טכנולוגיה לימודית טובה, פשוטה, זולה ו… עכשיו סגורה

לפני יומיים הודעה קפצה לטלפון הנייד שלי – יישום נהדר, לימודי להפליא, מסיים את דרכו. Poetic Places היה יישום שחיבר בין אתרים פיזיים בלונדון לבין שירים שנכתבו על אותם האתרים. אם משתמש עם היישום מותקן בנייד שלו היה בקרבת אחד האתרים במאגר היישום, הוא קיבל התרעה על כך ויכול היה לקרוא את השיר בסמוך לאתר שמוזכר בו. באמצעות היישום אפשר היה לעסוק בעניינינו היום-יומיים ברחובות לונדון ותוך כדי העיסוקים האלה לקבל הודעה שאנחנו ליד מקום שעליו משורר אנגלי כתב שיר. נחשפתי ליישום סמוך להופעתו ב-2015 והוקסמתי ממנו. הצגתי אותו למספר ידידים שהתלהבו גם הם, אבל לא יצא לי להיות בלונדון ולחוות את השימוש בו בעצמי.

בעיני היה זה דוגמה נהדרת של "למידה בכל זמן ובכל מקום" (anytime, anywhere learning), וזאת במיוחד מפני שהוא לא כפה את עצמו על המשתמש אלא נשאר ברקע והזמין את המשתמש לעיין בו רק אם רצה בכך. הוא לא צעק "ראו אותי!", אלא היה נוכח בלבד, מוכן ומזומן להעניק לנו שירים. אבל סביר להניח שהצניעות המבורכת הזאת גם הובילה, במידה לא קטנה, לסגירתו. בהודעה על הסגירה, מייסדת היישום, שרה קול, מדווחת שבסך הכל היו לו כ-11,000 הורדות. הוא אמנם היה יישום איכותי, אבל גם שולי, כמעט בלתי-נראה.

יתכן שבמקום לחכות בסבלנות, באופן כמעט מוסתר, הוא היה צריך לפרסם את עצמו. הרי, המידע אשר ב-Poetic Places לא היה גלוי למי שצעד ברחובות לונדון. הוא גם לא היה הדרך היחידה להגיע לשירים שנכתבו על אתרים בלונדון. אלה נמצאים, כמובן, בספרים, אפילו אם מעטים מחפשים אותם שם. אבל ללא ספק היה משהו מיוחד בהיחשפות אליהם תוך כדי ההליכה ברחובות העיר. אבל כדי יקבל את ההתרעות, וכך "לגלות" את השירים, צריך היה לדעת שהיישום קיים ולהתקין אותו. הצבת קודי QR באותם אתרים יכלה להשיג תוצאה דומה מבלי שנצטרך לדעת על היישום מראש, אבל להבדיל מקודי QR, היישום בחר לחכות בשקט. בעצם, הוא ביקש שמשתמשיו ירצו מראש להיות פתוחים לגילוי השירים.

בעיני, זה מה שהיה מיוחד ב-Poetic Places. גם אם אפשר היה להשיג תוצאה דומה בעזרת קודי QR, קבלת מידע דרך יישום שמסר לנו אותו, בצורה מנומסת וכמעט כהפתעה, יצרה תחושה אחרת, תחושה של הצעה ידידותית במקום של התערבות. יש מספר לא קטן של פרויקטים לימודיים מבוססי קודי QR. פגישת שלט ליד אתר מסוים שגורם לנו לשאול "מה יש כאן?" אכן יכולה לעורר סקרנות. אבל התרגלנו לכך שהקודים האלה משמשים לשיווק ולמכירה, כך שאם פוגשים אותם ברחוב איננו מצפים למשהו "לימודי". זאת ועוד: היום אנחנו מוקפים במידע. התחרות על תשומת הלב שלנו גדולה, והצפה של קודים של פרויקטים למיניהם, מעניינים ככל שיהיו, יכולה להוביל לאדישות במקום לעורר עניין. (אגב, מתוך נסיון אישי בפרויקט כזה אני יכול להעיד שאנשים רבים בכלל אינם שמים לב לנוכחות הקודים, או הימצאותם איננה מעוררת סקרנות.) וכמובן מעבר לכך, הצבת קודים ברחוב דורש פעולה פיזית וצריכים גם לשמור על קיומם. לעומת זאת, יישום כמו Poetic Places איננו דורש תחזוקה פיזית. אבל החסרון שבו גם ברור – אם לא יודעים שהיישום קיים, לא יודעים שמישהו מוסר לנו מידע מעניין.

למידה של anytime, anywhere איננה סתם בלמידה מחוץ לכיתה. היא למידה שיכולה להתרחש תוך כדי היום-יום שלנו. כל אחד יכול, כמובן, לקרוא שירה, או לעיין בטקסט היסטורי, או ללמוד מתוכניות טלוויזיה, בזמנו החופשי. רבים עסקו ב-Lifelong Learning הרבה לפני שהמונח נעשה פופולארי. (הרבה לפני האינטרנט ספריות הזמינו אותנו להרחיב את ידיעותינו בזמננו החופשי.) לא פעם נדמה שמערכות חינוך והשכלה מתנהגות כאילו הן המציאו את המונח, ושרק הן מאפשרות למידה כזאת. Poetic Places לא יצא ממערכת חינוך פורמלית, ולא ביקש להתחבר למערכת כזאת. (תלמידים לא התבקשו למצוא שיר ברחוב ואז לחזור לכיתה כדי לכתוב עליו.) הוא פשוט ביקש להעשיר אותנו – כאשר אנחנו בדרך לעבודה, או הולכים לסופרמרקט, או סתם צועדים להנאתנו. בעיני זה היה סוד קסמו. ואם רוצים לדבר "טכנולוגית", אפשר לראות בו סוג של מציאות רבודה (augmented reality), אם כי באמצעים טכנולוגיים פשוטים ביותר. הרי כמו פרויקטים אחרים של מציאות רבודה, ואולי אף יותר מהם, הוא הרחיב והעשיר את המרחב היום-יומי שלנו.

כזכור, Poetic Places נסגר. קול מסבירה שהסיבה לכך פשוטה ביותר – התקציב שהיא זכתה לו להקמת היישום ולאחזקתו אזל. למען האמת, היא כותבת שהתקציב אזל לפני כשלוש שנים, כבר שנה אחרי הקמתו, ומאז היא תחזקה אותו מהכיס שלה עד שהיא כבר לא יכלה להמשיך לעשות זאת. המציאות העגומה הזאת מעוררת הרהור כבד. כבר שנים מספרים לנו על ההבטחה הגדולה של למידה של anytime, anywhere. חברות טכנולוגיות גדולות ומפורסמות (ועשירות) מתהדרות בכך שהן בחזית הלמידה הזאת. הן מתארות את החזון הלימודי שלהן – שבאמצעות הטכנולוגיות שהן מפתחות כל אחד יכול ללמוד היכן שהוא נמצא ומתי שמתחשק לו. זהו ללא ספק מהלך מבורך – היציאה מהכיתה המשמימה על מנת לחוות את הלמידה כחלק מהחיים עצמם ולא בהכרח כחלק ממערך לימודי פורמלי הוא בוודאי דבר רצוי. (בכל זאת מתבקשת כאן הסתייגות מסוימת. לפני חמש שנים הרהרתי כאן שהיציאה מהכיתה לסביבה ה-"טבעית" איננה בהכרח מסייעת ללמידה. הרי במקרים רבים מדי פשוט מעתיקים את תרבות הכיתה לתוך הסביבה הפתוחה וכך משניאים גם אותה על התלמידים.)

אבל בדיוק בגלל זה תמוה בעיני שמשום מה אף לא אחת מאותן חברות עשירות לא תקצבה את Poetic Places. הרי מבחינתן התקציב שלו, ואפילו של עשרות פרויקטים דומים בערים אחרות, לא רק בנושא שירה אלא בהיסטוריה או במגוון נושאים נוספים, הוא זניח. ביכולתן לממן פרויקטים כאלה ולא להרגיש את ההוצאה. ואם היו קוראות לזה תרומה לקהילה והיו מתפארות על כך ברבים (וגם מוציאות את הכסף מתקציב הפרסום שלהן שבוודאי גדול בהרבה מהמעט הדרוש כדי ליצור את התשתית של פרויקטים כאלה וגם לתחזק אותם) אני בשמחה הייתי מפרגן להן.

לפי EdSurge, כמעט $1.5 מיליארד הושקע בטכנולוגיות חינוכיות בשנת 2018. אינני יודע כמה למידה אמיתית (שלא להגיד "משמעותית") התרחשה בעקבות השקעת הסכום האדיר הזה, אבל אין לי ספק שבכמה אלפי דולרים בודדים אפשר היה להאיר את הרחובות של ערים רבות עם הזמנה לשירה, הזמנה שהיא לכל הדעות מאד לימודי.

אמזון והמורה שצריך להיות מוכן לשיעור

לפני חודש חברת אמזון השיקה מרכיב נוסף באימפריית המסחר שלה. בשלב הזה המיזם די צנוע אבל מפני שמדובר באמזון אפשר להבין שכוונות ההמשך הן השתלטות על עוד תחום בחיים שלנו. והפעם, החינוך. Amazon Ignite הוא מרחב שבו מורים יכולים למכור למורים אחרים חומרי הוראה שהם הכינו. מורים מוזמנים להעלות את חומרי ההוראה שלהם לסביבת Ignite, והפריטים שיועלו אליו יופיעו גם דרך חיפוש כללי באמזון כך שיהיה קל (יחסית) למצוא אותם. מורים יוכלו לקבוע את המחיר של כל פריט, ואמזון תיקח לעצמה 30% על כל מכירה.

הרעיון של שוק של חומרי הוראה איננו חדש. לפני כארבע שנים אמזון השיקה מיזם דומה – Amazon Inspire. במקרה ההוא חומרי ההוראה היו חינמיים. היום אמזון כנראה סבורה שאפשר לא רק לתת שירות למורים אלא גם להרוויח ממנו. לא מעט מורים טענו שב-Inspire הם מצאו חומרים שהם הכינו שהועלו על ידי מורים אחרים ללא מתן קרדיט. ב-Ignite אמזון מבקשת למנוע את המצב הזה על ידי כך שרק מורים שיוזמנו להשתתף ב-Ignite יוכלו למכור בפלטפורמה. אפשר יהיה לבקש הזמנה ותהיה, כנראה, מערכת שבאמצעותה אמזון תבדוק אם החומרים מספיק איכותיים בעיניה.

גם Inspire לא היה חידוש. ב-2006 מורה בניו יורק פתח את (TpT) Teachers Pay Teachers, אתר שריכז מכירה של חומרי הוראה שהוכנו על ידי מורים. TpT עדיין קיים, והוא נחשב הצלחה גדולה. באתר החברה מדווחים שמאגר פריטי ההוראה שלו מכיל מעל שלושה מיליון פריטים, ואילו בשנה הקודמת מעל חמישה מיליון מורים נעזרו במאגר, עם מעל מיליארד הורדות של חומרי הוראה. רבים מחומרי ההוראה במאגר חינמיים, אבל לפי שם האתר ברור שהוא מאפשר למורים להרוויח מחומרי ההוראה שהם מכינים. אינני מכיר נתונים על מספר או אחוז המורים שאכן מרוויחים, אבל מידי שנה מתפרסמים כתבות שמדווחות על מורים שמרווחים אלפי דולרים ממכירת חומרי ההוראה שלהם דרך הפלטפורמה.

סביר להניח שאמזון שמה לב להצלחה של TpT, ובתנופה שלה לכסות כמה שיותר תחומים החליטה שגם על התחום הזה היא יכולה להשתלט. בכתבה ב-EdSurge על השקת Ignite מוסרים לנו שלפחות נכון לעכשיו מנהלי TpT אינם חוששים מהתחרות, אבל אולי הם אינם מכירים את היסטוריית הכיבושים של אמזון.

סמוך להודעה החדשה של אמזון ה-Thomas Fordham Institute – מכון מחקר שמרני שמתמחה בחינוך – פרסם סקירה על איכות חומרי ההוראה שניתנים להורדה דרך גופים כמו (וכולל) TpT. לא היתה ביכולתה של הסקירה לעבור על מלוא החומרים שמועלים לאתרים האלה, והיא הסתפקה בבחינה של רק 300 מאלה שזכו להורדות הרבות ביותר. המסקנה היתה די עגומה. לפי הסיכום של הבדיקה:

Sadly, the reviewers concluded that the majority of these materials are not worth using: more precisely, 64 percent of them should “not be used” or are “probably not worth using.” On all three websites, a majority of materials were rated 0 or 1 on an overall 0–3 quality scale.

זאת ביקורת די קטלנית, אם כי יש צורך בקצת פרספקטיבה. אמת המידה של הסוקרים היתה בעיקר התאמת חומרי ההוראה לסטנדרטים. הם גם ציינו שהם לא יכלו לדעת אם המורים שלקחו/רכשו את החומרים השתמשו בהם כפי שהם או אם ידעו להתאים אותם לצרכיהם. מורים רבים מחפשים חומרי הוראה ברשת, והם שמחים למצוא (ואפילו לקנות) דפי עבודה ועוד חומרי הוראה כדי שהם יהיו מוכנים לשיעור של מחר. לא פעם אין למורים האלה הזמן או הכישורים להכין חומרי הוראה בעצמם, כך שאפשר להבין את הרצון לקבל משהו מן המוכן. קשה לדעת אם אותם מורים יודעים להתאים את מה שהם מוצאים לצרכים הספציפיים של הכיתות שלהם.

בעבר היה גם פן ישראלי לסיפור הזה. עוד במילניום הקודם (נדמה לי שזה היה ב-1999) סנונית העלתה לרשת פרויקט שבו מורים יכולו להעלות מערכי שיעור ו/או דפי עבודה לאתר "כלים שלובים" וכך לשתף את פרי עמלם עם עמיתים שביקרו לאתר. באותה תקופה תרבות הרשת היתה אחרת, ומורים (ולא רק מורים) לא ציפו לקבל תמורה כספית עבור התרומות שלהם. הם היו מוכנים להסתפק בתחושת הכבוד שנבעה מהידיעה שהחומרים שהם הכינו מופיעים באתר מכובד, ובידיעה שמורים אחרים משתמשים במה שהם יצרו. "כלים שלובים" היה רעיון מצוין אבל הוא נחל כשלון חרוץ, נדמה לי מאותה סיבה שהסוקרים ב-Fordham זיהו: איכות החומרים שנתרמו היתה ירודה. האתר לא הכילה מערכת שאפשרה להמליץ על מקור זה או אחר (לעשות לייק, למשל) שבוודאי היהה משביחה את הכלי, אבל בהתחשב באיכות הדי ירודה של החומרים שהועלו לאתר, ספק אם זה היה משנה משהו. (שאריות בלבד של הפרויקט עדיין נמצאים ברשת, כולל מצגת קצרה שהוצגה בכנס ב-2000.)

מורים עובדים שעות ארוכות עבור משכורת נמוכה. אפשר להבין את הרצון למצוא, אם בחינם או אם בתשלום, חומרי הוראה שאפשר להביא לתוך הכיתה וכך להקל על מלאכת הכנת השיעורים. ביולי השנה, פול מורפי, מורה ובלוגר ממדינת מישיגן, הגן על TpT מול מקטרגיו. בין היתר הוא ציין שיש אנשים שאינם רואים בעין יפה מורים שמבקשים להגדיל את הכנסותיהם דרך TpT. בעקיצה שבוודאי מאפיינת את הדרך שבה רבים בחברה הרחבה רואים את מקצוע ההוראה הוא כתב:

I imagine a Venn diagram of people who feel this way and people who believe teachers should donate hours of their time every week to their employer would only have one circle.

מורפי הביא מספר סיבות הגיוניות שבגללן מורים פונים ל-TpT, ביניהן המציאות המצערת שהמחוזות שבהם מורים רבים עובדים אינם מספקים להם חומרי הוראה איכותיים.

גם בלי פלטפורמות כמו TpT או Ignite הרשת גדושה בחומרי הוראה ואין סיבה שמורים לא יפנו אליה למצוא משהו שנראה להם מתאים לכיתות שלהם. הרי אם אנחנו מצפים שבתי הספר יילמדו את תלמידיהם לחפש מידע בצורה מושכלת, הגיוני שגם מורים יידעו לעשות זאת. גם אם אני הייתי מעדיף תרבות של נתינה חופשית, אפשר להבין את המורים שמחפשים דרך להגדיל את הכנסותיהם. צריכים לקוות שמה שהם מציעים למכירה באמת איכותי. ואם מערכות החינוך אינן מספקות חומרי הוראה איכותיים, אין לבוא בטענות כלפי המורים שמחפשים כאלה ברשת.

אמזון כנראה מבינה לנפש המורה הצמא לחומרי הוראה ושמחה לפעול כמתווך בין מורים ותוך כדי כך לגרוף רווחים. ככל שמערכות החינוך יופרטו הסיכוי של אמזון להרוויח ילך ויגדל. הרי המורים צריכים להיות מוכנים לשיעורים של מחר בבוקר. רצוי שבקרוב לא נתעורר למציאות של הפרטה מלאה והטלת מלוא האחריות על המורה, אבל לא יזיק להתכונן לכך. וכאן יש למכללות להכשרת מורים תפקיד. בין הקורסים שפרחי ההוראה לומדים יש צורך בקורס בהכרות עם המקורות השונים ברשת שבהם אפשר למצוא חומרי הוראה. בקורס כזה הם ילמדו גם כיצד להעריך את מה שהם מוצאים, וכיצד ניתן להתאים את החומרים האלה לצרכים הספציפיים של הכיתות שלהם. היה רצוי גם לעזור לפרחי ההוראה להבין למה ההשתלטות של אמזון על התחום הזה, מה שעשוי להיהפך ל-Netflix של דפי העבודה, איננו רצוי. אבל אולי בכך אני מבקש יותר מדי.

ובכל זאת, אי-שם בדרך משהו השתבש

לפני חודש, בתגובה למאמרון כאן, גיל עמית טען שהביקורת שלי כלפי המיידיות של קבלת תוצאות חיפוש ברשת מוטעית. במאמרון שאליו גיל הגיב ובמאמרון שהתפרסם חודש לפני-כן קבלתי על כך שבתרבות הכללית שלנו, ולכן גם במערכות החינוך, חיפושי מידע מתבצעים תוך ציפייה לתשובה עובדתית ברורה, מהירה וקצרה, וכתוצאה מכך הסקרנות, הרצון לדעת עוד, לגלות קשרים בין גורמים שונים או להרחיב את הדעת מעבר לאותה תשובה מהירה, מצטמצמים כך שהמחפש מסתפק בפיסת מידע פשוטה. במקום שהחיפוש יוביל להרחבת הסקרנות, החיפוש באינטרנטי סוגר ומגביל אותנו למנה דלה של מידע. גיל טען שהתלונה שלי מתכחשת למציאות החיובית – שהזמינות הכמעט מיידית של מידע מזמינה רכישת ידע בממדים שלא היו אפשריים בשום תקופה קודמת. כמו-כן, הוא קבע, במידה די גדולה של צדק, ש:

לא זכור לי כי בעידן טרום הגוגל היתה תרבות ענפה ורחבה (מבחינת מספר האנשים) של חיפוש וסקרנות.

כאשר קראתי את התגובה של גיל היה לי ברור הוא צדק. התגובה שלו הזכירה לי שפעמים רבות בעבר גם אני התבטאתי בצורה דומה. באחת הפעמים האלה, לפני עשור, במסגרת של התייחסת לאמירה של מורי פרופ' משה כספי, כתבתי על חזון זמינות המידע. לפני שנים רבות כספי תיאר מצב אידיאלי שבו נוכל לשלב בין החוויה לבין הידיעה, וכך לתת ביטוי לשני ההיבטים האלה של התודעה שלנו. כספי ציין שהאנציקלופדיה יכולה לתאר לנו בפירוט מרבי מה גורם לכך ששקיעת השמש מעל לים מרשימה כל כך, אבל היא איננה יכולה לחוות את השקיעה. במאמר שכתבתי לספר יובל לכספי שהתפרסם ב-2010 ציינתי שלא רחוק היום שבו המידע על השקיעה תהיה נגישה לנו בלחיצת כפתור מכל מקום, כך שנוכל לחוות את השקיעה וגם להבין אותה בעת ובעונה אחת. הגשתי את המאמר שלי לעורכי ספר היובל ביוני 2007, ממש באותו חודש שבו ה-iPhone הראשון יצא לשוק. מה שתיארתי כחזון כבר אז התחיל להתממש. היום, כמובן, הזמינות הזאת מוכרת היטב ואפילו נדוש, אם כי עבור אלה מאיתנו שזוכרים את התהליך של איתור מידע לפני ה-WWW והסמרטפון, עדיין מדובר בפלא שאיננו מובן מאליו.

רבים אחרים ציינו את פלא זמינות המידע. אליס דרגר (Alice Dreger) בספרה Galileo’s Middle Finger כותבת שההורים שלה, קתולים שמרניים, נטעו בה את התשוקה לידע:

Twice as often as my parents told their four children to go wash, they told us to go look something up. At our suburban tract house on Long Island in the 1970s, our parents shelved the Encyclopædia Britannica right next to the dinner table so we could easily reach for a volume to settle the frequent debates. (עמ' 7)

עבור דרגר היה זה הספר המודפס שתמיד היה בהישג יד. באופן מאד דומה יוחאי בנקלר כותב על הגישה ל-WWW שמלווה את ארוחות הערב בביתו. בספרו The Wealth of Networks הוא מונה רשימה ארוכה של אנשים שסייעו לו בכתיבת הספר, וגם כותב תודה מיוחדת לאביו:

My father, who was swept up in the resistance to British colonialism and later in Israel’s War of Independence, dropped out of high school. He was left with a passionate intellectual hunger and a voracious appetite for reading. He died too young to even imagine sitting, as I do today with my own sons, with the greatest library in human history right there, at the dinner table, with us. But he would have loved it. (עמ' xii)

בקיצור, קשה להמעיט בחשיבות הזמינות הזאת. פעמים רבות בעבר נהגתי לציין שעלינו להתייחס אליה כאחד השירותים הבסיסיים – כמו מים חמים שזורמים בברזים, או חשמל שמדליק את האור בלחיצת כפתור. היום בקושי קורה שאמצא את עצמי במצב שבו אין לי תקשורת זמינה כדי לברר נקודה – חשובה כקלילה. החיפוש באמצעות הסמרטפון נעשה לאנציקלופדיה היודעת כל שמלווה אותנו בכל מקום כך שתוך כדי החוויה אנחנו גם יכולים להרחיב את ההבנה.

אבל אם כך אני חושב, מה קרה שנעשיתי כל כך ביקורתי כלפי השימוש בחיפוש היום? גם אם במקרים רבים מדי בבתי הספר החיפוש איננו משרת את הרחבת הדעת של התלמידים כפי שהיינו רוצים, ספק אם המצב יותר גרוע היום מאשר לפני ה-WWW. (נכון, אם ההפצה הנרחבת של פייק ניוז אפשר לטעון שהמצב כן יותר גרוע, אבל זה נושא למאמרון אחר.) האם באמת אפשר להאשים את ה-knowledge panels שגוגל מעניקה לנו כדי לקצר את הדרך אל המידע המבוקש? בפני עצמם תקצירי המידע האלה אינם פסולים. השימוש בהם כסוף פסוק במקום כפתיחה לחיפוש מתמשך בעייתי, אבל קשה לקבוע שגוגל אכן אשמה בשימוש הזה.

אבל גם זה איננו לגמרי נכון. הרי במידה רבה גוגל כן מעוניינת לתת "תשובות", וזה איננו סתם ממניעים כלכליים מפני שקבלה מהירה של תשובה תגביר את השימוש שלנו בגוגל כך שנצפה ביותר פרסומות או נמסור לה יותר מידע אישי אודותינו. הבעיה היסודית יותר היא שתפיסת העולם הגוגלית מניחה שאכן יש תשובה ברורה לכל שאלה. וחשוב עוד יותר, תפיסת העולם הזאת חודרת לתוך מערכת החינוך.

כתבתי שהתפיסה הזאת "חודרת לתוך מערכת החינוך", אבל אפשר כמובן לטעון שהיא תמיד היתה שם. באופן מסורתי מערכות חינוך ראו את עצמן הסמכות שקובעת מהי האמת. דווקא הופעתו של ה-WWW והיכולת שלנו להגיע למקורות מידע מעבר לספרי הלימוד המוסמכים והמאושרים הם אשר ערערו את הסמכות הזאת. על פניו הייתי צריך לברך על זמינות החיפוש.

ואכן, כך עשיתי. כבר לפני עשרים שנה הייתי בין אנשי החינוך שראו הבטחה גדולה בזמינות המידע שהחיפוש ב-WWW מאפשר. היו גם אחרים שבירכו על הכנסת האינטרנט למערכת החינוך, אבל לא מטעם ערעור הסמכות, אלא כאמצעי לשיפור ההישגים המסורתיים של רכישת הידע המוסמך. במאמר שכתבתי אז ניבאתי שמערכת החינוך אמנם צועדת לקראת האינטרנט, אבל עשויה לגלות שזמינות המידע מכרסמת בסמכות שלה. באופן מסורתי בית הספר והמורה היו המקור לידע, אבל חדירת התקשורת האינטרנטית לתוך הכיתה איימה לחבל במסנן שחצה בין עולם הדעת לבין התלמיד, מסנן שאיפשר לשמור על הסמכות של המערכת.

מאז המון השתנה. המערכת אמנם מתנגדת לנוכחות של הסמרטפון בכיתה אבל ההתנגדות הזאת איננה נובעת מהחשש שמידע לא מוסמך עלולה לזרום לתלמיד אלא מפני שהכלי פוגע בריכוז התלמיד בשיעור. אפשר להגיד שמבחינת הגישה למידע המערכת הצליחה לאלף את הרשת. היום המידע המוסמך זורם בנתיבים שקיבלו אישור. אבל גם לגוגל ולכלים כמו ה-knowledge panel שלה יד באילוף הזה. התלמידים "למדו" שהידע מגיע בפיסות מידע ברורות ומתומצתות ושאין צורך לחפש מעבר לכך. במקום להמחיש לתלמיד שהעולם גדוש במידע ושכדאי להחשף אליה, מערכת החינוך וגוגל חוברות יחדיו להראות לו שקל להגיע למספיק מידע כדי לספק את דרישות המערכת, ולעזאזל עם הסקרנות. נדמה שלמערכת כבר אין מה לחשוש מחיפוש המידע ברשת.

לא ברור מה בדיוק מבקשים לשנות כאן

קצת הופתעתי לקרוא את הכותרת של כתבה חדשה באתר Hacker Noon – אתר אשר עוסק בעיקר ביזמות במדיה ובטכנולוגיות חדישות. מזמן התרגלתי לפגוש בעיתונות כותרות שמבטיחות, באופן מוגזם, השפעה ענקית ומיידית של טכנולוגיות חדישות על החיים שלנו. לעומת אלה, הכותרת של הכתבה הזאת, מאת יזם יחסית מצליח, Lucas DiPietrantonio, היתה די צנועה:

How EdTech Will Transform 2020's University Experience

המילה transform היא פועל יחסית ניטרלית. על הספקטרום של מילים שמתייחסות לשינוי נדמה לי שהיא ממוקמת אי-שם באמצע בין change הסתמית לבין disrupt (שיבוש) היומרנית – מילה ששגורה היטב בקרב היזמים. בכתבות מהסוג הזה התרגלתי לקרוא על שיבוש – הרי ידוע שהעוסקים בחידושים טכנולוגיים, ולא רק בחינוך, מאד בטוחים ביכולתם לחולל מהפכות. לכן השימוש במילה התפלה transform תפס אותי, אם כי גיליתי שהיא מופיעה בכותרת בלבד, ולא בגוף הכתבה. כמו-כן, שיבוש (disrupt) מופיעה רק פעמיים – מספר די מצומצם, אם כי הפעמים האלו הן בהתחלה ובסוף, כאילו לרמוז לו שבכל זאת מדובר בשינויים נרחבים מאד. כותב הכתבה כנראה כן מתכוון למשהו עוצמתי יותר מאשר סתם שינוי.

מעניין שבכתבה שלפי כותרתה מתייחסת לעתיד הקרוב, כותב הכתבה מסתמך על מקורות שאינם חדשים. אפשר היה לצפות שכאשר מנבאים על שיבוש הקוראים יוצפו בדוגמאות חמות מהתנור, והפעם, לפחות עבור מי שמכיר את תחום התקשוב בחינוך, הדוגמאות כמעט נדושות. (הטענה שפתאום כל התנאים מתגבשים יחד כדי ליצור מסה קריטית איננה מופיעה בכתבה.)

הכותב מספר לנו, למשל, שהרוב המכריע של מורים ומנהלים משוכנעים בנחיצות של התקשוב. המקור לידיעה הזאת הוא סקר שנערך על ידי Common Sense Media בשנת 2013. משום מה הוא איננו מוסר לנו שהסקר נערך בקרב מורים ומנהלים ביסודי ובעל יסודי. הוא איננו מסביר את הקשר (אם בכלל יש) בין דעתם של מורים בבתי ספר לפני כמעט עשור לבין השינויים שאמורים להתרחש בהשכלה הגבוהה. זאת ועוד: הוא איננו מביא ממצא חשוב אחר מאותו הסקר – האחוז של המורים שבאמת השתמשו בכלים תקשוביים בהוראה שלהם היה נמוך בהרבה מהאחוז שראו חשיבות באותם כלים.

אנחנו גם קוראים על הנסיון ב-Georgia Tech שבו פיתוח של תוכנת Watson של IBM שימש כאחד מעוזרי ההוראה בקורס עם 400 סטודנטים במדעי המחשב. בזמנו, ב-2016, הקורס זכה לכותרות רבות, במיוחד מפני שהסטודנטים לא הבחינו שהם מתכתבים עם AI. מהנסיון הזה כותב הכתבה מסיק שאפשר להרחיב אותו:

It is clear that students are ready and willing to have a bot that can assist with questions in the classroom, but some companies are taking things even farther by helping guide students through the college admissions process.

אבל מעניין שמאז הכותרות הרבות ש-Jill Watson, אותה AI, קיבלה, כמעט ולא קוראים על נסיונות חדשים בתחום הזה. יתכן שהנכונות והרצון של הסטודנטים, או הכדאיות בעיני ההנהלות, קטנים בהרבה ממה שרוצים שנחשוב.

במקרה של DiPietrantonio, הכיוון של Jill Watson הוא בהחלט כיוון שכדאי להתקדם בו. הוא כותב על יוזמה של החברה שבעלותו שמרחיבה על השימוש בבוטים:

Darkroom’s own tool, Spark, that we created for the University of North Carolina, personalizes the student onboarding experience—making it easier for students to locate helpful information relevant to their character traits, academic interests, and career goals. 

יש כאן הרבה מילים יפות, אבל מהמילים, או מהאתר המקושר, קשה לראות מה הם השינויים הגורפים שאמורים להתרחש בחוויה האוניברסיטאית.

יש בכתבה גם דוגמאות יחסית מעודכנות, אבל מעבר לקריצה ל-blended learning, הדוגמאות מתאפיינות בכך שהן עוסקות בצד הניהולי של המוסדות ולא בתהליכי הוראה או למידה. במילים אחרות, אם טכנולוגיות חדישות אכן מסוגלות לחולל שינוי מהותי בהשכלה הגבוהה, השינויים האלה כנראה אינם קשורים ללמידה עצמה, אלא להתייעלות של המערכת.

מעניין שבמשפט הפותח של הכתבה DiPietrantonio טוען שעל אף העובדה שידוע שתחום החינוך משתנה לאט, היום ההתפתחויות בתקשוב החינוכי:

are starting to make themselves felt

נדמה לי שכל מי שנכנס לתחום התקשוב החינוכי טוען כך. ומשום מה אנחנו כמעט תמיד מוצאים את עצמנו אי-שם בהתחלה. קלייטון כריסטנסן פרסם את ספרו Disrupting Class לפני יותר מעשור, וגם הוא לא היה הראשון להבטיח לנו שהתקשוב ישבש את בתי הספר ואת ההשכלה הגבוהה. לאור זה אפשר היה לצפות שהיום אנחנו צריכים להיות כבר די רחוקים מההתחלה שעליה DiPietrantonio כותב.

בשלב הזה מתבקש לשאול: אם מדובר בכתבה שלא לומדים ממנה משהו משמעותי על כיצד התקשוב מחולל שינוי בהשכלה הגבוהה (או לא), למה להקדיש לה כל כך הרבה מילים? יד על הלב, קשה לי לענות על השאלה הזאת. יכול להיות שהנושא כבר נבחן מספיק (או אפילו יותר מדי) אבל בעיני חשוב להמשיך להסב את תשומת הלב לדלות של ההתייחסות היזמית לכלל נושא הלמידה וההשכלה. בשבח התקשוב DiPietrantonio טוען שביכולתם של כלים תקשוביים לייעל את חווית הלמידה, לשפר את הנגישות (הוא איננו מסביר לְמה) ולהגיש משאבים חדשים לסטודנטים. ואם כל זה איננו מספיק אמורפי, הוא מוסיף שהגישה לכלים תקשוביים מכינה את הסטודנטים לחייהם בחברה העתידית. הוא גם מבקש להרגיע אותנו שהוא איננו זונח את הפן האנושי. הוא מציין שהכלים שעליהם הוא כותב מצמצמים את הצורך במנחים אנושיים וכך חוסכים זמן – גם לסטודנטים וגם לסגל ולהנהלה. אבל הוא מוסיף שאין הכוונה להוציא את הקשר האנושי מחוויית הלמידה, אלא על ידי כך לשחרר אותנו לעסוק במה שבאמת חשוב.

בסופו של דבר, במקום לשכנע שהתקשוב החינוכי מחולל שינוי בהשכלה הגבוהה הוא מצליח לשכנע שהוא בקושי מבין על מה הוא כותב.

לפעמים בהחלט אפשר ללמוד מנתונים!

מי שקורא את הבלוג הזה (אם אכן יש מישהו שעושה זאת) עשוי להתרשם שאני בז למגמה של איסוף נתונים וניתוחם בחינוך. חשוב לי להבהיר שזה איננו נכון. אני אמנם ספקן בנוגע ליכולת של המחקר הכמותי להבהיר דברים חשובים בנוגע לאפקטיביות של תהליכי הוראה ולמידה למיניהם, אבל אם וכאשר מחקרים כאלה מצביעים על מה מוצלח ומה פחות אינני מתכחש למידע הזה, גם אם הוא סותר את התפיסות החינוכיות שלי. מה שאני מרבה לבקר כאן הוא הנסיון לגייס את האיסוף המסיבי של נתונים, וניתוחים באמצעות למידת המכונה (machine learning), על מנת לנבא את ההצלחה או את הכשלון של תלמידים, או על מנת לבנות תוכניות לימודים מותאמות אישית לכל תלמיד. זאת ועוד: במרבית המקרים שבהם האמצעים האלה כן מצליחים לזהות צעדים טובים ויעילים מתברר שאותם צעדים היו ברורים למורה המנוסה ללא הגיוס המסיבי של כוח מחשוב.

כאשר איסוף הנתונים משרת את שיפור ההוראה והלמידה הוא בוודאי מוצדק. תמיד רצוי למצוא קורלציה בין גורם כלשהו ותוצאה לימודית – ובמיוחד אם אפשר לזהות לא רק קורלציה, אלא השפעה ברורה של אותו גורם על הישגי הלמידה. זה כמובן מה שלמידת המכונה (ואחותה הפחות או יותר תאומה, הבינה המלאכותית) מנסה לעשות. התקווה של ה-AI היא שסוד שאיננו נגלה לעין מסתתר אי-שם בנתונים, סוד שיתגלה רק על ידי איסוף וניתוחם, כך שבאופן קסמי אותה AI תביא לשיפור בציוני כל התלמידים במבחנים סטנדרטיים. (כאן המקום לציין שעל אף העובדה שאינני מוצא קשר משמעותי בין ציונים במבחנים סטנדרטיים לבין למידה של ממש אני יכול להבין למה משתמשים בציונים האלה כמדד של הלמידה.) הנסיון הכמעט אובססיבי למצוא את הגורמים המוסתרים, גורמים שרק מחשב חזק יכול למצוא, מעוור את המחפשים לגורמים "פשוטים" יותר, גורמים שזיהויים איננו דורש כוח חישובי אדיר.

על גורם כזה נמסר השבוע בכתבה על מחקר חדש באתר של אוניברסיטת ליידס (Leeds) אשר באנגליה. כותרת הכריזה:

Skipping breakfast linked to lower GCSE grades

הכתבה מתייחסת למחקר של חוקרים מליידס שהתפרסם החודש בכתב העת Frontiers in Public Health. יש להודות שכותרת כזאת איננה באמת "חדשות". הקורלציה הזאת די מוכרת, והחוקרים עצמם אינם טוענים שהם גילו משהו שאיננו ידוע. במשפט הפותח של המחקר שלהם הם כותבים:

Studies indicate that breakfast positively affects learning in children.

במילים אחרות, אין במחקר הזה גילוי פורץ דרך, אלא חיזוק של משהו שכבר מזמן ידוע. גם אני דיווחתי מספר פעמים על הקורלציה הזאת. לפני כשנתיים קישרתי כאן למאמרון של פיטר גרין שדיווח על מחקר בארה"ב שהצביע על קשר בין תלמידים רעבים לבין קשיים בלימודים. וגם בפברואר השנה כתבתי על מאמר של חוקר אנגלי שהתייחס למחקר שהצביע גם הוא על הקשר הזה.

מה ששונה במחקר החדש הזה לעומת המחקרים הקודמים הוא ההתמקדות בארוחת בוקר. הכתבה מצטטת את החוקרת הראשית של המחקר שבאופן מאד ברור מכריזה:

Our study suggests that secondary school students are at a disadvantage if they are not getting a morning meal to fuel their brains for the start of the school day.

אם הקורלציה בין רעב והישגים כבר ידועה, מה כן חשוב במחקר החדש הזה? ידוע שהתזונה של תלמידים ממשפחות ברמה סוציו-אקונומית נמוכה נחותה לעומת התזונה של עמיתיהם ממשפחות ברמה סוציו-אקונומית גבוהה. לאור זה אפשר היה לשער שהנתון של אי-אכילת ארוחת בוקר איננו אלא חלופה של רמה סוציו-אקונומית שידועה כמדד די מהימן של הסיכויים להצליח בלימודים. המחקר הזה דווקא ניסה לבודד את נושא ארוחת הבוקר מהתמונה החברתית הכללית של התלמידים, ובדק תלמידים שאכלו, וגם שלא אכלו, ארוחות בוקר מאותה רמה סוציו-אקונומית. החוקרים מציינים ש:

Low/middle socio-economic status (SES) adolescents who rarely consumed breakfast were significantly less likely to achieve higher Mathematics grades compared to low/middle SES adolescents who frequently consumed breakfast.

במילים אחרות, המחקר מצא שבתוך אוכלוסייה דומה היתה לארוחת הבוקר השפעה חיובית על הלמידה (או לפחות על הציונים במבחנים). למידע הזה יכול להיות השפעה משמעותית מאד על הלמידה בבתי הספר, וזאת במיוחד לאור הקביעה של אותה חוקרת שבאנגליה ש:

an estimated half a million children [are] arriving at school each day too hungry to learn

פיטר גרין, במאמרון שלו מלפני שנתיים שקישר למחקר האמריקאי, סיים עם קביעה מבישה – שעוד היום אנחנו עדיין זקוקים ל:

actual proof that students do better when they are well fed.

זה היה נכון לפני שנתיים, וזה נכון גם היום. מדובר בסוג הקורלציות שאפשר למצוא גם בלי השקעה של מיליוני דולרים וכוח מחשוב מסיבי. ובכל זאת, טוב לדעת שהחוקרים בליידס ממשיכים לעקוב אחר הקשר הזה, ועוד יותר חשוב, שהם ממשיכים להביא אותו לתודעת הציבור. בוודאי לא היה מזיק לו האנשים שמשקיעים הון בתקשוב מתקדם כדי למצוא מה גורם להצלחה בלמידה היו משקיעים לפחות חלק מהכסף שלהם לדאוג לכך שתלמידים לא יגיעו רעבים לבית הספר.

האם אנחנו באמת זקוקים לזה?

בדומה לאקדח הצ'קובי שאם הוא מופיע במערכה הראשונה הוא חייב לירות במערכה השלישית, נדמה שטכנולוגיות שפותחו לצורך כלשהו עתידות, במוקדם או במאוחר, לחדור לתוך החינוך – אם צריכים אותן או לא. חשוב לי להדגיש: אינני מתנגד לשילובן של טכנולוגיות חדישות לתוך החינוך. אני דווקא רואה בכך תהליך הגיוני, אולי אפילו טבעי. החינוך, כמו כל דבר אחר, הוא חלק מהסביבה הכלל תרבותית של חברה, ובשל כך הוא משקף את המציאות הטכנולוגית של החברה שבה הוא נמצא. בחברה שמשתמשת בחרט וכלי חרס הגיוני שתלמידים בבתי הספר (אם יש בה בתי ספר, כמובן) גם יכתבו עם חרט. בחברה עם ספרים סביר להניח שהמידע שתלמידים וסטודנטים זקוקים לו יופיע בספרים. כלי הכתיבה בבתי הספר יהיו אלה של אותה חברה – עפרונות ועטים (או נוצה וקסת דיו), מכונות כתיבה, תמלילנים ומה שיופיע אחריהם.

לפי אותו הגיון (ואכן, לדעתי מדובר בהגיון) בחברה דיגיטלית אין להתנגד לכלים דיגיטליים בכיתה, אלא ללמוד כיצד לנצל אותם בצורה יעילה כך שהם יקדמו את הלמידה. ובכל זאת, לפעמים מרגישים שיש גבול, או ליתר דיוק, צריכים לשאול אם כלי דיגיטלי זה או אחר באמת ממלא תפקיד חיוני בסביבה החינוכית. ולטעמי את השאלה הזאת צריכים לשאול בנוגע ל-EduSense.

הודעה לעיתונות של אוניברסיטת קרנגי מלון מלפני בערך שבועיים מסרה על מוצר שפותח על ידי קבוצה של אנשי מחקר שם. ההודעה מוסרת שנכון להיום בהשכלה הגבוהה הדרך היעילה ביותר לקדם את הפיתוח המקצועי של המרצים היא שמומחה יצפה במרצה בעת הרצאה ובהמשך ימסור משוב מותאם אישי שמכוון את המרצה להוראה טובה יותר. אבל ההודעה קובעת שיש בכך בעיה: קשה למצוא את המומחים שיצפו בכל המרצים, ובנוסף, אולמות ההרצאה נעשים יותר ויותר גדולים כך שקשה לבחון את קשת התגובות של כל הסטודנטים. ולשם כך הפיתוח של החוקרים:

The system, called EduSense, analyzes a variety of visual and audio features that correlate with effective instruction.

מערכות כאלה כבר די נפוצות. אם נרצה או לא אנחנו כבר התרגלנו למערכות לזיהוי פנים, ויש גם מערכות שלפי מפתחיהם מסוגלות לפענח הבעות פנים כך שאפשר לזהות את מצב רוחו של אדם, או אם הוא מסתיר משהו. לכן זה איננו מפתיע שמערכות כאלו חודרות גם לחינוך. כבר מבקשים לשווק מערכות שמזהות אם הסטודנט מרוכז … על מנת להעיר אותו, כמובן. המערכת של קרנגי מלון צופה הן במרצה והן בסטודנטים כך שאפשר לבחון כיצד הסטודנטים מגיבים לפעולות מאד ספציפיות של המרצה (ולהפך). ההודעה לעיתונות מסבירה:

A single off-the-shelf camera can view everyone in the classroom and automatically identify information such as where students are looking, how often they're raising their hands and if the instructor moves through the space instead of staying behind a podium.

המפתחים מסבירים שבנוגע למרצה היכולת של המערכת לעקוב אחריו יוצרת מצב כאילו הוא לובש חליפה עם מדי תאוצה כך שאפשר לדעת עד כמה הוא מזיז או מפנה את ראשו או משתמש בידיים. אחד המפתחים מסביר:

It's like you're wearing a virtual motion-capture system while you're teaching.

מוסרים לנו שהמערכת איננה אוספת מידע אישי על הסטודנטים כך שאין סכנה של חדירה לפרטיות. ואכן, לעומת מערכות של זיהוי פנים שנעשות נפוצות כמעט בכל מקום נדמה שהמערכת הזאת איננה פולשנית. ובכל זאת, יש בה משהו מעורר חשש, אפילו צורם. נוכחותם של מערכות כאלו בסביבת הלמידה מרגילה את הסטודנט למציאות שבה כמעט אין רגע או מקום שבו לא צופים בו. אני מניח שאם סטודנט ירים גבה וישאל למה יש מצלמה בשיעור יסבירו לו שזה על מנת לעזור למרצה לשפר את ההוראה שלו. על פניו זה נראה כמטרה ראויה, אבל ראויה או לא, הסטודנט עדיין נמצא תחת עין המצלמה.

באופן כללי מדובר בהודעה לעיתונות די סתמית שמדווחת בגאווה על מוצר חדש. אבל מספר משפטים שמופיעים לקראת הסוף מאירים אותה באור קצת שונה מאשר זה שבא לביטוי בהתחלה. אם בהתחלה אנחנו קוראים על פיתוח מוצלח, לקראת הסוף אנחנו קוראים:

Now that the team has demonstrated that they can capture the data, HCII (המכון לאינטראקציה בין האדם והמחשב) faculty member Amy Ogan said their current challenge is wrapping it up and presenting it in a way that's educationally effective. The team will continue working on instructor-facing apps to see if professors can integrate the feedback into practice.

במילים אחרות, אם בפתיחת ההודעה מוסרים לנו שהמערכת פועלת, בשלב המאוחר הזה אנחנו מגלים שנכון לעכשיו מה שקיים הוא איסוף הנתונים בלבד, ואילו המפתחים עדיין אינם יודעים כיצד לנתח את הנתונים האלה כך שהם באמת יעזרו למרצים. זה אולי מאכזב, אבל הוא איננו מפתיע. הרי אנשי קרנגי מלון לא באמת הבטיחו לנו כלי חינוכי. במילים שלהם מדובר ב-"comprehensive classroom sensing system" – מערכת חישה מקיפה לכיתה. אמנם אפשר להניח שהמפתחים באמת חושבים שעם הזמן הכלי שלהם יוכל לסייע למלאכת ההוראה אבל בשלב של ההודעה לעיתונות הם בסך הכל המציאו מערכת שעוד מחפשת שימוש.

האם המערכת תוכל למלא ייעוד חינוכי? סביר להניח שכן. המחקר מראה שה-microteaching אכן תורמת לפיתוח כישורי הוראה, וכפי שה-EduSense מתואר הוא מהווה הרחבה טכנולוגית של הרעיון שמאחורי ה-microteaching. אין סיבה שלא יפותחו טכנולוגיות חדישות שישכללו את הצורך הזה. אבל אין זה אומר שהמערכת החדשה באמת נחוצה בחינוך. אם יש צורך שמרצים יידעו כיצד לעורר ענין בשיעורים שלהם, אולי סדנאות על דידקטיקה יוכלו למלא את אותו הצורך בצורה מוצלחת, ובמחיר זול, יותר. אם אולמות ההרצאות גדולים כך שהמרצה איננו רואה את תגובות הסטודנטים, אולי צריכים לשקול ברצינות כיתות קטנות יותר. ואולי ה-EduSense הוא באמת פתרון מוצלח. אם כן, לא תהיה לי סיבה להתנגד לו. אבל נדמה לי שעצם הפיתוח שלו משקף את תפיסת ה-Technological Solutionism שעליו כותב אבגני מורוזוב – ההנחה שהטכנולוגיה תפתור את כל הבעיות. לא היה מזיק אם לפני הפיתוח היקר היינו בודקים אם יש פתרונות זולים, וטובים, יותר.

אז יש לנו נתונים, מה עכשיו?

בין אמצע אוקטובר לתחילת נובמבר טוני בייטס פרסם באתר שלו שש סקירות על המאמרים/המחקרים שהתפרסמו בגליון Distance Education של אוגוסט השנה. מדובר במהדורה מיוחדת שהוקדשה במלואה לנושא ניתוח הלמידה (Learning Analytics). מפני שאין גישה חופשית לכתב העת, בייטס סקר את המאמרים די בהרחבה. (נדמה לי שברוב הספריות האקדמיות בארץ יש גישה לכתב העת.) חמש הסקירות הראשונות הוקדשו, כל אחת, לאחד מחמישה המאמרים שבגליון, ואילו בשישית בייטס ביקש לסכם את התובנות שלו ולהסיק מספר מסקנות.

בייטס רואה טעם באיסוף וניתוח נתונים על לומדים מפני שהוא מקווה שזה יוביל לשיפור הלמידה. אבל הוא מתרשם שהחוקרים של המחקרים שהתפרסמו בכתב העת התעניינו יותר באיסוף הנתונים מאשר בשימוש בהם כדי לשפר את הלמידה. בכמה מהמחקרים הוא מוצא נקודות מעניינות, אבל לרוב הוא חש שהם עוסקים באיסוף נתונים לשמו. השלב החשוב, של השפעה על הלמידה, נעדרת מהם. מספר פעמים בסקירות שלו הוא מביע את התחושה שהאיסוף נעשה בצורה תלושה מתיאוריה בנוגע לכיצד לומדים, וכתוצאה מהתלישות התאורטית הזאת ניתוח הלמידה נעשה עקר. הוא גם רומז שאין זה מקרה של השמטה בטעות או בשכיחה, אלא בתפיסה בסיסית של למידת המכונה שגורסת שהתשובות נמצאות בנתונים. הוא כותב:

Merely identifying statistical patterns of behaviour is not enough in itself to lead to better student learning. There is a gap between identifying patterns and the actions needed to identify or address the issues resulting from the identification of the pattern. However, this is the goal (or dream) of AI: that the patterns themselves are self-explanatory. They are not.

באופן די הגיוני בייטס מציין שלוש אוכלוסיות שעליהן היה ראוי, או לפחות אפשרי, שהנתונים ישפיעו: על הסטודנטים, על המרצים, או על אנשי המנהל. עבור כל אחת מהאוכלוסיות האלה הוא מציב את אותה השאלה – כיצד, כתוצאה מניתוח הנתונים שנאספים, הם צריכים לשנות את מה שהם עושים. הוא מציין שקורלציה וסיבתיות אינן אותו הדבר, והוא מדגיש שהטעות הגדולה של ניתוח הנתונים היא להניח שאם אכן מוצאים קורלציה זה באמת מסביר משהו. בנוסף, הוא חש שבמקום לנסות לענות על השאלה שהוא מעלה (כיצד, בעקבות הנתונים, צריכים להשתנות) העוסקים בניתוח הלמידה פשוט מחפשים את נתון הקסם שיוכל לחזות אם הסטודנט ילמד.

חשוב להדגיש שבייטס איננו שולל את העיסוק בניתוח הלמידה. הוא דווקא רואה בו ערך. הוא משבח את אחד המחקרים שבחן את ההשפעה של משחוּק בקורס אחד וכותב שבמקרה הספציפי הזה:

Learning analytics in this study was a means to an end, not an end in itself.

בהתייחסות שלו למחקר של האוניברסיטה הפתוחה של הממלכה המאוחדת שביקש לבחון מודלים שונים של הוראה על מנת לזהות מודלים שיובילו ללמידה יותר מוצלחת הוא מוצא שהמחקר עצמו היה מעניין ואף כדאי. עם זאת, משהו במחקר הזה אכזב אותו:

in terms of learning analytics identifying optimum learning design models, the researchers came out empty-handed.

אבל מעבר לנקודות האור האלה, הביקורת של בייטס די קטלנית. הוא חש שהרצון לאגור עוד ועוד נתונים משתלט עד שהחוקרים שוכחים שהסיבה שאוספים את הנתונים היא כדי להשפיע על כיצד המרצים מלמדים ו/או הסטודנטים לומדים:

When I read these papers, they seem so far removed from the reality of teaching and learning, either in a classroom or online. They are like machines running in their own universe that has nothing to do with the realities of teaching and learning. They are in most cases measuring the wrong things, mainly things that are both easy to count and are frequently occurring, but do not reflect phenomena that represent the actual learning or teaching process. Above all they do not respect the importance of human connections and agency.

ומעבר לכך, לפעמים הפספוס ממש גדול. בייטס כותב על אחד המחקרים שניסה לזהות מאפיינים אישיותיים של סטודנטים שנמצאים בסכנת כשלון. על פניו מדובר במטרה ראויה, אבל בייטס מדגיש שהמחקר לא ביקש להתערב אצל הסטודנטים אלא רק לחזות מראש מי עשוי להיות בסיכון. המצב הזה מטריד את בייטס כי בעיניו יש בכך הפקר חינוכי. הוא כותב:

Being ‘at risk’ is not an evil to be fixed but a source of hope. Identifying students at risk without relating the ‘risk’ to successful pedagogical interventions is unethical (talk to the medical profession about this). Students are individuals and as such need to be treated individually. Education is not a filtering exercise. This was not the intention of the study but the technology and the thinking behind it lends itself to that type of application.

אישית, אני ספקן יותר גדול מבייטס. הוא כן רואה פוטנציאל חיובי בניתוח הלמידה, ועל אף העובדה שאינני שולל את האפשרות הזאת, עדיין לא ראיתי הוכחות. כמו שבייטס כותב, המבחן של ניתוח הלמידה איננו בנתונים שמצליחים לאסוף, אלא בשימוש בנתונים האלה לשפר את ההוראה ואת הלמידה. עד היום נדמה לי שהאלגוריתמים אינם מגלים דברים שמורה טוב איננו מצליח לזהות. זאת ועוד: יש מקרים שבהם החיזוי באמצעות ניתוח הלמידה משרת את ההנהלות שיכולות לנפות לומדים פוטנציאליים מפני שהנתונים מצביעים על כך שהם עתידים להכשל במקום, כפי שבייטס מציע, לעודד התערבות חיובית שתעזור לסטודנט להצליח. עם זאת, הנכונות של בייטס לבחון לעומק כל אחד מהמאמרים/המחקרים האלה נובעת מכך שהוא כן רואה חיוב בניתוח הלמידה. ודווקא בגלל הגישה החיובית שלו כלפי התחום רצוי וחשוב לשים לב לביקורת שלו.

משנה מקורות משנה יעוד?

במרץ, 2015 אתר EdSurge פרסם כתבה שכותרתה:

Why Edtech Companies Fold

הכתבה סקרה שלוש יוזמות בתחום התקשוב בחינוך שהודיעו שהן נסגרות. שתיים מאלה אף זכו לעזרה ועידוד של Imagine K12, שבאותה תקופה היה אולי המאיץ המוביל ביזמות חינוכית (והיום הוא חלק מ-Y Combinator), דבר שהיה צריך לאותת שמדובר בחברות עם סיכוי טוב להצליח. כבר עם תחילת הכתבה EdSurge ניסה למקד את הבעיה:

What happened? Yes, it’s hard for edtech companies to raise money. But these edtech company founders have concerns that run deeper–to growth, to market potential, and to the harsh realities of whether “free” or “freemium” products can transform into sustainable business plans.

המשך הכתבה חיזק את הרושם שנוצר בתחילתה – הסיכוי להצליח או להכשל מונח בעיקר ביכולת לגייס כסף, אם ממשקיעים או ממשתמשים, שבלעדיה אי אפשר להאריך ימים. מדובר בהסבר מאד הגיוני, ובכל זאת נקודה די מהותית נעדרת מהדיון. בכתבה כמעט ולא היתה התייחסות לכדאיות החינוכית של היוזמות; לא בחנו אם הן ממלאות תפקיד ייחודי שאינו זוכה למענה מיוזמות אחרות, או אם הן בכלל נחוצות בחינוך.

הכשלון של מספר יוזמות איננו סימן שאין סיכוי להרוויח מתחום התקשוב החינוכי. בתחילת 2019 EdSurge תיאר את מפת ההשקעות בתחום וציין שב-2018 הוא זכה ל-$1.45 מיליארד. בנוסף, מאז תחילת העשור היתה מגמה ברורה של גידול מתמיד. עם זאת, אותה כתבה ציינה מגמה נוספת – אמנם יותר ויותר כסף מושקע לתחום, אבל הכסף הולך למספר הולך ופוחת של יוזמות:

Investors are pouring more money into the edtech industry, but across fewer companies. In other words, they’re cutting fewer—but bigger—checks.

EdSurge עצמה היתה אחת היוזמות שמוקדם בעשור הזה זכו לכסף של משקיעים. הוא נוסד ב-2011 כשהוא זיהה נישה שנראית מתאימה להשקעה – דיווחים על מצב שוק היוזמות של התקשוב החינוכי. משקיעים שהתעניינו בשוק החינוכי, ויחד איתם גם לא מעט אנשי חינוך שעסקו בתקשוב, ראו ב-EdSurge מקור מידע חשוב, כך שהיתה סיבה טובה לקיומו. בנוסף, האתר קידם ידיעות רבות מטעם של מגוון חברות שרצו לפרסם את עצמם – עוד מקור חשוב להכנסות. EdSurge מעיד על עצמו:

It has raised more than $8 million from a mix of investors, including edtech stalwarts Reach Capital and GSV Capital, along with Chinese juggernaut TAL Education. Over the years, the startup also received millions in grants from nonprofits and foundations, including the Chan Zuckerberg Initiative, NewSchools Venture Fund and the Bill and Melinda Gates Foundation, to produce stories and hold convenings on various topics impacting the future of education.

בהשוואה לכמה מהיוזמות שעליהן EdSurge דיווח הסכום שהוא קיבל לא היה כסף גדול, אבל מצד שני מדובר בפלטפורמה יחסית פשוטה – אתר ואיגרת שבועית. לחברה בסך הכל כ-30 עובדים. אבל EdSurge היה חברה לכוונת רווח, והוא כנראה לא הצליח במטרה הזאת. לפני שבוע הוא הודיע שה-International Society for Technology in Education (ה-ISTE) רכש אותו, והיות וה-ISTE הוא גוף ללא כוונת רווח אפשר להבין ש-EdSurge נכשל במשימה הכלכלית שלו – להביא רווח למשקיעיו. כתבה באתר שמדווחת על השינוי מתייחסת לקשיים, אבל איננה מציינת כשלון. במקום זה מוסרים לנו ש-EdSurge מצטרף לשורה של גופים עיתונאיים שאינם לכוונת רווח. מנכ"לית החברה מסבירה:

What this arrangement gives us is an opportunity to focus on the work—not just focus on paying the bills, not just focus on survivability

לא נמסר כמה ISTE שילם עבור EdSurge, אבל מעריכים שבעקבות המכירה בעלי המניות לא יקבלו תשואה על השקעתם.

מאז אמצע 2012 האיגרת השבועית של EdSurge מגיעה אלי לדואר, ולעתים יחסית קרובות אני מקליק ממנה אל הכתבות שמופיעות באתר. מעט מדי מאלה עוסקות בשאלות חינוכיות, להבדיל מדיווחים על עסקאות למיניהן, ורבות מהן, כזכור, הן פרסומיות.

כמו EdSurge, ה-ISTE עוסק בתקשוב בחינוך. הכנס השנתי שלו מוכר היטב, אם כי הוא ידוע יותר בזכות תערוכת המציגים הענקית שלו מאשר הדיונים החינוכיים שמתנהלים בו. בנוסף הוא מפרסם סטנדרטים לשימוש בתקשוב בבתי הספר ובאופן כללי פועל כדי לקדם את השימוש בתקשוב בחינוך. לא ברור מה גוף כמו ה-ISTE ירוויח מהרכישה של EdSurge, ואני מתרשם ש-EdSurge רצה להימכר יותר מאשר ISTE רצה לקנות, אם כי בסופו של דבר הוא כמובן מצא כדאיות ברכישה. ההודעה לעיתונות של ה-ISTE על הרכישה מצטטת את מנכ"לית EdSurge שמסבירה את המעבר מחברה לכוונת רווח לחברה ללא כוונת רווח:

at this stage, the nonprofit structure has major advantages in helping us work with foundations and serve the edtech community as effectively as possible

נדמה לי שהדרך הברורה ביותר לפרש את האמירה הזאת היא שהכסף של המשקיעים ב-EdSurge אזל, ואם בסידור החדש הוא כבר איננו צריך לחולל רווח הוא יכול לנשום לרווחה.

לפי ה-ISTE ו-EdSurge השינוי לא ישפיע על מה ש-EdSurge מפרסם, ולפחות לעתיד הקרוב נדמה לי שזה נכון. לטעמי עדיף חברה ללא כוונת רווח, חברה שלא תהיה מושפעת מהציפיות של משקיעים לחולל רווח. עם זאת, סביר להניח ש-EdSurge ימשיך לפרסם כתבות מטעם של חברות היי-טק ואלה לא יהיו שונות בהרבה מפרסומות. במילים אחרות, נדמה לי שהשינוי המשמעותי ביותר מהמהלך הזה הוא שאלה שהשקיעו ב-EdSurge הפסידו קצת כסף.

הכתבה משנת 2015 על הכשלון של חברות בתחום התקשוב החינוכי הסתיימה באקורד חיובי. אחד היזמים שלא הצליח עם המוצר שלו הכריז ש:

The edtech market is far from mature…. We ain't seen nothing yet. There's going to be innovation in entirely different directions.

הוא בוודאי צדק. כבר היום היוזמות בתחום התקשוב החינוכי שונות מאלה של לפני חמש שנים. ובכל זאת יש משהו שלא השתנה. כאשר מגייסים כסף ממשקיעים הם מצפים לקבל תשואה, ורצוי כמה שיותר מהר. EdSurge ציין את זה עבור אחרים, ועכשיו הוא כנראה למד את זה על בשרו. זה שיעור שחשוב ללמוד, אם כי לטעמי יש שיעור שעוד יותר רצוי ללמוד. אמנם חשוב לפנות למשקיעים שיכולים לממן פרויקט, אבל חשוב לא פחות, ולדעתי יותר, לפנות גם למורים ולבתי הספר ולהציע להם משהו שבאמת נחוץ להם. EdSurge מילא תפקיד פחות או יותר חשוב בנוף היזמי של התקשוב החינוכי – אם כי לא מספיק חשוב כדי שהוא ימשיך להרוויח. היום, כאשר הוא כנראה חופשי מהצורך לרצות את המשקיעים שלו, אפשר לקוות שהוא יוכל למלא תפקיד שחשוב לקהילה החינוכית.

רגע! למה בכלל עורכים חיפוש?

לפני חודש כתבתי כאן על הקושי בהקניית מיומנות חיפוש המידע באינטרנט. במאמרון ההוא ציינתי שהבעיה איננה העדר היכולת של מורים ללמד כיצד מחפשים (אם כי לפעמים גם זאת בעיה) אלא תפיסה כלל תרבותית שאיננה מעודדת חיפוש לשם הלמידה. הבחנתי בין החיפוש על מנת לקבל תשובה לבין החיפוש על מנת לעורר סקרנות, לגרות את הרצון ללמוד משהו שאיננו ידוע לנו. מורים יכולים לפתח ולעודד את החיפוש לשם הלמידה, ורצוי שכך יעשו. אבל טכנולוגיות החיפוש, והדרך שבה הן זוכות לשימוש בתרבות הרחבה, מכוונות אותנו ל-"תשובות" ברורות על חשבון הלמידה. המאבק להקנות גישה שונה איננו פשוט בכלל.

הרצון בתשובות איננו בהכרח פסול. אם ברצוננו לבדוק איזו קבוצה ניצחה במשחק אתמול החיפוש הפשוט יביא לנו את המידע המבוקש (אם כי למען האמת הטלפונים שלנו לומדים אחרי אילו קבוצות אנחנו עוקבים ומביאים לנו את המידע מבלי שנצטרך לחפש). באופן דומה, אם אנחנו רוצים לדעת את המרחק לעיר מסוימת מספיק להקליד "מרחק בין XXX ל-XXX" ולקבל תשובה. גם אין צורך לזכור (או ללמוד) את ערי הבירה של המדינות. תוך שניות יש לנו התשובות. הבעיה מתחילה כאשר איננו מחפשים "תשובה" אלא מבקשים לבחון היבטים שונים של נושא ולשם כך זקוקים למקורות מידע מגוונים, או כאשר אנחנו מעוניינים להכיר התייחסויות שונות לסוגיה מעניינת.

אמנם יש טעם רב בחיפושים כדי להרחיב את הידיעות או להכיר סוגיות חדשות אבל, כפי שהראיתי במאמרון הקודם על החיפוש, לעתים קרובות מדי גוגל מקצרת את התהליך. נדמה, אפילו, שהיא איננה מעוניינת שנערוך חיפושים לעומק, ובמקום זה היא מגישה לנו תשובות מהירות. הרושם הזה התחזקה שוב כאשר קראתי כתבה קצרה באתר Insider שבו:

A search expert at Google reveals 3 common mistakes that can prevent you from getting the best search results

הכותרת עוררה בי ציפיות. הרי בעיני "התוצאות הטובות ביותר" אינן התשובות המהירות אלא התוצאות שמגרות לגילוי נוסף, וחשבתי שכך הכוונה גם אצל המומחה אשר בכתבה. למרבה הצער, די מהר גיליתי שטעיתי.

הכתבה מביאה שלוש מהתובנות הראשיות של דניאל רוסל (Daniel Russell), מדען מחקר בכיר בתחום איכות החיפוש בגוגל. רוסל ערך תצפיות רבות בהן הוא עקב אחר הרגלי החיפוש של גולשים שהשתמשו בגוגל למצוא מידע. הציפיה שלי היתה גדולה. הרי נשמע די מבטיח לקרוא תובנות של מומחה בעקבות התצפיות שלו על משתמשים … עד שקראתי הלאה.

קשה להגיד שההצעה השנייה הרשימה אותי. רוסל ממליץ, למשל, לא להיות יותר מדי ספציפי בחיפוש. הכוונה שלו כאן היא שאין להכניס את התשובה המצופה לתוך שאלת החיפוש כדי שלא ייווצר מצב שבו תוצאות שהן אולי נכונות, אבל אינן תואמות את החיפוש, לא יופיעו בתוצאות. רוסל מסביר:

"You wouldn't want to prejudice a jury," Russell said. "So likewise, you shouldn't put terms into your query that prompt Google to give you a specific type of answer."

אפשר היה לנסח את הדברים אחרת, ובאופן פשוט יותר: אם אנחנו כבר יודעים את התשובה, למה אנחנו בכלל מחפשים אותה?

גם ההצעה השלישית קצת תמוהה. רוסל ממליץ לא לדלג על תוצאות רק מפני שהן מכילות מילים שאינן מוכרות לנו. הוא מביא כדוגמה אדם שאחר חיפושיו הוא עקב. בתוצאות של חיפוש שאותו אדם ערך הופיעה מילה שהוא לא הכיר … ובגלל זה הוא דילג על התוצאה הזאת. רוסל מסביר שבעצם אותה מילה תיארה את התופעה שהאדם חיפש, ולכן הוא פספס את התשובה המבוקשת. עבור רוסל זה ממחיש שאין לוותר על תוצאות כאלו. במקום סתם לדלג רוסל מציע אסטרטגיה די הגיונית – לערוך חיפוש על המילה הלא מובנת. מעניין שמומחה חיפוש איננו מסביר שלגוגל פקודת חיפוש בדיוק לצורך הזה – define:word-to-be-defined. לא ברור למה רוסל איננו מסביר את המהלך הפשוט, והדי בסיסי, הזה.

אבל שמרתי את הטוב ביותר לסוף – התובנה הראשונה של רוסל שבעיני ממש ממחישה את הבעייתיות אשר בהמלצות שלו. לפי הכתבה:

One Google search usually isn't enough to become well-educated on a topic, says Russell, particularly if it's an issue that's complex or broad.

אי אפשר להתווכח עם קביעה כזאת, אם כי ספק אם היינו זקוקים למומחה בחיפוש כדי לשכנע אותנו שאם רוצים להכיר נושא לעומק לא רצוי להסתפק בחיפוש אחד. רצוי, אבל, לשים לב למילים "בדרך כלל" אשר במשפט. האם מתוך זה עלינו להבין שלפעמים כן אפשר להסתפק בחיפוש אחד כדי להיות מושכל דיו בנושא כלשהו? ומה עושים על מנת כן להרחיב את הידיעות בנושא? בסוגיה הזאת רוסל מתגלה כאחד המחמירים. לדעתו חשוב לערוך:

at least two searches on a given subject to get a more comprehensive and complete view of the topic at hand.

אולי עלינו להגיד תודה שאומרים לנו לא להסתפק בחיפוש יחיד. אבל כאשר מומחה לענייני חיפוש מידע, בעל תפקיד בכיר בגוגל, מכריז שאנחנו זקוקים "לפחות לשני חיפושים" כדי לקבל תמונה מקיפה על נושא, נעשה ברור שמבחינה כלל תרבותית הנושא של חיפוש מידע נתפס בצורה שונה, כמעט בתכלית, מהדרך שבה אני מבין אותו. ולא קשה להבין למה תלמידי בתי הספר מתקשים להבין שמהות חיפוש המידע באינטרנט איננה על מנת לקבל תשובות, אלא להרחיב אופקים.

למי כדאי להאמין?

בהתחשב בעובדה שהאתר eLearning Industry טוען למעל 600,000 אנשי מקצוע מתחום ה-eLearning שקוראים באתר מידי חודש, אני מניח שאני צריך להתבייש שרק לפני שבוע נתקלתי בו (או לפחות שמתי לב שנתקלתי בו) בפעם הראשונה. וזאת במיוחד מפני שבדף באתר על כריסטופר פאפס, מייסד החברה, מוסרים לנו שהאתר הינו:

the largest online community of professionals involved in the eLearning field

למען האמת, הבושה לא צריכה להיות עד כדי כך גדולה. האתר כנראה מתמקד בעיקר בהכשרה מקצועית באמצעות התקשוב בעולם העסקים ולא בחינוך הבית ספרי או בהשכלה הגבוהה, ואלה התחומים שמעסיקים אותי. אבל אפשר למצוא בו גם כתבות בנושאים האלה. בדף על פאפס אנחנו גם לומדים שהוא פרסם 1876 כתבות באתר. מדובר במספר מאד מכובד, אבל עמוד באתר שמוקדש לאפשרויות של פרסום כתבות נותן לנו קצת פרספקטיבה. שם אנחנו קוראים שאפשר להזמין כתבה מפאפס במחיר של $1600. אינני יודע כמה מה-1876 כתבות של פאפס נכתבו לפי הזמנה, אבל אם רק חצי מהם נכתבו כך אפשר להתרשם שמדובר בעסק מצליח. בנוסף, בעלות קצת יותר נמוכה חברה בתחום ה-eLearning יכולה גם לקדם כתבה מקורית או לפרסם באתר כתבה שכבר התפרסמה באתר שלה. סביר להניח שאלה גם מקורות טובים להכנסה.

מצאתי שמעל 1300 אנשים שונים פרסומו כתבות באתר. יש שישה שפרסמו יותר מ-100 כתבות, ועוד 40 שפרסומו בין 25 ל-100. הרוב המכריע פרסמו בין שלוש כתבות לאחת בלבד. אינני יודע כמה מאלה שילמו עבור קידום או הבלטה, אבל אפשר להבין שבאתר עם כמה אלפי כתבות מי שבוחר באופציה של פרסום חינם ללא קידום מסתכן בכך שלא ייקרא בכלל. נדמה לי שרק מי שה-"כבוד" של פרסום באינטרנט קורץ לו, לעומת אלה שדרך החשיפה מבקשים לקדם את העסקים שלהם, יבחר בפרסום החינמי. (דף האתר הופך את ההעלאה של כתבה לפשוטה ביותר.) הסיכוי שכתבה של מישהו שלא שילם עבור הקידום אכן ייקרא די קטן – אפילו אם כתבה כזאת היא אשר הביאה אותי לאתר.

לפני כשבוע בזרם ה-"חדשות" שמציף את הטלפון שלי דרך גוגל שוב הופיעה כותרת מהסוג שקשה לי לא להקליק עליה:

2019 EdTech Trends You Should Be Excited About

מיד שמתי לב שהכתבה מחודש מרץ (אצל גוגל המשמעות של "חדשות" היא כל דבר שיכול לגרום למישהו להקליק) אבל בכל זאת מדובר ב-2019, אז למה לא לראות מה אמור לרגש אותי. מצאתי כתבה קצרה המתארת שש מגמות הקשורות לטכנולוגיות בחינוך, כאשר הראשונה היא מה שכנראה עדיין מכנים "לוח חכם" – הלוח הלבן האינטראקטיבי. אחרי סקירה קצרצרה על יתרונות הלוח אנחנו קוראים:

And as prices fall in 2019, more school districts will make the investment.

אולי. יכול להיות שאני טועה והלוחות האלה זוכים לקאמבק, אבל נדמה לי שמעטים הם בתי הספר שרואים טעם להשקיע בטכנולוגיה הזאת, אפילו אם המחירים יורדים. ברשימה מופיעה גם טכנולוגיית בלוקצ'יין שכנראה צריכה להופיע בכל רשימה כזאת גם אם אין לאף אחד מושג מה באמת אפשר לעשות איתו בחינוך. המילה "בלוקצ'יין" עדיין מעוררת עניין, והשימוש בה רומז שמישהו נמצא בחזית החידושים. יתר המגמות ברשימה די צפויות – בינה מלאכותית, מציאות וירטואלית ומציאות רבודה, וחקר נתוני הלמידה, שבאמצעותו מספרים לנו ש:

Teachers can then personalize a student’s learning based on that data.

משלימה את הרשימה הלמידה האדפטיבית. אני מניח שאכן מדובר במגמה, אם כי במידה רבה זאת בסך הכל אותה התאמה אישית המבוססת על הנתונים דרך ה-AI (או למידת המכונה) שתוארה כמה משפטים לפני-כן בכתבה.

בקיצור, יש כאן רשימה סתמית ותפלה שאיננה תורמת לנו דבר להבנת מצבו של התקשוב בחינוך ב-2019. אבל יש רבות כאלה. למה ללעוג לה במקום פשוט למצוא משהו מעניין שראוי להתייחסות? הסיבה היא, כמובן, שהיא התפרסמה באתר eLearning Industry.

סביר להניח שמתוך אלפי הכתבות אשר באתר יש לא מעט שנכתבו על ידי אנשים שיודעים על מה הם כותבים, אם כי הרוב המכריע של מה שמופיע באתר נכתב מטעם ובמגמת שיווק. דווקא מה שנראה לי כאלגוריתם תועה אצל חדשות גוגל הוא אשר הביא אותי לכתבה הספציפית שעליה כתבתי כאן – היחידה שמי שכתב אותה פרסם באתר. אני מתרשם שלא מדובר באיש חינוך אלא בפרילנסר צעיר שבין היתר גם בודק את האפשרות לכתוב בתחום החינוך (ופעם, לצערי, די נכשל).

ספק אם אמשיך לסייר באתר eLearning Industry. לצד כתבות סתמיות כמו זאת שעליה כתבתי כאן האתר גדוש ברשימות של "5 סיבות ל…" או "7 מגמות של …" שלפחות אצלי אינן מעוררות ענין או סקרנות, ובוודאי לא מאתגרות אותי עם רעיונות חדשים, או גורמות לי לחשוב אחרת על התקשוב בחינוך. אבל הכתבה, והחשיפה לאתר eLearning Industry שאליו הגעתי דרכו העלו אצלי הרהור משמעותי בכיוון אחר: במבול ה-"מידע" שמתפרסם כמעט מידי יום בנושא התקשוב בחינוך, כיצד אפשר לקבוע מה כדאי לקרוא ומה לא, או את מי רצוי לקבל כבר סמכא ומי לא?

העובדה שיזם מבקש להרוויח ממוצר טכנולוגי או דיגיטלי שהוא מנסה למכור למערכת החינוך איננה אומרת שהוא רמאי שרוצה להונות את המערכת. לעתים קרובות אני מביע כאן התנגדות ל-"פתרונות" שאנשי היי-טק מבקשים להחדיר לחינוך. ההתנגדות הזאת נובעת מהמציאות העגומה שרבים מדי מהאנשים האלה יודעים מעט מידי על ההיסטוריה של החינוך ועל תיאוריות חינוכיות למיניהן. בגלל זה אני מודה שעל פי רוב אני מלכתחילה מתייחס להצעות שלהם בספקנות. אבל אין זה אומר שבהגדרה ההצעות האלו משוללות כל יסוד. באותה מידה, עצם היות אדם איש חינוך עם נסיון בהוראה איננו הופך את רעיונותיו לנכונים.

האמת הפשוטה הזאת גם נכונה עבורי. אני אוהב לחשוב שהדעות שאני משמיע כאן מבוססות הן על הנסיון והן על המחקר. אבל צריך להיות ברור שאני, כמו כל אחד אחר, בוחר את הנתונים שמחזקים את הדעה שלי ומשתדל לא להיות מושפע יתר על המידה מנתונים שסותרים את הדעות האלו. במילים אחרות, על אף העובדה שאני רוצה לשכנע, לא יזיק אם הקוראים של הבלוג הזה (אם יש כאלה) לא יקבלו את דעתי רק מפני שיש לי שנים של נסיון חינוכי ומכיר את התקשוב בחינוך עוד מהימים הראשונים של ה-WWW. מה שאני מנסה לעשות כאן, כמובן, שונה מאד ממה שקורה באתר כמו eLearning Industry. להגיע ל-600,000 "קוראים" איננה בין המטרות שלי. אין לי מה למכור. ובדרך כלל אלה ששני המשפטים האחרונים האלה מבטאים גם אותם הם אלה שאני מעוניין לקרוא.