי מוצדק. תמיד רצוי למצוא קורלציה בין גורם כלשהו ותוצאה לימודית – ובמיוחד אם אפשר לזהות לא רק קורלציה, אלא השפעה ברורה של אותו גורם על הישגי הלמידה. זה כמובן מה שלמידת המכונה (ואחותה הפחות או יותר תאומה, הבינה המלאכותית) מנסה לעשות. התקווה של ה-AI היא שסוד שאיננו נגלה לעין מסתתר אי-שם בנתונים, סוד שיתגלה רק על ידי איסוף וניתוחם, כך שבאופן קסמי אותה AI תביא לשיפור בציוני כל התלמידים במבחנים סטנדרטיים. (כאן המקום לציין שעל אף העובדה שאינני מוצא קשר משמעותי בין ציונים במבחנים סטנדרטיים לבין למידה של ממש אני יכול להבין למה משתמשים בציונים האלה כמדד של הלמידה.) הנסיון הכמעט אובססיבי למצוא את הגורמים המוסתרים, גורמים שרק מחשב חזק יכול למצוא, מעוור את המחפשים לגורמים "פשוטים" יותר, גורמים שזיהויים איננו דורש כוח חישובי אדיר.

על גורם כזה נמסר השבוע בכתבה על מחקר חדש באתר של אוניברסיטת ליידס (Leeds) אשר באנגליה. כותרת הכריזה:

Skipping breakfast linked to lower GCSE grades

הכתבה מתייחסת למחקר של חוקרים מליידס שהתפרסם החודש בכתב העת Frontiers in Public Health. יש להודות שכותרת כזאת איננה באמת "חדשות". הקורלציה הזאת די מוכרת, והחוקרים עצמם אינם טוענים שהם גילו משהו שאיננו ידוע. במשפט הפותח של המחקר שלהם הם כותבים:

Studies indicate that breakfast positively affects learning in children.

במילים אחרות, אין במחקר הזה גילוי פורץ דרך, אלא חיזוק של משהו שכבר מזמן ידוע. גם אני דיווחתי מספר פעמים על הקורלציה הזאת. לפני כשנתיים קישרתי כאן למאמרון של פיטר גרין שדיווח על מחקר בארה"ב שהצביע על קשר בין תלמידים רעבים לבין קשיים בלימודים. וגם בפברואר השנה כתבתי על מאמר של חוקר אנגלי שהתייחס למחקר שהצביע גם הוא על הקשר הזה.

מה ששונה במחקר החדש הזה לעומת המחקרים הקודמים הוא ההתמקדות בארוחת בוקר. הכתבה מצטטת את החוקרת הראשית של המחקר שבאופן מאד ברור מכריזה:

Our study suggests that secondary school students are at a disadvantage if they are not getting a morning meal to fuel their brains for the start of the school day.

אם הקורלציה בין רעב והישגים כבר ידועה, מה כן חשוב במחקר החדש הזה? ידוע שהתזונה של תלמידים ממשפחות ברמה סוציו-אקונומית נמוכה נחותה לעומת התזונה של עמיתיהם ממשפחות ברמה סוציו-אקונומית גבוהה. לאור זה אפשר היה לשער שהנתון של אי-אכילת ארוחת בוקר איננו אלא חלופה של רמה סוציו-אקונומית שידועה כמדד די מהימן של הסיכויים להצליח בלימודים. המחקר הזה דווקא ניסה לבודד את נושא ארוחת הבוקר מהתמונה החברתית הכללית של התלמידים, ובדק תלמידים שאכלו, וגם שלא אכלו, ארוחות בוקר מאותה רמה סוציו-אקונומית. החוקרים מציינים ש:

Low/middle socio-economic status (SES) adolescents who rarely consumed breakfast were significantly less likely to achieve higher Mathematics grades compared to low/middle SES adolescents who frequently consumed breakfast.

במילים אחרות, המחקר מצא שבתוך אוכלוסייה דומה היתה לארוחת הבוקר השפעה חיובית על הלמידה (או לפחות על הציונים במבחנים). למידע הזה יכול להיות השפעה משמעותית מאד על הלמידה בבתי הספר, וזאת במיוחד לאור הקביעה של אותה חוקרת שבאנגליה ש:

an estimated half a million children [are] arriving at school each day too hungry to learn

פיטר גרין, במאמרון שלו מלפני שנתיים שקישר למחקר האמריקאי, סיים עם קביעה מבישה – שעוד היום אנחנו עדיין זקוקים ל:

actual proof that students do better when they are well fed.

זה היה נכון לפני שנתיים, וזה נכון גם היום. מדובר בסוג הקורלציות שאפשר למצוא גם בלי השקעה של מיליוני דולרים וכוח מחשוב מסיבי. ובכל זאת, טוב לדעת שהחוקרים בליידס ממשיכים לעקוב אחר הקשר הזה, ועוד יותר חשוב, שהם ממשיכים להביא אותו לתודעת הציבור. בוודאי לא היה מזיק לו האנשים שמשקיעים הון בתקשוב מתקדם כדי למצוא מה גורם להצלחה בלמידה היו משקיעים לפחות חלק מהכסף שלהם לדאוג לכך שתלמידים לא יגיעו רעבים לבית הספר.

האם אנחנו באמת זקוקים לזה?

בדומה לאקדח הצ'קובי שאם הוא מופיע במערכה הראשונה הוא חייב לירות במערכה השלישית, נדמה שטכנולוגיות שפותחו לצורך כלשהו עתידות, במוקדם או במאוחר, לחדור לתוך החינוך – אם צריכים אותן או לא. חשוב לי להדגיש: אינני מתנגד לשילובן של טכנולוגיות חדישות לתוך החינוך. אני דווקא רואה בכך תהליך הגיוני, אולי אפילו טבעי. החינוך, כמו כל דבר אחר, הוא חלק מהסביבה הכלל תרבותית של חברה, ובשל כך הוא משקף את המציאות הטכנולוגית של החברה שבה הוא נמצא. בחברה שמשתמשת בחרט וכלי חרס הגיוני שתלמידים בבתי הספר (אם יש בה בתי ספר, כמובן) גם יכתבו עם חרט. בחברה עם ספרים סביר להניח שהמידע שתלמידים וסטודנטים זקוקים לו יופיע בספרים. כלי הכתיבה בבתי הספר יהיו אלה של אותה חברה – עפרונות ועטים (או נוצה וקסת דיו), מכונות כתיבה, תמלילנים ומה שיופיע אחריהם.

לפי אותו הגיון (ואכן, לדעתי מדובר בהגיון) בחברה דיגיטלית אין להתנגד לכלים דיגיטליים בכיתה, אלא ללמוד כיצד לנצל אותם בצורה יעילה כך שהם יקדמו את הלמידה. ובכל זאת, לפעמים מרגישים שיש גבול, או ליתר דיוק, צריכים לשאול אם כלי דיגיטלי זה או אחר באמת ממלא תפקיד חיוני בסביבה החינוכית. ולטעמי את השאלה הזאת צריכים לשאול בנוגע ל-EduSense.

הודעה לעיתונות של אוניברסיטת קרנגי מלון מלפני בערך שבועיים מסרה על מוצר שפותח על ידי קבוצה של אנשי מחקר שם. ההודעה מוסרת שנכון להיום בהשכלה הגבוהה הדרך היעילה ביותר לקדם את הפיתוח המקצועי של המרצים היא שמומחה יצפה במרצה בעת הרצאה ובהמשך ימסור משוב מותאם אישי שמכוון את המרצה להוראה טובה יותר. אבל ההודעה קובעת שיש בכך בעיה: קשה למצוא את המומחים שיצפו בכל המרצים, ובנוסף, אולמות ההרצאה נעשים יותר ויותר גדולים כך שקשה לבחון את קשת התגובות של כל הסטודנטים. ולשם כך הפיתוח של החוקרים:

The system, called EduSense, analyzes a variety of visual and audio features that correlate with effective instruction.

מערכות כאלה כבר די נפוצות. אם נרצה או לא אנחנו כבר התרגלנו למערכות לזיהוי פנים, ויש גם מערכות שלפי מפתחיהם מסוגלות לפענח הבעות פנים כך שאפשר לזהות את מצב רוחו של אדם, או אם הוא מסתיר משהו. לכן זה איננו מפתיע שמערכות כאלו חודרות גם לחינוך. כבר מבקשים לשווק מערכות שמזהות אם הסטודנט מרוכז … על מנת להעיר אותו, כמובן. המערכת של קרנגי מלון צופה הן במרצה והן בסטודנטים כך שאפשר לבחון כיצד הסטודנטים מגיבים לפעולות מאד ספציפיות של המרצה (ולהפך). ההודעה לעיתונות מסבירה:

A single off-the-shelf camera can view everyone in the classroom and automatically identify information such as where students are looking, how often they're raising their hands and if the instructor moves through the space instead of staying behind a podium.

המפתחים מסבירים שבנוגע למרצה היכולת של המערכת לעקוב אחריו יוצרת מצב כאילו הוא לובש חליפה עם מדי תאוצה כך שאפשר לדעת עד כמה הוא מזיז או מפנה את ראשו או משתמש בידיים. אחד המפתחים מסביר:

It's like you're wearing a virtual motion-capture system while you're teaching.

מוסרים לנו שהמערכת איננה אוספת מידע אישי על הסטודנטים כך שאין סכנה של חדירה לפרטיות. ואכן, לעומת מערכות של זיהוי פנים שנעשות נפוצות כמעט בכל מקום נדמה שהמערכת הזאת איננה פולשנית. ובכל זאת, יש בה משהו מעורר חשש, אפילו צורם. נוכחותם של מערכות כאלו בסביבת הלמידה מרגילה את הסטודנט למציאות שבה כמעט אין רגע או מקום שבו לא צופים בו. אני מניח שאם סטודנט ירים גבה וישאל למה יש מצלמה בשיעור יסבירו לו שזה על מנת לעזור למרצה לשפר את ההוראה שלו. על פניו זה נראה כמטרה ראויה, אבל ראויה או לא, הסטודנט עדיין נמצא תחת עין המצלמה.

באופן כללי מדובר בהודעה לעיתונות די סתמית שמדווחת בגאווה על מוצר חדש. אבל מספר משפטים שמופיעים לקראת הסוף מאירים אותה באור קצת שונה מאשר זה שבא לביטוי בהתחלה. אם בהתחלה אנחנו קוראים על פיתוח מוצלח, לקראת הסוף אנחנו קוראים:

Now that the team has demonstrated that they can capture the data, HCII (המכון לאינטראקציה בין האדם והמחשב) faculty member Amy Ogan said their current challenge is wrapping it up and presenting it in a way that's educationally effective. The team will continue working on instructor-facing apps to see if professors can integrate the feedback into practice.

במילים אחרות, אם בפתיחת ההודעה מוסרים לנו שהמערכת פועלת, בשלב המאוחר הזה אנחנו מגלים שנכון לעכשיו מה שקיים הוא איסוף הנתונים בלבד, ואילו המפתחים עדיין אינם יודעים כיצד לנתח את הנתונים האלה כך שהם באמת יעזרו למרצים. זה אולי מאכזב, אבל הוא איננו מפתיע. הרי אנשי קרנגי מלון לא באמת הבטיחו לנו כלי חינוכי. במילים שלהם מדובר ב-"comprehensive classroom sensing system" – מערכת חישה מקיפה לכיתה. אמנם אפשר להניח שהמפתחים באמת חושבים שעם הזמן הכלי שלהם יוכל לסייע למלאכת ההוראה אבל בשלב של ההודעה לעיתונות הם בסך הכל המציאו מערכת שעוד מחפשת שימוש.

האם המערכת תוכל למלא ייעוד חינוכי? סביר להניח שכן. המחקר מראה שה-microteaching אכן תורמת לפיתוח כישורי הוראה, וכפי שה-EduSense מתואר הוא מהווה הרחבה טכנולוגית של הרעיון שמאחורי ה-microteaching. אין סיבה שלא יפותחו טכנולוגיות חדישות שישכללו את הצורך הזה. אבל אין זה אומר שהמערכת החדשה באמת נחוצה בחינוך. אם יש צורך שמרצים יידעו כיצד לעורר ענין בשיעורים שלהם, אולי סדנאות על דידקטיקה יוכלו למלא את אותו הצורך בצורה מוצלחת, ובמחיר זול, יותר. אם אולמות ההרצאות גדולים כך שהמרצה איננו רואה את תגובות הסטודנטים, אולי צריכים לשקול ברצינות כיתות קטנות יותר. ואולי ה-EduSense הוא באמת פתרון מוצלח. אם כן, לא תהיה לי סיבה להתנגד לו. אבל נדמה לי שעצם הפיתוח שלו משקף את תפיסת ה-Technological Solutionism שעליו כותב אבגני מורוזוב – ההנחה שהטכנולוגיה תפתור את כל הבעיות. לא היה מזיק אם לפני הפיתוח היקר היינו בודקים אם יש פתרונות זולים, וטובים, יותר.

אז יש לנו נתונים, מה עכשיו?

בין אמצע אוקטובר לתחילת נובמבר טוני בייטס פרסם באתר שלו שש סקירות על המאמרים/המחקרים שהתפרסמו בגליון Distance Education של אוגוסט השנה. מדובר במהדורה מיוחדת שהוקדשה במלואה לנושא ניתוח הלמידה (Learning Analytics). מפני שאין גישה חופשית לכתב העת, בייטס סקר את המאמרים די בהרחבה. (נדמה לי שברוב הספריות האקדמיות בארץ יש גישה לכתב העת.) חמש הסקירות הראשונות הוקדשו, כל אחת, לאחד מחמישה המאמרים שבגליון, ואילו בשישית בייטס ביקש לסכם את התובנות שלו ולהסיק מספר מסקנות.

בייטס רואה טעם באיסוף וניתוח נתונים על לומדים מפני שהוא מקווה שזה יוביל לשיפור הלמידה. אבל הוא מתרשם שהחוקרים של המחקרים שהתפרסמו בכתב העת התעניינו יותר באיסוף הנתונים מאשר בשימוש בהם כדי לשפר את הלמידה. בכמה מהמחקרים הוא מוצא נקודות מעניינות, אבל לרוב הוא חש שהם עוסקים באיסוף נתונים לשמו. השלב החשוב, של השפעה על הלמידה, נעדרת מהם. מספר פעמים בסקירות שלו הוא מביע את התחושה שהאיסוף נעשה בצורה תלושה מתיאוריה בנוגע לכיצד לומדים, וכתוצאה מהתלישות התאורטית הזאת ניתוח הלמידה נעשה עקר. הוא גם רומז שאין זה מקרה של השמטה בטעות או בשכיחה, אלא בתפיסה בסיסית של למידת המכונה שגורסת שהתשובות נמצאות בנתונים. הוא כותב:

Merely identifying statistical patterns of behaviour is not enough in itself to lead to better student learning. There is a gap between identifying patterns and the actions needed to identify or address the issues resulting from the identification of the pattern. However, this is the goal (or dream) of AI: that the patterns themselves are self-explanatory. They are not.

באופן די הגיוני בייטס מציין שלוש אוכלוסיות שעליהן היה ראוי, או לפחות אפשרי, שהנתונים ישפיעו: על הסטודנטים, על המרצים, או על אנשי המנהל. עבור כל אחת מהאוכלוסיות האלה הוא מציב את אותה השאלה – כיצד, כתוצאה מניתוח הנתונים שנאספים, הם צריכים לשנות את מה שהם עושים. הוא מציין שקורלציה וסיבתיות אינן אותו הדבר, והוא מדגיש שהטעות הגדולה של ניתוח הנתונים היא להניח שאם אכן מוצאים קורלציה זה באמת מסביר משהו. בנוסף, הוא חש שבמקום לנסות לענות על השאלה שהוא מעלה (כיצד, בעקבות הנתונים, צריכים להשתנות) העוסקים בניתוח הלמידה פשוט מחפשים את נתון הקסם שיוכל לחזות אם הסטודנט ילמד.

חשוב להדגיש שבייטס איננו שולל את העיסוק בניתוח הלמידה. הוא דווקא רואה בו ערך. הוא משבח את אחד המחקרים שבחן את ההשפעה של משחוּק בקורס אחד וכותב שבמקרה הספציפי הזה:

Learning analytics in this study was a means to an end, not an end in itself.

בהתייחסות שלו למחקר של האוניברסיטה הפתוחה של הממלכה המאוחדת שביקש לבחון מודלים שונים של הוראה על מנת לזהות מודלים שיובילו ללמידה יותר מוצלחת הוא מוצא שהמחקר עצמו היה מעניין ואף כדאי. עם זאת, משהו במחקר הזה אכזב אותו:

in terms of learning analytics identifying optimum learning design models, the researchers came out empty-handed.

אבל מעבר לנקודות האור האלה, הביקורת של בייטס די קטלנית. הוא חש שהרצון לאגור עוד ועוד נתונים משתלט עד שהחוקרים שוכחים שהסיבה שאוספים את הנתונים היא כדי להשפיע על כיצד המרצים מלמדים ו/או הסטודנטים לומדים:

When I read these papers, they seem so far removed from the reality of teaching and learning, either in a classroom or online. They are like machines running in their own universe that has nothing to do with the realities of teaching and learning. They are in most cases measuring the wrong things, mainly things that are both easy to count and are frequently occurring, but do not reflect phenomena that represent the actual learning or teaching process. Above all they do not respect the importance of human connections and agency.

ומעבר לכך, לפעמים הפספוס ממש גדול. בייטס כותב על אחד המחקרים שניסה לזהות מאפיינים אישיותיים של סטודנטים שנמצאים בסכנת כשלון. על פניו מדובר במטרה ראויה, אבל בייטס מדגיש שהמחקר לא ביקש להתערב אצל הסטודנטים אלא רק לחזות מראש מי עשוי להיות בסיכון. המצב הזה מטריד את בייטס כי בעיניו יש בכך הפקר חינוכי. הוא כותב:

Being ‘at risk’ is not an evil to be fixed but a source of hope. Identifying students at risk without relating the ‘risk’ to successful pedagogical interventions is unethical (talk to the medical profession about this). Students are individuals and as such need to be treated individually. Education is not a filtering exercise. This was not the intention of the study but the technology and the thinking behind it lends itself to that type of application.

אישית, אני ספקן יותר גדול מבייטס. הוא כן רואה פוטנציאל חיובי בניתוח הלמידה, ועל אף העובדה שאינני שולל את האפשרות הזאת, עדיין לא ראיתי הוכחות. כמו שבייטס כותב, המבחן של ניתוח הלמידה איננו בנתונים שמצליחים לאסוף, אלא בשימוש בנתונים האלה לשפר את ההוראה ואת הלמידה. עד היום נדמה לי שהאלגוריתמים אינם מגלים דברים שמורה טוב איננו מצליח לזהות. זאת ועוד: יש מקרים שבהם החיזוי באמצעות ניתוח הלמידה משרת את ההנהלות שיכולות לנפות לומדים פוטנציאליים מפני שהנתונים מצביעים על כך שהם עתידים להכשל במקום, כפי שבייטס מציע, לעודד התערבות חיובית שתעזור לסטודנט להצליח. עם זאת, הנכונות של בייטס לבחון לעומק כל אחד מהמאמרים/המחקרים האלה נובעת מכך שהוא כן רואה חיוב בניתוח הלמידה. ודווקא בגלל הגישה החיובית שלו כלפי התחום רצוי וחשוב לשים לב לביקורת שלו.

משנה מקורות משנה יעוד?

במרץ, 2015 אתר EdSurge פרסם כתבה שכותרתה:

Why Edtech Companies Fold

הכתבה סקרה שלוש יוזמות בתחום התקשוב בחינוך שהודיעו שהן נסגרות. שתיים מאלה אף זכו לעזרה ועידוד של Imagine K12, שבאותה תקופה היה אולי המאיץ המוביל ביזמות חינוכית (והיום הוא חלק מ-Y Combinator), דבר שהיה צריך לאותת שמדובר בחברות עם סיכוי טוב להצליח. כבר עם תחילת הכתבה EdSurge ניסה למקד את הבעיה:

What happened? Yes, it’s hard for edtech companies to raise money. But these edtech company founders have concerns that run deeper–to growth, to market potential, and to the harsh realities of whether “free” or “freemium” products can transform into sustainable business plans.

המשך הכתבה חיזק את הרושם שנוצר בתחילתה – הסיכוי להצליח או להכשל מונח בעיקר ביכולת לגייס כסף, אם ממשקיעים או ממשתמשים, שבלעדיה אי אפשר להאריך ימים. מדובר בהסבר מאד הגיוני, ובכל זאת נקודה די מהותית נעדרת מהדיון. בכתבה כמעט ולא היתה התייחסות לכדאיות החינוכית של היוזמות; לא בחנו אם הן ממלאות תפקיד ייחודי שאינו זוכה למענה מיוזמות אחרות, או אם הן בכלל נחוצות בחינוך.

הכשלון של מספר יוזמות איננו סימן שאין סיכוי להרוויח מתחום התקשוב החינוכי. בתחילת 2019 EdSurge תיאר את מפת ההשקעות בתחום וציין שב-2018 הוא זכה ל-$1.45 מיליארד. בנוסף, מאז תחילת העשור היתה מגמה ברורה של גידול מתמיד. עם זאת, אותה כתבה ציינה מגמה נוספת – אמנם יותר ויותר כסף מושקע לתחום, אבל הכסף הולך למספר הולך ופוחת של יוזמות:

Investors are pouring more money into the edtech industry, but across fewer companies. In other words, they’re cutting fewer—but bigger—checks.

EdSurge עצמה היתה אחת היוזמות שמוקדם בעשור הזה זכו לכסף של משקיעים. הוא נוסד ב-2011 כשהוא זיהה נישה שנראית מתאימה להשקעה – דיווחים על מצב שוק היוזמות של התקשוב החינוכי. משקיעים שהתעניינו בשוק החינוכי, ויחד איתם גם לא מעט אנשי חינוך שעסקו בתקשוב, ראו ב-EdSurge מקור מידע חשוב, כך שהיתה סיבה טובה לקיומו. בנוסף, האתר קידם ידיעות רבות מטעם של מגוון חברות שרצו לפרסם את עצמם – עוד מקור חשוב להכנסות. EdSurge מעיד על עצמו:

It has raised more than $8 million from a mix of investors, including edtech stalwarts Reach Capital and GSV Capital, along with Chinese juggernaut TAL Education. Over the years, the startup also received millions in grants from nonprofits and foundations, including the Chan Zuckerberg Initiative, NewSchools Venture Fund and the Bill and Melinda Gates Foundation, to produce stories and hold convenings on various topics impacting the future of education.

בהשוואה לכמה מהיוזמות שעליהן EdSurge דיווח הסכום שהוא קיבל לא היה כסף גדול, אבל מצד שני מדובר בפלטפורמה יחסית פשוטה – אתר ואיגרת שבועית. לחברה בסך הכל כ-30 עובדים. אבל EdSurge היה חברה לכוונת רווח, והוא כנראה לא הצליח במטרה הזאת. לפני שבוע הוא הודיע שה-International Society for Technology in Education (ה-ISTE) רכש אותו, והיות וה-ISTE הוא גוף ללא כוונת רווח אפשר להבין ש-EdSurge נכשל במשימה הכלכלית שלו – להביא רווח למשקיעיו. כתבה באתר שמדווחת על השינוי מתייחסת לקשיים, אבל איננה מציינת כשלון. במקום זה מוסרים לנו ש-EdSurge מצטרף לשורה של גופים עיתונאיים שאינם לכוונת רווח. מנכ"לית החברה מסבירה:

What this arrangement gives us is an opportunity to focus on the work—not just focus on paying the bills, not just focus on survivability

לא נמסר כמה ISTE שילם עבור EdSurge, אבל מעריכים שבעקבות המכירה בעלי המניות לא יקבלו תשואה על השקעתם.

מאז אמצע 2012 האיגרת השבועית של EdSurge מגיעה אלי לדואר, ולעתים יחסית קרובות אני מקליק ממנה אל הכתבות שמופיעות באתר. מעט מדי מאלה עוסקות בשאלות חינוכיות, להבדיל מדיווחים על עסקאות למיניהן, ורבות מהן, כזכור, הן פרסומיות.

כמו EdSurge, ה-ISTE עוסק בתקשוב בחינוך. הכנס השנתי שלו מוכר היטב, אם כי הוא ידוע יותר בזכות תערוכת המציגים הענקית שלו מאשר הדיונים החינוכיים שמתנהלים בו. בנוסף הוא מפרסם סטנדרטים לשימוש בתקשוב בבתי הספר ובאופן כללי פועל כדי לקדם את השימוש בתקשוב בחינוך. לא ברור מה גוף כמו ה-ISTE ירוויח מהרכישה של EdSurge, ואני מתרשם ש-EdSurge רצה להימכר יותר מאשר ISTE רצה לקנות, אם כי בסופו של דבר הוא כמובן מצא כדאיות ברכישה. ההודעה לעיתונות של ה-ISTE על הרכישה מצטטת את מנכ"לית EdSurge שמסבירה את המעבר מחברה לכוונת רווח לחברה ללא כוונת רווח:

at this stage, the nonprofit structure has major advantages in helping us work with foundations and serve the edtech community as effectively as possible

נדמה לי שהדרך הברורה ביותר לפרש את האמירה הזאת היא שהכסף של המשקיעים ב-EdSurge אזל, ואם בסידור החדש הוא כבר איננו צריך לחולל רווח הוא יכול לנשום לרווחה.

לפי ה-ISTE ו-EdSurge השינוי לא ישפיע על מה ש-EdSurge מפרסם, ולפחות לעתיד הקרוב נדמה לי שזה נכון. לטעמי עדיף חברה ללא כוונת רווח, חברה שלא תהיה מושפעת מהציפיות של משקיעים לחולל רווח. עם זאת, סביר להניח ש-EdSurge ימשיך לפרסם כתבות מטעם של חברות היי-טק ואלה לא יהיו שונות בהרבה מפרסומות. במילים אחרות, נדמה לי שהשינוי המשמעותי ביותר מהמהלך הזה הוא שאלה שהשקיעו ב-EdSurge הפסידו קצת כסף.

הכתבה משנת 2015 על הכשלון של חברות בתחום התקשוב החינוכי הסתיימה באקורד חיובי. אחד היזמים שלא הצליח עם המוצר שלו הכריז ש:

The edtech market is far from mature…. We ain't seen nothing yet. There's going to be innovation in entirely different directions.

הוא בוודאי צדק. כבר היום היוזמות בתחום התקשוב החינוכי שונות מאלה של לפני חמש שנים. ובכל זאת יש משהו שלא השתנה. כאשר מגייסים כסף ממשקיעים הם מצפים לקבל תשואה, ורצוי כמה שיותר מהר. EdSurge ציין את זה עבור אחרים, ועכשיו הוא כנראה למד את זה על בשרו. זה שיעור שחשוב ללמוד, אם כי לטעמי יש שיעור שעוד יותר רצוי ללמוד. אמנם חשוב לפנות למשקיעים שיכולים לממן פרויקט, אבל חשוב לא פחות, ולדעתי יותר, לפנות גם למורים ולבתי הספר ולהציע להם משהו שבאמת נחוץ להם. EdSurge מילא תפקיד פחות או יותר חשוב בנוף היזמי של התקשוב החינוכי – אם כי לא מספיק חשוב כדי שהוא ימשיך להרוויח. היום, כאשר הוא כנראה חופשי מהצורך לרצות את המשקיעים שלו, אפשר לקוות שהוא יוכל למלא תפקיד שחשוב לקהילה החינוכית.

רגע! למה בכלל עורכים חיפוש?

לפני חודש כתבתי כאן על הקושי בהקניית מיומנות חיפוש המידע באינטרנט. במאמרון ההוא ציינתי שהבעיה איננה העדר היכולת של מורים ללמד כיצד מחפשים (אם כי לפעמים גם זאת בעיה) אלא תפיסה כלל תרבותית שאיננה מעודדת חיפוש לשם הלמידה. הבחנתי בין החיפוש על מנת לקבל תשובה לבין החיפוש על מנת לעורר סקרנות, לגרות את הרצון ללמוד משהו שאיננו ידוע לנו. מורים יכולים לפתח ולעודד את החיפוש לשם הלמידה, ורצוי שכך יעשו. אבל טכנולוגיות החיפוש, והדרך שבה הן זוכות לשימוש בתרבות הרחבה, מכוונות אותנו ל-"תשובות" ברורות על חשבון הלמידה. המאבק להקנות גישה שונה איננו פשוט בכלל.

הרצון בתשובות איננו בהכרח פסול. אם ברצוננו לבדוק איזו קבוצה ניצחה במשחק אתמול החיפוש הפשוט יביא לנו את המידע המבוקש (אם כי למען האמת הטלפונים שלנו לומדים אחרי אילו קבוצות אנחנו עוקבים ומביאים לנו את המידע מבלי שנצטרך לחפש). באופן דומה, אם אנחנו רוצים לדעת את המרחק לעיר מסוימת מספיק להקליד "מרחק בין XXX ל-XXX" ולקבל תשובה. גם אין צורך לזכור (או ללמוד) את ערי הבירה של המדינות. תוך שניות יש לנו התשובות. הבעיה מתחילה כאשר איננו מחפשים "תשובה" אלא מבקשים לבחון היבטים שונים של נושא ולשם כך זקוקים למקורות מידע מגוונים, או כאשר אנחנו מעוניינים להכיר התייחסויות שונות לסוגיה מעניינת.

אמנם יש טעם רב בחיפושים כדי להרחיב את הידיעות או להכיר סוגיות חדשות אבל, כפי שהראיתי במאמרון הקודם על החיפוש, לעתים קרובות מדי גוגל מקצרת את התהליך. נדמה, אפילו, שהיא איננה מעוניינת שנערוך חיפושים לעומק, ובמקום זה היא מגישה לנו תשובות מהירות. הרושם הזה התחזקה שוב כאשר קראתי כתבה קצרה באתר Insider שבו:

A search expert at Google reveals 3 common mistakes that can prevent you from getting the best search results

הכותרת עוררה בי ציפיות. הרי בעיני "התוצאות הטובות ביותר" אינן התשובות המהירות אלא התוצאות שמגרות לגילוי נוסף, וחשבתי שכך הכוונה גם אצל המומחה אשר בכתבה. למרבה הצער, די מהר גיליתי שטעיתי.

הכתבה מביאה שלוש מהתובנות הראשיות של דניאל רוסל (Daniel Russell), מדען מחקר בכיר בתחום איכות החיפוש בגוגל. רוסל ערך תצפיות רבות בהן הוא עקב אחר הרגלי החיפוש של גולשים שהשתמשו בגוגל למצוא מידע. הציפיה שלי היתה גדולה. הרי נשמע די מבטיח לקרוא תובנות של מומחה בעקבות התצפיות שלו על משתמשים … עד שקראתי הלאה.

קשה להגיד שההצעה השנייה הרשימה אותי. רוסל ממליץ, למשל, לא להיות יותר מדי ספציפי בחיפוש. הכוונה שלו כאן היא שאין להכניס את התשובה המצופה לתוך שאלת החיפוש כדי שלא ייווצר מצב שבו תוצאות שהן אולי נכונות, אבל אינן תואמות את החיפוש, לא יופיעו בתוצאות. רוסל מסביר:

"You wouldn't want to prejudice a jury," Russell said. "So likewise, you shouldn't put terms into your query that prompt Google to give you a specific type of answer."

אפשר היה לנסח את הדברים אחרת, ובאופן פשוט יותר: אם אנחנו כבר יודעים את התשובה, למה אנחנו בכלל מחפשים אותה?

גם ההצעה השלישית קצת תמוהה. רוסל ממליץ לא לדלג על תוצאות רק מפני שהן מכילות מילים שאינן מוכרות לנו. הוא מביא כדוגמה אדם שאחר חיפושיו הוא עקב. בתוצאות של חיפוש שאותו אדם ערך הופיעה מילה שהוא לא הכיר … ובגלל זה הוא דילג על התוצאה הזאת. רוסל מסביר שבעצם אותה מילה תיארה את התופעה שהאדם חיפש, ולכן הוא פספס את התשובה המבוקשת. עבור רוסל זה ממחיש שאין לוותר על תוצאות כאלו. במקום סתם לדלג רוסל מציע אסטרטגיה די הגיונית – לערוך חיפוש על המילה הלא מובנת. מעניין שמומחה חיפוש איננו מסביר שלגוגל פקודת חיפוש בדיוק לצורך הזה – define:word-to-be-defined. לא ברור למה רוסל איננו מסביר את המהלך הפשוט, והדי בסיסי, הזה.

אבל שמרתי את הטוב ביותר לסוף – התובנה הראשונה של רוסל שבעיני ממש ממחישה את הבעייתיות אשר בהמלצות שלו. לפי הכתבה:

One Google search usually isn't enough to become well-educated on a topic, says Russell, particularly if it's an issue that's complex or broad.

אי אפשר להתווכח עם קביעה כזאת, אם כי ספק אם היינו זקוקים למומחה בחיפוש כדי לשכנע אותנו שאם רוצים להכיר נושא לעומק לא רצוי להסתפק בחיפוש אחד. רצוי, אבל, לשים לב למילים "בדרך כלל" אשר במשפט. האם מתוך זה עלינו להבין שלפעמים כן אפשר להסתפק בחיפוש אחד כדי להיות מושכל דיו בנושא כלשהו? ומה עושים על מנת כן להרחיב את הידיעות בנושא? בסוגיה הזאת רוסל מתגלה כאחד המחמירים. לדעתו חשוב לערוך:

at least two searches on a given subject to get a more comprehensive and complete view of the topic at hand.

אולי עלינו להגיד תודה שאומרים לנו לא להסתפק בחיפוש יחיד. אבל כאשר מומחה לענייני חיפוש מידע, בעל תפקיד בכיר בגוגל, מכריז שאנחנו זקוקים "לפחות לשני חיפושים" כדי לקבל תמונה מקיפה על נושא, נעשה ברור שמבחינה כלל תרבותית הנושא של חיפוש מידע נתפס בצורה שונה, כמעט בתכלית, מהדרך שבה אני מבין אותו. ולא קשה להבין למה תלמידי בתי הספר מתקשים להבין שמהות חיפוש המידע באינטרנט איננה על מנת לקבל תשובות, אלא להרחיב אופקים.

למי כדאי להאמין?

בהתחשב בעובדה שהאתר eLearning Industry טוען למעל 600,000 אנשי מקצוע מתחום ה-eLearning שקוראים באתר מידי חודש, אני מניח שאני צריך להתבייש שרק לפני שבוע נתקלתי בו (או לפחות שמתי לב שנתקלתי בו) בפעם הראשונה. וזאת במיוחד מפני שבדף באתר על כריסטופר פאפס, מייסד החברה, מוסרים לנו שהאתר הינו:

the largest online community of professionals involved in the eLearning field

למען האמת, הבושה לא צריכה להיות עד כדי כך גדולה. האתר כנראה מתמקד בעיקר בהכשרה מקצועית באמצעות התקשוב בעולם העסקים ולא בחינוך הבית ספרי או בהשכלה הגבוהה, ואלה התחומים שמעסיקים אותי. אבל אפשר למצוא בו גם כתבות בנושאים האלה. בדף על פאפס אנחנו גם לומדים שהוא פרסם 1876 כתבות באתר. מדובר במספר מאד מכובד, אבל עמוד באתר שמוקדש לאפשרויות של פרסום כתבות נותן לנו קצת פרספקטיבה. שם אנחנו קוראים שאפשר להזמין כתבה מפאפס במחיר של $1600. אינני יודע כמה מה-1876 כתבות של פאפס נכתבו לפי הזמנה, אבל אם רק חצי מהם נכתבו כך אפשר להתרשם שמדובר בעסק מצליח. בנוסף, בעלות קצת יותר נמוכה חברה בתחום ה-eLearning יכולה גם לקדם כתבה מקורית או לפרסם באתר כתבה שכבר התפרסמה באתר שלה. סביר להניח שאלה גם מקורות טובים להכנסה.

מצאתי שמעל 1300 אנשים שונים פרסומו כתבות באתר. יש שישה שפרסמו יותר מ-100 כתבות, ועוד 40 שפרסומו בין 25 ל-100. הרוב המכריע פרסמו בין שלוש כתבות לאחת בלבד. אינני יודע כמה מאלה שילמו עבור קידום או הבלטה, אבל אפשר להבין שבאתר עם כמה אלפי כתבות מי שבוחר באופציה של פרסום חינם ללא קידום מסתכן בכך שלא ייקרא בכלל. נדמה לי שרק מי שה-"כבוד" של פרסום באינטרנט קורץ לו, לעומת אלה שדרך החשיפה מבקשים לקדם את העסקים שלהם, יבחר בפרסום החינמי. (דף האתר הופך את ההעלאה של כתבה לפשוטה ביותר.) הסיכוי שכתבה של מישהו שלא שילם עבור הקידום אכן ייקרא די קטן – אפילו אם כתבה כזאת היא אשר הביאה אותי לאתר.

לפני כשבוע בזרם ה-"חדשות" שמציף את הטלפון שלי דרך גוגל שוב הופיעה כותרת מהסוג שקשה לי לא להקליק עליה:

2019 EdTech Trends You Should Be Excited About

מיד שמתי לב שהכתבה מחודש מרץ (אצל גוגל המשמעות של "חדשות" היא כל דבר שיכול לגרום למישהו להקליק) אבל בכל זאת מדובר ב-2019, אז למה לא לראות מה אמור לרגש אותי. מצאתי כתבה קצרה המתארת שש מגמות הקשורות לטכנולוגיות בחינוך, כאשר הראשונה היא מה שכנראה עדיין מכנים "לוח חכם" – הלוח הלבן האינטראקטיבי. אחרי סקירה קצרצרה על יתרונות הלוח אנחנו קוראים:

And as prices fall in 2019, more school districts will make the investment.

אולי. יכול להיות שאני טועה והלוחות האלה זוכים לקאמבק, אבל נדמה לי שמעטים הם בתי הספר שרואים טעם להשקיע בטכנולוגיה הזאת, אפילו אם המחירים יורדים. ברשימה מופיעה גם טכנולוגיית בלוקצ'יין שכנראה צריכה להופיע בכל רשימה כזאת גם אם אין לאף אחד מושג מה באמת אפשר לעשות איתו בחינוך. המילה "בלוקצ'יין" עדיין מעוררת עניין, והשימוש בה רומז שמישהו נמצא בחזית החידושים. יתר המגמות ברשימה די צפויות – בינה מלאכותית, מציאות וירטואלית ומציאות רבודה, וחקר נתוני הלמידה, שבאמצעותו מספרים לנו ש:

Teachers can then personalize a student’s learning based on that data.

משלימה את הרשימה הלמידה האדפטיבית. אני מניח שאכן מדובר במגמה, אם כי במידה רבה זאת בסך הכל אותה התאמה אישית המבוססת על הנתונים דרך ה-AI (או למידת המכונה) שתוארה כמה משפטים לפני-כן בכתבה.

בקיצור, יש כאן רשימה סתמית ותפלה שאיננה תורמת לנו דבר להבנת מצבו של התקשוב בחינוך ב-2019. אבל יש רבות כאלה. למה ללעוג לה במקום פשוט למצוא משהו מעניין שראוי להתייחסות? הסיבה היא, כמובן, שהיא התפרסמה באתר eLearning Industry.

סביר להניח שמתוך אלפי הכתבות אשר באתר יש לא מעט שנכתבו על ידי אנשים שיודעים על מה הם כותבים, אם כי הרוב המכריע של מה שמופיע באתר נכתב מטעם ובמגמת שיווק. דווקא מה שנראה לי כאלגוריתם תועה אצל חדשות גוגל הוא אשר הביא אותי לכתבה הספציפית שעליה כתבתי כאן – היחידה שמי שכתב אותה פרסם באתר. אני מתרשם שלא מדובר באיש חינוך אלא בפרילנסר צעיר שבין היתר גם בודק את האפשרות לכתוב בתחום החינוך (ופעם, לצערי, די נכשל).

ספק אם אמשיך לסייר באתר eLearning Industry. לצד כתבות סתמיות כמו זאת שעליה כתבתי כאן האתר גדוש ברשימות של "5 סיבות ל…" או "7 מגמות של …" שלפחות אצלי אינן מעוררות ענין או סקרנות, ובוודאי לא מאתגרות אותי עם רעיונות חדשים, או גורמות לי לחשוב אחרת על התקשוב בחינוך. אבל הכתבה, והחשיפה לאתר eLearning Industry שאליו הגעתי דרכו העלו אצלי הרהור משמעותי בכיוון אחר: במבול ה-"מידע" שמתפרסם כמעט מידי יום בנושא התקשוב בחינוך, כיצד אפשר לקבוע מה כדאי לקרוא ומה לא, או את מי רצוי לקבל כבר סמכא ומי לא?

העובדה שיזם מבקש להרוויח ממוצר טכנולוגי או דיגיטלי שהוא מנסה למכור למערכת החינוך איננה אומרת שהוא רמאי שרוצה להונות את המערכת. לעתים קרובות אני מביע כאן התנגדות ל-"פתרונות" שאנשי היי-טק מבקשים להחדיר לחינוך. ההתנגדות הזאת נובעת מהמציאות העגומה שרבים מדי מהאנשים האלה יודעים מעט מידי על ההיסטוריה של החינוך ועל תיאוריות חינוכיות למיניהן. בגלל זה אני מודה שעל פי רוב אני מלכתחילה מתייחס להצעות שלהם בספקנות. אבל אין זה אומר שבהגדרה ההצעות האלו משוללות כל יסוד. באותה מידה, עצם היות אדם איש חינוך עם נסיון בהוראה איננו הופך את רעיונותיו לנכונים.

האמת הפשוטה הזאת גם נכונה עבורי. אני אוהב לחשוב שהדעות שאני משמיע כאן מבוססות הן על הנסיון והן על המחקר. אבל צריך להיות ברור שאני, כמו כל אחד אחר, בוחר את הנתונים שמחזקים את הדעה שלי ומשתדל לא להיות מושפע יתר על המידה מנתונים שסותרים את הדעות האלו. במילים אחרות, על אף העובדה שאני רוצה לשכנע, לא יזיק אם הקוראים של הבלוג הזה (אם יש כאלה) לא יקבלו את דעתי רק מפני שיש לי שנים של נסיון חינוכי ומכיר את התקשוב בחינוך עוד מהימים הראשונים של ה-WWW. מה שאני מנסה לעשות כאן, כמובן, שונה מאד ממה שקורה באתר כמו eLearning Industry. להגיע ל-600,000 "קוראים" איננה בין המטרות שלי. אין לי מה למכור. ובדרך כלל אלה ששני המשפטים האחרונים האלה מבטאים גם אותם הם אלה שאני מעוניין לקרוא.

נפלאות ה-"מחקר" בעסקים

כידוע, המחשבים, ובמיוחד הטלפונים הניידים, שלנו "לומדים" מההקלקות שלנו על מנת להציע לנו עוד ועוד מאותו הדבר. אי לכך בהצעות שאני פוגש בזרם החדשות שלי בטלפון מופיעות כתבות רבות שעוסקות בטכנולוגיות בחינוך. למען האמת, רבות מדי. בדרך כלל עיון חטוף בכותרת מספיק כדי לדעת אם יש טעם לקרוא את ההמלצות האלו, כאשר פעמים רבות התשובה היא שאין. אבל דווקא מפני שאני מעיין בחדשות דרך הטלפון כאשר יש לי זמן פנוי, אם משהו תופס את העין יש סיכוי טוב שאני כן אקרא. וכך קרה עם כתבה ב-Forbes שכותרתה הכריזה:

The Revolutionary Impact Of Immersive Technology On Education

כבר מזמן למדתי לא להתרגש יתר על המידה ממילים כמו "השפעה מהפכנית" בכותרות של כתבות שעוסקות בטכנולוגיות בחינוך, אבל הפעם, לצד המהפכה נוסף עוד מונח מעורר התרגשות – "immersive technology" שכותב הכתבה מגדיר כשילוב של מציאות מדומה ומציאות רבודה. קשה היה לעמוד בפיתוי. רק לפני מספר שנים אלה בהחלט נחשבו לדבר הגדול הבא, כך שעבור אדם כמוני שעוסק בתקשוב בחינוך כותרת כזאת מבטיחה, אפילו מחייבת, קריאה.

מדובר, כזכור, בכתבה ב-Forbes, ולכן אין זה מפתיע שיחסית מוקדם בכתבה אנחנו לומדים על הפוטנציאל הכלכלי של טכנולוגיות בחינוך. מספרים לנו ש:

the Education Technology (EdTech) industry is set to reach $252 billion by 2020, growing at a 17% annual rate.

זאת ועוד: חלקו של ה-immersive כנראה אמור לתפוס חלק ניכר מהסכום המשמעותי הזה. בנוסף, אנחנו לומדים שלפי ה-OECD משרות רבות (14%) עתידות לעבור אוטומציה מלאה ואילו עבור עוד 32% מהמשרות השפעת האוטומציה תהיה משמעותית. לכן הכתבה מכריזה:

It is imperative, therefore, that education systems adapt to ensure students are equipped with the right skills to survive in our changing world.

וכל זה בא כהקדמה לעיקר הכתבה – הנסיון לשכנע אותנו שאותן טכנולוגיות immersive הן אלו שיבטיחו שהסטודנטים של היום ירכשו את הכישורים הדרושים למחר, וכמובן תוך כדי פיתוח שוק מאד רווחי.

כצפוי, הכתבה מבטיחה לנו שביכולתן של טכנולוגיות immersive לשפר את החינוך. כעדות לכך מביאים ציטוטים מתוך סקירה של ה-New Jersey Institute of Technology שמוצאת ש:

augmented reality has the potential to revolutionize learning in primary and secondary schools more than any other technology has done in the recent past

המשפט הזה הוא כנראה מסקירה שנערך ב-2017 (אין קישור בתוך הכתבה). הוא מופיע מספר פעמים בווב, בעיקר במסגרת של אינפוגרפיקה נחמדה שהוכנה על ידי ה-NJIT. כמו רוב האינפוגרפיקות היא כבדה במשפטים הצהרתיים, ודי חלשה בתוכן של ממש. בסיומה מופיעה רשימת מקורות. אחד מאלה, אם אכן הצלחתי למצוא אותו, הוא סקירת ספרות אקדמית על השימוש במציאות רבודה, משנת 2014. הסקירה מוצאת יתרונות וגם חסרונות במציאות רבודה, וכאופייני לסקירות מהסוג הזה מציינת את הצורך בהמשך המחקר. (באינפוגרפיקה מופיע רק URL שהיום מוביל לדף ראשי של ה-Journal of Educational Technology & Society שמתפרסם באוניברסיטה בטאיוואן. בעזרת קצת בילוש הצלחתי למצוא מאמר שהוא כנראה הסקירה ששימש את מכיני האינפוגרפיקה). המקורות האחרים הם מהסוג של התלהבות מ-Pokemon Go והציפייה שאפשר לשלב אותו בכיתה. אינני טוען שאין מקום למציאות רבודה בתהליכי הוראה ולמידה, אבל אני כן תוהה כיצד מנתונים די שטחיים כמו אלה שבאינפוגרפיקה מצליחים להצהיר על פוטנציאל מהפכני.

בשביל זה יש, כמובן, המחקר, והכתבה מגייסת שניים. אחד מאלה מביא לנו נתון מאד מרשים:

One study in the US has shown that the introduction of technology makes 87% of students more likely to attend class and 72% of them more likely to participate.

כתבתי "מרשים"? נדמה לי שאפילו מרשים מדי. איך מגיעים לתוצאות כל כך מעודדות? התשובה נמצאת בכך שמדובר במחקר משנת 2009 שנערך בקורס אחד עם בערך מאה סטודנטים. ובאילו טכנולוגיות מדובר? המחקר בדק קורס פרונטלי שבו השתמשו במשהו דומה לקליקרים כדי לרכז תגובות של סטודנטים למידע שנמסר דרך מצגת פאוורפוינט. כפי שעורכי המחקר מסבירים:

Interactive Technology involves the classroom use of individual response pads by students to answer questions posted via PowerPoint.

במילים אחרות, לא רק שמדובר במחקר קטן מאד מלפני עשור (שבמונחים של תקשוב זה כמעט היסטוריה עתיקה) אלא שהאינטראקטיביות שבמחקר שונה לחלוטין מזו שכותב הכתבה מבקש לקדם. בנוסף, די מפליא שהיינו זקוקים ל-"מחקר" כדי לזכות בגילוי המרעיש שסטודנטים שמחים להשתמש בטכנולוגיות בשיעור.

והמחקר השני? כנראה שמדובר בסקר שנערך על ידי גוף שמשווק בטיחות דיגיטלית (חומת אש) לגופים שונים, כולל בתי ספר. התוצאות פורסמו בדצמבר 2017 באתר של The Knowledge Academy, גוף שעוסק בהכשרה מקצועית בתחומי העסקים והטכנולוגיה. הכתבה ב-Forbes איננה מקשרת למקור, אבל חיפוש פשוט מעלה שתי כתבות (1 ו-2) שמדווחות על הסקר. שתי הכתבות כמעט זהות, אבל רק אחת מקשרת אליו … שוב עם URL שאיננו נפתח. הכתבה ב-Forbes מביאה לנו תוצאה מרשימה ביותר של הסקר:

a staggering 96% of teachers believe technology has had a positive impact in the way children participate and learn in lessons.

אז מה יש לנו כאן? Forbes פונה לקהילת העסקים. הוא מזהה תחומים מתפתחים ומצביע על שווקים שכדאי להשקיע בהם. והנה, עכשיו הוא מזהה פוטנציאל אדיר ב-immersive technology בחינוך. למען האמת, אין כאן חדש. יתכן אפילו שמי שחיכה להמלצה של Forbes כבר איחר את הרכבת. אבל זה איננו מה שמעניין אותי כאן. מה שמעניין הוא המקורות הדי מפוקפקים שעליהם כתבה כזאת מסתמכת. לא פעם מפצירים באנשי חינוך שהחינוך צריך להתנהל כמו עולם העסקים. והנה, אחד מכתבי העת המוערכים ביותר בעולם העסקים מצביע על השוק החשוב והמתפתח בטכנולוגיות חינוכיות – ה-immersive technology – ומחזק את התחזית שלו באמצעות מחקרים ונתונים שעליהם נדמה שכל איש חינוך מכובד היה צוחק. ולמרות זה, נדמה שהחינוך מוכן להיות מובל על ידי עשירי הטכנולוגיה במקום לסמוך על עצמו.

הכתובת היתה על הקיר

ג'וזף וייצנבאום (Joseph Weizenbaum) נפטר לפני יותר מעשור, והתרומה המפורסמת ביותר שלו למדעי המחשב – ELIZA – נוצרה לפני יותר מחמישים שנה. ספרו החשוב Computer Power and Human Reason: From Judgment to Calculation התפרסם בשנת 1976. אינני יודע אם עוד קוראים אותו היום, אם כי אני די בטוח שעוד לומדים על ELIZA שנחשבת כאחד ה-chat bots הראשונים. התוכנה דימתה פסיכולוג רוג'יאני כך שאדם שפנה אליה עם שאלה או בעיה זכה לסדרה של שאלות והערות שדרבנו אותו להמשיך לספר על עצמו (יש שיאמרו לשפוך את ליבו). וייצנבאום גילה שאנשים דיברו אל הבוט בפתיחות רבה, ואף טען שהמזכירה שלו ביקשה שייצא מהמשרד בשעה שהיא שוחחה איתו. על אף העובדה שהוא נחשב לאחד מאבות הבינה המלאכותית, וייצנבאום טען שהמחשב לעולם לא יוכל לפתח את היכולת לבחור, להבדיל מהיכולת להחליט. הערך עליו בוויקיפדיה מסביר שבעיניו למחשב "לעולם יחסרו בו תכונות אנושיות כמו חמלה".

וייצנבאום אולי שייך לעבר, אבל דבריו עוד מאירים על ההווה. לפני כשבועיים, באיגרת השבועית שלה, אודרי ווטרס קישרה לראיון עם וייצנבאום משנת 1985. לפני מספר ימים גם טים סטאמר התייחס לראיון. אינני יודע למה לא הכרתי את הראיון הזה (והוא כנראה חדש גם לווטרס ולסטאמר) אבל אפשר בקלות להבין למה מספר אנשים שעוסקים בתקשוב בחינוך מתייחסים אליו בחיוב היום. לא מעטים מאיתנו שלפני דור ראינו הבטחה גדולה בחדירת המחשב לתוך מערכות חינוך מסויגים ממנה היום. דבריו של וייצנבאום מלפני יותר משלושים שנה נשמעים כנבואה שהיה עלינו להקשיב לה אז. עוד בשנות ה-80 וייצנבאום הבין שיש סיבות לא להתלהב מהתקשוב בחינוך. כשנשאל מה התפקיד של המחשב בבית הספר הוא השיב שכדי לקבוע את התפקיד יש צורך קודם לקבוע מה בכלל מקווים שהמחשב יוכל לעשות בחינוך. הוא קבע:

There is something about the computer — the computer has almost since its beginning been basically a solution looking for a problem.

בשנות ה-80, ובמיוחד בשנות ה-90 עם התפתחות ה-WWW, רבים מאיתנו חשבנו שהמחשב כן יכול להציע "פתרון". קיווינו שהרשת תוכל לשחרר את המערכת מהוראה סתמית של העברת ידע חד-סטרית של החינוך המסורתי ולפתוח את התלמידים למגוון מקורות מידע. כמו-כן, כפי שסימור פפרט טען, חשבנו שהמחשב בידי התלמיד יוכל להיות כלי לחקר וליצירה. היום רבים מאיתנו מודים בצער שההבטחות האלו לא התגשמו, אם כי אין זה אומר שהתקווה, והציפייה, לא היו מוצדקים.

בראיון איתו וייצנבאום זיהה בעיה אחרת, בעיה שהיום נראית כנבואה שכן התגשמה. הוא טען שהחדרת המחשב לתוך מערכות חינוך תאפשר לקברניטי החינוך (והחברה בכללותה) לא לעסוק בשאלות של עוני או רעב שבגללם תלמידים אינם מצליחים ללמוד. הרי באמצעות מכשירי הפלא, המחשבים, פתאום התלמידים כן יצליחו ללמוד (ואף אחד לא יצטרך לטפל בעוני). בגלל זה הוא מגדיר את המחשב ככוח שמרני:

I think the computer has from the beginning been a fundamentally conservative force. It has made possible the saving of institutions pretty much as they were, which otherwise might have had to be changed.

וייצנבאום זיהה את הבעיה הזאת בתחומים רבים, אבל נדמה שבחינוך הוא הרגיש שהיא עוצמתית במיוחד:

It is much nicer, it is much more comfortable, to have some device, say the computer, with which to flood the schools, and then to sit back and say, "You see, we are doing something about it, we are helping," than to confront ugly social realities.

במקום לסמן פתרון (המחשב) ואז לחפש בעיה שהוא יוכל לפתור וייצנבאום הציע משהו די פשוט – לאתר בעיות שדורשות פתרון ולבחון אם המחשב הוא אכן כלי מתאים לטיפול בבעיות האלו. נדמה לי שעל אף העובדה שלא הצלחנו, זה מה שרבים מאיתנו ביקשנו לעשות כאשר לראשונה ביקשנו להכניס את המחשב לתוך בית הספר.

חשבתי שכך גם ביקשה ווטרס. פעמים רבות בעבר, למשל, היא המליצה (כמעט בלשון של תוכחה) שאנשי חינוך וגם אנשי טכנולוגיה יקראו את Mindstorms של סימור פפרט. עצם הבקשה הזאת הראה בבירור שהיא זיהתה שימוש חיובי למחשב בחינוך. לכן מוזר בעיני שהיום ברוב הגדול של מה שהיא כותבת ווטרס מאמצת את הספקנות של וייצנבאום עד כדי שלילת התקשוב בחינוך. הרי לדבוק בגישה של פפרט כלפי המחשב איננו סותר את ההסתייגות מהדרכים שבהן התקשוב חודר לחינוך היום. אבל נדמה שהיום ווטרס דורשת נאמנות לגישה אחת עד לשלילת האחרת. היום היא רואה את המחשב ככלי שמשרת רק את השמרנות החינוכית. גם אם היום קל מאד להבין מה גורם לגיבוש הגישה הזאת, ואף להזדהות איתה, יש לתקשוב בכל זאת פן אחר. ודווקא בראיון איתו וייצנבאום עצמו פתח עבורנו פתח לאפשרות האחרת, פתח לאמביוולנטיות כלפי התקשוב בחינוך.

וייצנבאום מביא דוגמה של מסוק שבידי הצבא יכול לשמש כלי משחית, אבל בידי צוות הצלה מסוגל לחלץ אנשים לכודים בשיטפון. התנאים שבהם הכלי זוכה לשימוש הם אלה שקובעים את השימוש. הוא הסביר:

But we live in a concrete society, [and] with concrete social and historical circumstances and political realities in this society, it is perfectly obvious that when something like a computer is invented, then it is going to be adopted will be for military purposes. It follows from the concrete realities in which we live, it does not follow from pure logic. But we're not living in an abstract society, we're living in the society in which we in fact live.

מלווין קרנזברג, בחוק הטכנולוגיה הראשון שלו ביטא את זה בתמציתיות נהדרת:

Technology is neither good nor bad; nor is it neutral.

קרנזברג ביקש להבהיר לנו שאין למחשב נטייה אינהרנטית. במקום זה כל שימוש מושפע מהמסגרת החברתית או הסביבתית שבה הוא צומח. במידה רבה מאד הסביבה החינוכית של היום איננה סביבה שמעודדת את תכונות הגילוי והיצירה הטמונים במחשב. כמו-כן, על פי רוב הסביבה היזמית של החברה שבתוכה מערכת חינוך פועלת מוצאת ערך רב יותר באיסוף מידע אודות הפרט מאשר בשחרור הפרט למצוא את דרכו הלימודית העצמאית. זאת איננה מציאות שחקוקה בסלע. הטכנולוגיה איננה מכתיבה מציאות מסוימת. אבל החברה של היום איננה סביבה בתולה שבה כל האופציות פתוחות באופן שווה, אלא, כפי שחשש וייצנבאום, סביבה המוטה לכיוון של חברה שבה הסיכוי שהמחשב ישרת את הגילוי ואת היצירה מאד מצומצם.

ואף על פי חן שבש תשבש!

בתחילת 2013 בניו יורק טיימס תומס פרידמן כתב בהתלהבות על קורסי MOOC שבתקופה ההיא זכו לכותרות רבות בעיתונות הכללית. פרידמן טען שהקורסים האלה ישנו את ההוראה, את הלמידה, ואת הדרך שמוצאים תעסוקה. הקורסים האלה היו עבורו כמעט חזיון אפוקליפטי:

Nothing has more potential to lift more people out of poverty — by providing them an affordable education to get a job or improve in the job they have. Nothing has more potential to unlock a billion more brains to solve the world’s biggest problems. And nothing has more potential to enable us to reimagine higher education than the massive open online course, or MOOC, platforms that are being developed by the likes of Stanford and the Massachusetts Institute of Technology and companies like Coursera and Udacity.

ההתלהבות של פרידמן היתה, כמובן, מוגזמת. אבל בכל זאת היו סיבות טובות לראות בקורסי MOOC הבטחה גדולה. איך אפשר להתנגד למסגרת לימודית פתוחה המאפשרת לכל מי שמבקש להרחיב את ידיעותיו – אם על מנת להעשיר את העולם שלו או את הכיס שלו – ולעשות זאת בזול ומנוחות המחשב הביתי? וחשוב לזכור שההשכלה הגבוהה האיכותית היתה (ועודנה) יקרה מאד ונגישה רק למעטים. לקראת סוף 2012 קליי שירקי הסביר שהביקורת כלפי קורסי MOOC (שהושמעה כבר אז) בחנה את איכות הקורסים האלה מול איכות הקורסים באוניברסיטאות יוקרתיות. לא פלא שאותה ביקורת קבעה שההשכלה המסורתית נחותה בהרבה. (התייחסתי למאמרון של שירקי סמוך לפרסומו.) אבל שירקי הדגיש שההשכלה שהרוב המכריע של המוסדות להשכלה גבוהה מעניקים לא היתה אלא בינונית למדי:

The fight over MOOCs isn’t about the value of college; a good chunk of the four thousand institutions you haven’t heard of provide an expensive but mediocre education.

שירקי מיקם את תופעת ה-MOOC כחלק ממהלך כלל תרבותי של הרחבת הנגישות אל אוכלוסיות שלפני-כן, ממגוון סיבות, ידן לא היתה משגת:

The possibility MOOCs hold out is that the educational parts of education can be unbundled. MOOCs expand the audience for education to people ill-served or completely shut out from the current system, in the same way phonographs expanded the audience for symphonies to people who couldn’t get to a concert hall, and PCs expanded the users of computing power to people who didn’t work in big companies.

היום קורסי MOOC נמצאים כמעט בכל מקום, אבל המהפכה בהשכלה הגבוהה (ואולי בהשכלה באופן כללי) ממאנת לבוא. הבטיחו לנו שיבוש, אבל במקום זה נראה שהמוסדות הקיימים, בשיתוף של הגופים שמפיצים קורסי MOOC, מצליחים לנתב את הרעיון של קורסים מקוונים גדולים לצרכים שלהם, וגם להמשיך להרוויח כסף. בעצם, הרושם הכללי היום הוא שהכסף, והנסיון לגרום לקורסים האלה לחולל אותו, תופס מקום מכובד יותר בדיון על קורסי MOOC מאשר הלמידה עצמה. על זה כותב מיכאל פלדשטין במאמרון חדש:

Disruption Disrupted: The Great MOOC Die-Off

פלדשטין כותב על המהלך החדש של Coursera שעכשיו מציעה למוסדות להשכלה גבוהה את תכני הקורסים הרבים שפותחו תחת ידה. כתבה ב-EdSurge מתארת את המהלך:

in a new effort announced Thursday, called Coursera for Campus, the company will begin selling access to its complete library of courseware to any college to use, at around $400 per student.

מאז "שנת ה-MOOC" של העיתונות (שבה תומס פרידמן היה אחד מחסידי ההכתרה הבולטים) קורסי MOOC עברו שינויים רבים. לא מעטים מאיתנו טוענים שהשינויים האלה הביאו לכך שמה שהיום מכונה MOOC שונה באופן משמעותי מאד מהרעיון המקורי. לאור השינויים הרבים האלה עוד גלגול כמו הנוכחי של Coursera איננו צריך להפתיע. בנוסף, לא יהיה זה מוצדק לדרוש מה-MOOC להשאר בצורתו המקורית. אין סיבה לקדש את הצורה הראשונית של הקורסים האלה, ולגיטימי שההשכלה הגבוהה תבחן עוד ועוד דגמים של הוראה ולמידה. אבל הבעיה שלי עם ההכרזה החדשה הזאת איננה עם השינוי עצמו, אם כי בעיני הוא נראה לי די סתמי ואיננו מהווה חידוש בנוף ההשכלה הגובהה. הבעיה שלי נובעת מההתעקשות של מובילי Coursera שהם מביאים בשורה.

פלדשטין מצטט מהכתבה ב-EdSurge שמצטטת את לאה בלסקי (Leah Belsky) סגן נשיא ב-Coursera שמסבירה:

“We’re talking about a potential major disruption to the LMS market,” she says. “We don’t have all the features of an LMS but what we do have is all the tools to create cutting-edge interactive learning experiences.”

מתוך הדברים האלה אפשר להבין שב-Coursera הם עדיין משוכנעים שהם מביאים שיבוש להשכלה הגבוהה. אישית, אני בספק ש-"שוק ה-LMS" זקוק לשיבוש. באופן כללי ה-LMS איננו נוצץ, ואפשר לראות בו בסך הכל אמצעי להביא את הקורס המסורתי לסביבה הדיגיטלית. אבל הוא דווקא ממלא את התפקיד הזה די בהצלחה, ולא ברור איזה שיבוש מתבקש. בנוסף, המהלך של Coursera יכולה אולי לחסוך כסף למוסדות עצמם, אבל במחיר של שינוי מהותי בנוף ההשכלה הגבוהה. אותם $400 לסטודנט אולי נראה יקר, אבל המוסדות שרוכשים קורסים מן המוכן של Coursera לא יצטרכו לשלם למרצים שמפתחים קורסים. ב-Coursera כנראה בונים על כך שהחסכון חשוב יותר למוסדות מאשר הפיתוח של סגל הוראה מקצועי.

קל לקבל את הרושם שמה שמניע את Coursera איננה ההשכלה, אלא משהו אחר. הכתבה ב-EdSurge מביאה את ההערכה של פיל היל, שהוא שותף של פלדשטין:

It’s basically a way to monetize all the content they have

ההסבר הזה מאד הגיוני, אם כי מצערת עוד יותר ההתעקשות של Coursera שעדיין יש להם מסר (שיבוש או לא) להשכלה הגבוהה. כבר מזמן הקורסים שלהם אינם חופשיים. הם גם בקושי "פתוחים". המסיביות שלהם מוטלת בספק, במיוחד בגלגול החדש שבסך הכל מציע חומרי למידה למוסדות – משהו שגופים רבים אחרים עושים.

לפי שירקי, ה-MOOC הבטיח להפוך את ההשכלה האיכותית נגישה לכל מבקש. פרידמן הגדיל וטען שהקורסים האלה ישחררו מיליארד מוחות לטפל בבעיות העולם. בזמנו Coursera זכתה לאהדה רבה מפני שהיא לכאורה היתה בדרך לממש את ההבטחה הזאת. אבל היום היא מצמצמת את עצמה להפצת תכני קורסים ומבקשת מאיתנו לראות בכך בשורה – על אף העובדה ששנים לפני שהיא הציעה קורסי MOOC גופים אחרים קידמו משאבים לימודיים פתוחים, והרבה יותר בזול. אבל דבר אחד בכל ההבטחה המקורית נשאר: על אף הצמצום והתפנית, יש עדיין היומרה שיש כאן שיבוש.