כן, אבל …

על אף העובדה שלאחרונה עולה החשש שהקדמנו עם ההכרזה על סיום תקופת הקורונה, הגיוני שאנשי חינוך מבקשים עכשיו לסכם את מה שלמדנו ממנה. כך עושה סטיבן מינץ (Steven Mintz) שלפני כשבועיים פרסם כתבה ב-Inside Higher Ed תחת הכותרת:

What the Pandemic Should Have Taught Us About Effective Teaching

מינץ, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה בטקסס, איננו היחיד, וגם לא הראשון, לנסות להסיק תובנות בנוגע להוראה ולמידה בעקבת המגפה. רבים בבלוגוספירה החינוכית, וגם בעיתונות הפופולרית, מבקשים לעשות זאת. רבים מדגישים שאסור לחזור למה שהכרנו לפני הקורונה ומבקשים לתאר מה אפשר לשנות. כצפוי, רוב המאמרונים שמתפרסמים על הנושא הזה מייצגים אג'נדה חינוכית ברורה (אני מודה, אני נמנה עם אלה). המגפה משמשת לכותבים האלה קרש קפיצה לקידום שינויים פדגוגיים שלדעתם היו רצויים הרבה לפני הקורונה. נדמה לי שהכתבה של מינץ שונה. במידה רבה היא אובייקטיבית ונטולת אידיאולוגיה. במקום זה היא מציגה תובנות כלליות מאד, והיא עושה זאת בצורה ניטרלית ומסודרת. מינץ מציין ארבע נקודות ראשיות שאנחנו צריכים, או היינו צריכים, ללמוד:

      • ההוראה המקוונת דורשת מאמץ
      • סטודנטים בקורסים מקוונים מאבדים את הקשר לרצף הלמידה מאד בקלות
      • בקורס מקוון ההיבטים החברתיים והרגשיים חשובים באותה מידה של תכני הקורס עצמו
      • קשה מאד לשמור על קצב מתאים (בנקודה הזאת מינץ איננו מציין שמדובר בקורס מקוון)

אחרי מספר משפטי הרחבה על כל אחת מהנקודות האלו מינץ מוסיף תשע נקודות הקשורות לאתיקה בהוראה המקוונת – נושאים כמו מתן הזדמנות שווה, פרטיות, קניין רוחני, ועוד. גם הנקודות האלו כלליות ביותר.

אין לי ויכוח עם אף אחת מהנקודות שמינץ מעלה. על פי רוב הן נכונות והגיוניות. אבל יש בכל זאת משהו מוזר במה שהוא כותב. הרי היה ראוי ואף צפוי שאנשי חינוך היו נחשפים להן עוד הרבה לפני המגפה. לגבי הנקודה הראשונה – שההוראה המקוונת דורשת מאמץ – אפשר אולי לטעון שלפני הקורונה מעטים התנסו בה ולכן אולי רבים לא הספיקו להפנים עד כמה מדובר במלאכה קשה. אבל לפי כותרתה, הכתבה של מינץ עוסקת בתובנות על ההוראה האפקטיבית בכללותה, והוא אפילו מדגיש ש:

Creating an engaging, interactive course is hard enough in person. It’s all the tougher online.

כך שצריך להיות ברור שהנקודה הזאת איננה מתייחסת רק לסביבה המקוונת.

אני מתקשה לתאר לעצמי מורים ו/או מרצים שבאמת מבקשים להיות מורים אפקטיביים שאינם מודעים לכך שמדובר במלאכה קשה – אם בפנים אל פנים או אם בצורה מקוונת. כך גם עם התובנה השנייה של הקושי לשמור על רצף הלמידה. מינץ, אגב, מודע לכך. הוא כותב, למשל:

But don’t delude yourself: even in in-person classes, students withdraw and disengage. Hopefully, we’ve discovered the importance of keeping students engaged and motivated and ensuring that they participate actively in their own learning.

מה שברור למינץ היום היה יכול (וגם היה צריך) להיות ברור לאנשי חינוך מזמן. בעצם, מינץ נעזר בתובנה שהוא הסיק על הסביבה המקוונת בזמן המגפה כדי לשקף את המציאות שהיינו צריכים להיות מודעים לה עוד בימים ה-"רגילים". זה לגיטימי לחלוטין, אבל בכל זאת די מביך. אם הנקודות האלו שמינץ מעלה נעשות ברורות רק בעקבות הקורונה ראוי שנודה למגפה. אבל זה גם סימן שהמצב בחינוך היה הרבה יותר עגום מאשר אפילו רואי השחורות שבינינו חשבו. אולי זה טוב שהמפגה האירה את עינינו למה שאפשר וצריך לשנות בחינוך, אבל אם זה קורה לנו רק עכשיו, ובנקודות כל כך בסיסיות, צריכים לשאול איפה היינו ומה עשינו עד עכשיו. למה היינו זקוקים למגפה כדי להיוודע לדברים שבכלל לא הוסתרו מאיתנו?

חשוב להדגיש שלא דרושה ראייה מיוחדת כדי לזהות את הנקודות שמינץ מעלה. לא צריכים להיות יחידי סגולה כדי להבין שהן בבסיס של כל "הוראה אפקטיבית". יתכן שכאשר מדובר בהוראה מקוונת היו מורים רבים שלא נחשפו למעצבי הוראה או לטכנו-פדגוגים (או כל מינוח עדכני אחר) שיכלו לסייע להם בבניית קורסים לפני הקורונה. יתכן שהם אפילו לא ידעו למי לפנות כדי לקבל הדרכה, אם כי סביר להניח שבכל המוסדות היו אנשים שהציעו את עזרתם באופן גלוי. מעט מאד מורים כנראה שאלו או פנו למקורות שכבר מזמן היו די רבים כדי לדלות מידע או לקבל הדרכה. אבל שוב, הנקודות שמינץ מעלה אינן ייחודיות לסביבה המקוונות. קשה לחשוב על תירוץ לא להיות מודעים להן עוד הרבה לפני הקורונה.

למה לי להתלונן? הרי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אבל המחשבה שהיינו זקוקים למגפה כדי להסיק מספר תובנות שביסודו של דבר הן די בנאליות ואפילו מובנות מאליהן בכל זאת די מדכא.

מילה טובה על הלמידה המקוונת

המאמרונים בבלוג הזה מתמקדים, זה זמן רב, ביומרה של הדיגיטליות, בדחף היהיר שלה להמציא את החינוך מחדש תוך ביטול כמעט מוחלט של כל מה שקדם לעידן התקשוב. למרבה הצער, לא חסרות דוגמאות של היומרה הזאת – דוגמאות שיוכלו להזין את הבלוג הזה עוד חודשים רבים. אבל צריך להיות ברור – לא כל מה שנעשה באמצעות התקשוב בחינוך שלילי, ולפעמים ראוי גם להגן עליו מול מי שמבקש לבטל את תרומתו לתהליכי ההוראה והלמידה. ולכן הגיע הזמן למילה טובה. אני מניח שזה איננו מפתיע שהמילה הטובה הזאת באה כתגובה למאמר שטוען שהלמידה המקוונת לעולם לא תוכל להחליף את ההוראה פנים אל פנים. מתברר (אם לא ידענו את זה קודם) שמבקרי התקשוב בחינוך, בדומה לרבים מהמחדשים הדיגיטליים, לפעמים נאחזים בגישות פשטניות למדי.

רוברט דאניש (Robert Danisch), מרצה לתקשורת באוניברסיטה של ווטרלו אשר בקנדה פרסם מאמר קצר ב-The Conversation:

The problem with online learning? It doesn’t teach people to think

מהכותרת קל להבין את התלונה של דאניש. הוא כותב שהוא מבסס את הביקורת שלו על הגישה החינוכית של ג'ון דיואי ועל ההבחנה בין "ידע של מה" לבין "ידע של איך". לפי דאניש, ההוראה המקוונת עוסקת ב-"מה" – בהעברה של גוף ידע לסטודנט, במקום ב-"איך" – פיתוח יכולת החשיבה העצמאית והביקורתית של הלומד. אין חדש בטענה הזאת, אם כי לפי דאניש תקופת המגפה חידדה עד כמה המצב הוא שחור/לבן, לרעתו של פיתוח החשיבה הביקורתית:

The COVID-19 pandemic has made it even easier to reduce teaching to knowledge dissemination and to obscure other, equally important, forms of education that help students be better citizens, thinkers, writers and collaborators.
These other forms of education are the cornerstone of human flourishing and democratic participation.

הטענה הזאת של דאניש די מוזרה. הרי נדמה לי שכמעט כל מי שאני מכיר שבמהלך שנים רבות עסק בתקשוב בחינוך ביקש להתמקד יותר בפיתוח החשיבה מאשר בהעברה של ידע. יתרה מזאת, הם ראו בתקשוב, כולל הלמידה מרחוק, אמצעי לשינוי, דרך לשחרר את החינוך מהעיסוק הכמעט בלעדי ב-"מה". אבל דאניש, כנראה, איננו מכיר את מי שאני מכיר. הוא כותב:

Remote learning is well suited to the kinds of education that focus on abstract theoretical knowledge and not “know-how.” And this is exactly the problem with those forms of learning — and why we ought to resist being seduced by them.

דאניש חושש שהמחקרים שמצביעים על העדר הבדלים משמעותיים בין למידה פנים אל פנים לבין למידה מקוונת מעוורים אותנו להבדל הגדול בין שני אמצעי הלמידה:

An isolated 18-year-old, staring at a computer, can learn what a text is supposed to mean but will have a much harder time learning how to perform a careful interpretation.

הביקורת על דאניש לא איחרה לבוא, בעיקר בשני שרשורי Twitter שבהם אנשי חינוך רבים הגיבו. באחד מאלה קורא אחד כותב שהתלונה המרכזית של הסטודנטים שלו בנוגע לקורס המקוון שהוא לימד בתקופת הקורונה היתה שהקורס היה קשה מפני שהוא גרם להם לחשוב. קורא אחר סיכם את מה שלהערכתו הביא את דאניש לכתוב את המאמר שלו:

Summary for those choosing not to read it “I’ve been forced to teach online for a year. I’ve not engaged my students or know how to. I’ve also not read anything by experts in the field, but let me use old theories of (f2f) learning to explain why it doesn’t work”.

בשרשור האחר קורא אחד כתב שאמנם המאמר די גרוע, אבל יש בכל זאת צורך להראות היכן דאניש טועה. לזה קורא אחר משיב:

I feel like I have been rebutting things like these for the last 12 years.

במילים אחרות, די בחשיפה לפעילות החינוכית המתוקשבת של אנשי חינוך רבים כדי לגלות שמה שדאניש רואה כבלתי-אפשרי כבר קיים זמן רב. התקשוב החינוכי במתכונתו הנוכחית הרוויח בכבוד את הביקורת הרבה שמושמעת כלפיו. אבל הפעילות היום-יומית של אנשי חינוך רבים מוכיחה שהפסילה המוחלטת של ההוראה המקוונת כאמצעי לפיתוח חשיבה ביקורתית מופרכת.

יכולתי לסיים את המאמרון הזה כאן, אבל תוך כדי עריכתו נתקלתי בכתבה נוספת – הפעם ב-Chronicle of Higher Education. הכתבה מדווחת על אריק מזור (Eric Mazur) מרצה פופולרי מאד לפיסיקה בהרווארד שבתקופת המגפה התנסה בהוראה מקוונת. מזור מוכר היטב בזכות סרטונים של שיעורים שלו שעלו ל-YouTube לפני שנים (כתבתי עליו כאן עוד ב-2012). לפי הכתבה, ההתנסות של מזור היתה מאד חיובית:

“I have never been able to offer a course of the quality that I’m offering now,” he says. “I am convinced that there is no way I could do anything close to what I’m doing in person. Online teaching is better than in person.”

אפשר לטעון (וכך אני מרבה לעשות) שהנסיון של מזור מושפע מאוכלוסיית הסטודנטים שלו. עם נתוני הפתיחה של סטודנטים בהרווארד הסיכוי להצלחה מראש די גדול. לא כל מה שמצליח בהרווארד יצליח במסגרות אחרות. ובכל זאת, נדמה שהנסיון של מזור מפריך את הטענות של דאניש. מזור העלה סרטון ל-Vimeo בו הוא מתאר את הקורס, את מטרותיו, את ארגונו וגם את ההערכה של הלומדים. בכתבה הוא מציין נקודה מאד חשובה:

None of this has been easy, of course. As Mazur put it, he spent a “monstrous amount of time” putting the course together this year. But he’s so convinced of how valuable this model is that he asked Harvard to allow him to keep teaching online this fall.

בהוראה המקוונת, כמו עם כל הוראה, בלי תכנון לפרטי הפרטים זה פשוט לא הולך.

להוראה המקוונת, כמו לתקשוב בחינוך באופן כללי, בעיות רבות. לא קשה למצוא בה נקודות התורפה רבות. אבל הביקורת של דאניש – ביקורת שיש מאחוריה תפיסה פדגוגית חיובית אבל כנראה נובעת מהעדר הכרות עם מה שקורה בשטח – איננה תורמת לשיפורה. ההוראה המקוונת ראויה לביקורת איכותית יותר.

גם זאת טכנולוגיה

פעמיים ב-2019 כתבתי (כאן ו-כאן) על ההשפעה של ארוחות משביעות על ההישגים של תלמידי בתי הספר. כידוע, אינני מייחס חשיבות רבה למבחנים או לכדאיותם כמדד ללמידה, אבל המדד הזה מקובל במחקר החינוכי וכאשר בודקים את השפעתם של משתנים שונים על הלמידה קשה לא להתבסס עליהם. באופן כללי מחקרים מראים שהציונים של תלמידים רעבים נמוכים מאלה של תלמידים שבעים. במילים אחרות, אם אנחנו באמת רוצים לשפר את הציונים של תלמידי בתי הספר (שלא לדבר על לשפר את הלמידה שלהם) רצוי לדאוג לכך שהם לא יהיו רעבים.

השבוע קראתי על עוד גורם שבאופן די ברור יכול לתרום לשיפור בלימודים. כתבה ב-The Guardian מתארת:

How the US lets hot school days sabotage learning

סביר להניח שהתיאור הכללי אשר בכתבה די מוכר לנו. הרי כל מי שפעם ישב בכיתה לא ממוזגת ביום חם הרגיש על בשרו שקשה ללמוד. ועכשיו יש אכן נתונים שמראים שאנחנו מרגישים זאת לא רק על בשרנו, אלא גם בראש. הכתבה מתארת תהליכים שרבים מאיתנו למדנו עוד כתלמידים, ואפילו בקווים כלליים עוד זכורים לנו – במזג אוויר חם הדם בגוף זורם לעור כדי לקרר אותנו, והזיעה שלנו מפזר את החום. תוצאה לא רצויה של התהליך החיובי הזה היא שפחות דם זורם בגוף, כולל למוח:

“And with reduced brain blood flow, we have reduced brain function,” said Tony Wolf, a researcher at Penn State University who studies how the body reacts to heat.

במילים פשוטות, קשה ללמוד כאשר אנחנו סובלים מחום.

הכתבה מכילה מנגנון מאד מרשים – בוחרים מחוז של בתי ספר בארה"ב ומקבלים עבורו נתונים על מספר הימים החמים בו בשנה, ועל השפעתם על הלמידה (שוב, מה לעשות, לפי מבחנים). התוצאות ברורות. בבתי הספר של העיר אטלנטה שבג'ורג'יה, למשל, בין השנים 2009 – 2015 היו בממוצע קצת יותר מ-40 ימי לימודים של חום מעל 27 מעלות. הכתבה מסבירה שהחוקרים:

combined this data for nearly every US school district, and they calculated that for every five school days hotter than 80F (בערך 27 צלזיוס), students performed about 1% worse on year-end standardized tests.

כזכור, המדד של אובדן למידה (learning loss – מונח שהוא ללא ספק מאד בעייתי) כאן הוא המבחנים שבסיום שנת הלימודים. ובכל זאת, המגמה ברורה. בחישוב עבור אטלנטה האובדן בגלל החום הוא של כ-9%.

מה אפשר לעשות? למען האמת, יש מה לעשות, ומדובר בפתרון די קל ואפילו מוכר היטב. כפי שהכתבה מוסרת:

Researchers have long known about heat’s profound impact on the human body – and found a pretty effective way to combat it: air conditioning.

היום אנחנו גם יודעים שלמיזוג אוויר יש השפעה בעייתית על הסביבה, אבל אנחנו יודעים שזה נכון גם עבור המחשוב והאינטרנט. אם אנחנו באמת מתכוונים לשפר את הלמידה של התלמיד, ולא רק להעשיר את חברות הטכנולוגיה הגדולות ולהראות עד כמה אנחנו מתקדמים, רצוי לבחון את הכדאיות של מיזוג כל כיתות בתי הספר מול חלוקת מחשב לכל תלמיד. חשוב שלכל תלמיד תהיה גישה מהירה ובטוחה למשאבי למידה אשר ברשת, אבל חשוב גם לזכור שבתיהם של תלמידים רבים רחוקים מלהיות אופטימליים ללמידה, כך שגם אם הם יצוידו במחשב ותקשורת מהירה השיפור בלמידה איננו מובטח. במילים אחרות, תלמידים ימשיכו ללמוד בבתי הספר וחשוב שהכיתות שלהם יהיו ממוזגות.

כאשר אנחנו שוקלים את המיזוג לעומת חלוקת מחשבים (ובהחלט אפשר שניהם) כדאי לזכור שאותו אובדן למידה (שוב, שנמדד במבחנים) איננו מתחלק באופן שוויוני. בדוגמאות שבכתבה של The Guardian אפשר לראות שתלמידים ממעמד בינוני וגבוה (ובדרך כלל לבנים) לומדים בבתי ספר שהם כבר ממוזגים, ואילו בתי הספר של תלמידים ממעמד נמוך (ובדרך כלל שחורים) אינם ממוזגים. אם ישיגו שוויון בגישה לאינטרנט בלי לדאוג לשוויון בתנאים של בתי הספר עדיין נתקשה לצמצם פערים.

אינני מזלזל בחשיבות של מכשיר דיגיטלי בידי התלמיד כדי לקדם את הלמידה שלו (הרי שנים רבות אני כותב שאני רואה בזה ערך), אבל הדאגה לתנאיי לימוד נאותים – כמו ארוחות מזינות כדי שהתלמיד לא יהיה רעב, ומיזוג אוויר כדי למנוע "אובדן למידה" – חשובה לפחות באותה מידה, וסביר להניח שהיא גם זולה יותר.

בחינת השפעת החום על יכולת הלמידה, וההצעה הדי הגיונית של מיזוג כיתות הלימוד, הזכירו לי בדיחה שאני מניח די מוכרת בגרסה זאת או אחרת:

חברה לייצור ושיווק סבון נתקלה בבעיה: לפעמים בפס האריזה חפיסות הסבון לא הוכנסו לתוך הקופסאות המיועדות להן וכתוצאה החברה שיווקה קופסאות ריקות. כדי לטפל בבעיה הוקמה צוות מומחים, ואחרי חצי שנה ומיליוני דולרים של מחקר נמצא פתרון.

הותקנה משקל מיוחד בפס האריזה ששקל כל קופסה, וכאשר המשקל זיהה קופסה קלה מדי הושמעה צלצול והפס נעצר. בהמשך עובד ניגש להוריד את הקופסה והפס הופעל שוב. וכך, לשביעות הרצון של כולם פתרו את הבעיה, וקופסאות ריקות לא נשלחו לשוק. כמו-כן, כעדות להצלחה, מספר הקופסאות הריקות שהורדו מפס האריזה התאים למספר שקודם שווקו.

מנכ"ל החברה היה, כמובן, מרוצה. אבל אחרי זמן קצר הוא שם לב שאמנם לא היו תלונות על קופסאות ריקות ששווקו, אבל גם לא דיווחו על הפסקות בפס האריזה כדי להוריד קופסאות ריקות. בדיקת הנתונים אכן אישרה שכל האריזות שהגיעו לסיום פס האריזה הכילו סבון.

המנכ"ל החליט לבדוק את העניין וערך ביקור בפס האריזה. שם הוא ראה מאוורר זול שהוצב סמוך למשקל המיוחד והיקר. רגע לפני שהאריזות הגיעו למשקל אותו מאוורר העיף את האריזות הריקות, והקלות, לתוך מיכל גדול. כאשר המנכ"ל שאל לגבי אותו מאוורר הסבירו לו שהעובד שעליו הוטל לגשת לפס האריזה שנעצר, להוריד את הקופסאות הריקות ואז להפעיל אותו שוב התעייף מההליכה הלוך ושוב התקין את מאוורר בעצמו.

הנמשל די ברור. יש מצבים שמחייבים עריכת מחקר לעומק והוצאת כסף רב כדי לאתר בעיה ולמצוא פתרון. אבל יש גם מצבים שבהם די בהגיון פשוט. הרי צריך להיות ברור – ילדים רעבים וילדים שלומדים בתאניי חום מוגזמים אינם מצליחים ללמוד כמו שהיינו רוצים. חברות ההיי-טק יגידו לנו שבתי הספר צריכים להשקיע הון רב במכשירים ובתוכנות, והיום אפילו אלה אינם מספיק, והם גם מציעים לבתי הספר מכשירים שבודקים את מידת הריכוז של התלמיד על מנת לשמור על ערנותו בשעת השיעור. אינני טוען שטכנולוגיות דיגיטליות אינם תורמים ללמידה. ללא ספק לפחות כמה מאלה חשובים לחינוך של היום. אבל אם באמת רוצים לשפר את הלמידה ולא רק לקדם את שימוש בעוד ועוד מכשור יקר, לא יזיק להשקיע בטכנולוגיות זמינות ומוכרות, וזולות יותר, שכבר הוכיחו את עצמן.

כיצד להכין ילדים לחיים בהשכלה הגבוהה

בנובמבר לפני שנה כתבתי כאן פעמיים (כאן ו-כאן) על כלים להשגחה מרחוק במבחנים. ציינתי מספר כלים – מהצפייה בנבחנים על ידי בודקים אנושיים ועד לשימוש באלגוריתמים והבינה המלאכותית (או מה שמתיימר להיות AI) שמטרתם להבטיח שסטודנטים לא ירמו. המאמרונים האלה היו, נדמה לי, בין הראשונים שהתייחסו לנושא הזה בעברית. המשכתי לעקוב אחרי הנושא אבל תוך זמן קצר מה שהתחיל כנושא שנכנס תחת לרדאר והיה צורך להציף אותו נעשה לנושא שזוכה לכותרות רבות בעיתונות הכללית. כמעט אי אפשר היה לאסוף את כל הכתבות שהתפרסמו בנושא, ולמען האמת גם לא היה צורך. התייחסו לנושא ממגוון היבטים – מהיבט הפרטיות של הנבחן, מהיבט ההטיות של האלגוריתמים שהתקשו לזהות סטודנטים לא לבנים וראו בכל חריגה ממה שהוגדר כנורמה נסיון לרמות, מהיבט הנהלות מוסדות החינוך שחשו צורך לפקח על מבחנים שנעשו מרחוק, מההיבט החינוכי שעודד דרכי הערכה מוצלחים יותר מאשר מבחנים, ועוד. ההשכלה הגבוהה לא הצליחה לגבש גישה אחידה לנושא, אבל כל כך הרבה נכתב עליו שכבר לא ראיתי סיבה שאני אמשיך לעשות זאת.

תקופת המגפה היתה, כידוע, שעתה היפה של יזמים חינוכיים-טכנולוגיים למיניהם. לא רק ה-Zoom פרח בעקבות הסגירה הפיסית של מוסדות הלימוד. כלים רבים נוספים זכו לאימוץ. כתבה מקיפה ב-The New Yorker מסוף מאי מציינת שבאופן כללי השימוש בכלים להשגחה במבחנים גדל מאד, כאשר בנוגע ל-Proctorio:

Proctorio’s list of clients grew more than five hundred per cent, from four hundred in 2019 to twenty-five hundred in 2021, according to the company, and its software administered an estimated twenty-one million exams in 2020, compared with four million in 2019.

סביר להניח שהחזרה לשגרה בהשכלה הגבוהה תפגע בהמשך הגדילה של הכלים האלה, אם כי בארה"ב ובאירופה החזרה הזאת איטית ויתכן שמוסדות רבים יגלו שהם אינם רוצים את השגרה שהם הכירו לפני המגפה, כך שההשגחה מרחוק עוד עשויה להתבסס היטב כחלק בלתי-נפרד מההוויה הלימודית.

גם הסטודנטים עשויים לגלות שהם אינם מעוניינים בשגרה הקודמת. בתחילת החודש ג'וסטין רייך (Justin Reich) רמז בציוץ שהלמידה מרחוק היטיב עם סטודנטים רבים שעשויים להסס לחזור למה שהיה:

Students walked out of Plato's Cave this year and saw the light of the sun. They snacked when they were hungry. They peed when the urge struck. They cuddled stuffies. They took naps. What will happen when schools make them stare at shadows again?

אבל לצד ההיבטים החיוביים האלה של הלמידה מרחוק שרייך מציין, חשוב לזכור את ההתנגדות שסטודנטים רבים הביעו כלפי ההשגחה האלגוריתמית. ההתנגדות הזאת היתה עזה מספיק עד שמספר מוסדות ביטלו את החוזים שלהם עם החברות שניהלו עבורם מבחנים. כתבה ב-Vice מנובמבר 2020 דיווחה על מספר מוסדות, ביניהם מוסדות בעלי מוניטין, שכבר אז חיפשו תחליפים להשגחה האלגוריתמית שנחשבת פולשנית מדי. הכתבה הביאה דוגמאות של ההתנגדות של מוסדות, תוך כדי הרצון לבנות אימון בין סגל ההוראה והסטודנטים:

Stanford University and McGill University, in Montreal, both have outright bans on proctoring software. In Stanford’s honor code, the faculty body commits to its “confidence in the honor of its students by refraining from proctoring examinations … [and] will also avoid, as far as practicable, academic procedures that create temptations to violate the Honor Code.”

לעומת זאת יש בכל זאת מוסדות רבים שעדיין אינם רואים דרך אחרת להעריך את הישגי הסטודנטים שלהם מלבד מבחנים, ולכן הם עדיין מזינים את הפריחה ההולכת וגדלה של כלי ההשגחה האלה. ויכול להיות שבסין מוצאים את הדרך להכשיר את השטח להמשך השימוש בהם. הרי אם כבר מגיל צעיר תלמידים יתרגלו להשגחה, סביר להניח שכאשר הם יהיו סטודנטים הם לא יתנגדו להם. כתבה מסוף מאי ב-Wall Street Journal מדווחת ש:

A Smart Lamp That Watches Kids When They Study Is a Hit in China

בכתבה אנחנו למדים שחברת האם של TikTok משווקת מנורה המצוידת בטכנולוגיות רבות. מהתיאור אפשר, אפילו, לשכוח שהיא אמורה (גם) להאיר:

The lamps come equipped with two built-in cameras—one facing the child and another offering a bird’s-eye view from above—letting parents remotely monitor their children when they study. There is a smartphone-sized screen attached to each lamp, which applies artificial intelligence to offer guidance on math problems and difficult words. And parents can hire a human proctor to digitally monitor their children as they study.

הרבה נכתב על הפיקוח הקפדני שחודר לתוך חיי היום-יום של אזרחי סין. יש שטוענים שהתמונה שמצטיירת במערב מוגזמת, ויש גם עדויות שאזרחי סין אינם חשים מאוימים מהעדר הפרטיות שלעיניים מערביות נראה כחדירה פסולה לתחום הפרט. כך או כך, מתיאור המנורה אפשר להתרשם שחברות סיניות מפתחות טכנולוגיות שלעיניים מערביות נראות בעיתיות ביותר. טכנולוגיות אלו מאפשרות פיקוח מתמיד בכל שעות היום, ולא רק במרחב הציבורי אלא גם בתוך הבית הפרטי. הנה, בנוסף לעזרה בשיעורי הבית שהמנורה אמורה להעניק, כבר מגיל צעיר התלמיד שיושב לידה לומד – אם באמצעות טכנולוגיה או אם באמצעות עין אנושית – שהוא תמיד נמצא תחת השגחה.

ואם מכשירים כמו המנורה הזאת יובאו למערב, חברות להשגחה אלגוריתמית כמו Proctorio יכולות להפסיק לחשוש מהתנגדות הסטודנטים. הרי עד שהם יגיעו למוסדות להשכלה גבוהה הם כבר יהיו מורגלים לחלוטין לפיקוח כזה.

אין סוף לדברים הגדולים הבאים

כאשר בלוג הזה נפתח לפני כ-15 שנים מטרתו המרכזית היתה להראות כיצד התקשוב החינוכי יכול להשפיע לטובה על תהליכי הוראה ולמידה. התקווה היתה שהדיגיטליות תוכל להוות נקודה ארכימדית לחינוך אחר. עם השנים הדיגיטליות אמנם חדרה לתוך כל היבטי מערכות החינוך, אבל יותר מאשר היא חוללה שינוי היא סייעה בקיבוע המוכר והמסורתי. וככל שהמציאות הזאת התבהרה, הבלוג הזה נעשה לבמה שבה אני מציג את מצעד האיוולת של היומרות של ה-"חדשנות" החינוכית הדיגיטלית. אבל אני חייב לשאול את עצמי אם יש בכלל טעם בהבאת הדוגמאות האלו. הרי הביקורת שאני מפרסם כאן איננה משפיעה על הזרם הבלתי-פוסק של "חידושים" שרק לעתים מאד רחוקות באמת מביאים בשורה לחינוך.

ההרהור הזה יכול להסביר את ההתלבטות שלי אם לכתוב כאן על עוד "חידוש" בו נתקלתי בשבועות האחרונים. למען האמת, קצת הופתעתי לגלות שמתייחסים ל-TikTok כחידוש. הרי הוא נמצא בשימוש נרחב כבר ארבע שנים וכמעט לא עובר יום שבו הוא איננו בחדשות בדרך זאת או אחרת. אבל לפני כחודש אתר Fast Company מסר לנו ש:

TikTok is a thriving learning community—and may be the future of education

אני, כמובן, אינני היחיד שקריאת כותרת כזאת עושה אותו לציניקן. גם טים סטאמר (Tim Stahmer) כותב עליו, ומעיר, כהערה כללית בסוף המאמרון שלו:

I sign up for pretty much any internet service that has been declared the next big thing for K12 education. I’ve also forgotten about most of them.

ואכן, הגיע זמן שמישהו יערוך רשימה של הכלים שעליהם הכריזו שהם "עתיד החינוך". ללא ספק בדיקה כזאת תראה שברוב המקרים בסופו של דבר ההשפעה היתה די מזערית. אז הכוכב הנוכחי הוא TikTok, אבל סביר להניח שבקרוב הוא ידעך וכלי אחר יזהר. ומה מיוחד ב-TikTok? לפי הכתבה הכלי עונה על ארבעה צרכים חינוכיים:

      • הוא מעניק כוח ליוצרים
      • הוא מבטא את הערך של "ההשפעה היא ההסמכה החדשה"
      • הוא נותן ביטוי לכך שהלמידה יכולה להיות מהנה
      • הוא עונה על הצורך של למידה חברתית

כותבת הכתבה איננה מסבירה כיצד הרשימה הסתמית הזאת, רשימה שיכולה "לתאר" כמעט כל כלי חדש, מגדירה את הייחוד של TikTok, אבל ממילא בשלב הזה של הכתבה צריך להיות ברור שהיא עוסקת יותר בקידום מכירות מאשר בהשפעה על החינוך. ואכן, בהמשך אנחנו מגלים שעל אף העובדה שהתכונות של TikTok שתוארו יכולות להעניק חוויה לימודית חיובית, בכל זאת משהו חסר, והמשהו הזה (איך לא?) הוא הכלי שהכותבת מבקשת לשווק.

אינני מתנגד לשימוש ב-TikTok בסביבה הלימודית. אני אפילו בטוח שאפשר למצוא לו שימושים יעילים ואפילו לימודיים. כך היה בזמנו עם Facebook ועם Twitter, ועם שלל כלים אחרים שרבים מהם זהרו לתקופה קצרה ועם הזמן נעלמו מהנוף החינוכי, או ליתר דיוק נעשו לעוד כלי באמתחת הכלים שמורים מתוקשבים יכולים לגייס, במינון מתאים ובצורה מושכלת, בפעילות ההוראתית שלהם. אבל הכתבה ב-Fast Company איננה מביאה דוגמאות לסרטוני TikTok לימודיים. היא איננה מתארת כיצד ניתן לשלב את השימוש בו בתחום ידע זה או אחר. במקום זה אנחנו זוכים לאמירות נדושות כמו:

These are the educational experiences that work best for the teacher and learner and which can bring us into a golden age of learning—one that is accessible from anywhere, led by passionate creators and educators, and grounded in a connected community.

זאת איננה אמירה חינוכית, אלא אמירה שיווקית.

בערך שבוע אחרי פרסום הכתבה ב-Fast Company הופיעה כתבה ב-University Affairs הקנדי המדווחת על שימושים ב-TikTok בהשכלה הגבוהה. כותרת הכתבה מצליחה ליצור ציפייה ליותר תוכן מאשר הכתבה האחרת:

How producing videos on TikTok is impacting teaching

אבל הכתבה בסך הכל מביאה שתי דוגמאות (שתיהן מהמדעים), ולפחות לטעמי הן מאד סתמיות. לא מצאתי בהן, או בחשבונות שבעקבות הצפייה בסרטונים אליהן נכנסתי, משהו שהרשים אותי מבחינה לימודית. הכתבה מצטטת את המרצה של אחת הדוגמאות שמסבירה שלדעתה היכולת להסביר דברים בצורה שאנשים מבינים היא בין הכישורים החשובים והיעילים של מורה. אבל ספק אם היינו זקוקים ל-TikTok כדי להסיק את המסקנה המרעישה הזאת. התרשמתי יותר מההערה של מרצה אחרת המצוטטת בכתבה שמהרהרת בכדאיות השימוש בכלי:

For any professors interested in joining TikTok, Dr. Tilleczek recognizes the desire to try something new, or share teaching moments in a kind of digital town hall. But she urges professors to ask, “is this educative? Is there something better that we could be doing? Just because young people are [using TikTok], does it mean that the tool will somehow boost their deep learning and fundamental learning?”

אבל בשלב הזה אני שוב מוצא את עצמי שואל אם הסתמיות אשר בשימוש ה-"חינוכי" של TikTok מצדיקה מאמרון כאן. באמת התלבטתי אם יש טעם בפרסום הביקורת הזאת. ואז לפני מספר ימים נתקלתי בכתבה ב-eSchool News שאיננה מסתפקת ב-TikTok אלא מגייסת את המונח החם ביותר בעולם הדיגיטלי:

Why AI is the future of Socratic learning methods

ההבטחה כאן ממש גדולה. כולם, כמובן, בעד למידה דיאלוגית, והנה, הולכים להראות לנו כיצד הבינה המלאכותית יכולה לקדם אותה. אבל כותרת כזאת גם מעלה שאלה די גדולה: בין מי למי הדיאלוג אמור להתנהל? בכתבה קשה למצוא תשובה. במקום זה אנחנו מקבלים טקסט שלפחות עבורי מבלבל יותר מאשר הוא מבהיר:

Looking at some of the classroom techniques that involve collaboration, such as Jigsaw, Carousel, WebQuest, Graffiti Wall, Philosophical Chairs, Socratic Method, and so forth, it is easy to see how AI can enable individuals to enter a new level of learning never before experienced in a regular classroom.

כתוב כאן ש-"קל לראות", ואני מודה שאינני מצליח לראות את הרמה החדשה הזאת – עם או בלי המשקפיים שלי. אבל אולי הביקורת שלי איננה הוגנת. הרי בהמשך הכתבה מסבירים לנו את התפקיד של הבינה המלאכותית:

It accomplishes this by providing prompts for questions in Socratic Discussions

הסבר סתמי כזה בוודאי יוצר ציפייה לעוד קצת מידע, אבל במקום שנקבל הסבר רחב יותר על הדרך שבה הבינה המלאכותית תחולל שאלות משמעותיות אנחנו זוכים לטקסט שיווקי נוסף:

Artificial intelligence has the capability to dazzle the young minds of learners who will be continuously engaged in the learning process. With the incredible capabilities that AI offers, both students and teachers will be able to engage in a continuous cycle of learning.

אז מעבר לרמז שהבינה המלאכותית יכולה למלא את התפקיד של המורה, או של תלמידים-עמיתים, בניהול הדיאלוג, נוצר הרושם שעבור כותב הכתבה הבינה המלאכותית היא פשוט קסם. פותחים את שקית האבקת ה-AI, שופכים לתוך כוס מי החינוך, מערבבים ו… יוצאת למידה נפלאה. לא שואלים כאן אם בדיאלוג סוקרטי אנחנו צריכים או רוצים מרכיב שאיננו אנושי. אבל אפילו העלאת השאלה הזאת מעניקה קרדיט רב מדי ל-"הסבר" שהוא ריק מתוכן. לגבי הכתבה הזאת סטיבן דאונס מאבד את הסבלנות ומעיר:

OK, I'm just going to call all this the utter nonsense that it is. I don't think the editors at eSchool News are even trying any more.

אם קיימת תחרות על הדבר הגדול הבא נדמה לי שברור שהבינה המלאכותית עולה על ה-TikTok. אבל אז נשאלת השאלה … אחרי הבינה המלאכותית האם משהו אחר בכלל יכול להיות הדבר הגדול הבא? משום מה אינני חושש שהמחדשים יתקשו לחשוב על משהו.

אולי בעצם אין אפ בשביל זה

לפני כמעט חמש שנים, ועם מנה גדושה של ציניות, אודרי ווטרס הכריזה:

The best way to invent the future is to issue a press release.

המשפט הזה מבקר בחריפות את היוהרה של רבים מהמחדשים של הטכנולוגיה החינוכית – יזמים שבטוחים שהכלים והתוכניות החדשים שהם מציעים למערכות החינוך הם אלה שיחוללו את השינוי, הם אלה שיביאו למהפכה החינוכית המיוחלת. ולגישה הזאת מתלווה, כמובן, התעלמות מהמציאות הפחות זוהרת שמתגלה בהמשך. ההתעלמות הזאת היא בעצם האחות התאומה של הוצאת הודעה לתקשורת, והיא נותנת ביטוי ליכולת הנפלאה של אותם מחדשים לא להביט אחורה. מה שהיה, היה, ולמי יש הכוח לבדוק אם ההבטחות שהופצו לכל מי שהיה מוכן לשמוע אכן התגשמו. הרי תמיד יש משהו עוד יותר חדש שמבטיח משהו עוד יותר גדול.

גולדי בלומנסטיק (Goldi Blumenstyk) במאמרון חדש ב-Chronicle of Higher Education דווקא כן בודקת, ומתברר, אם זה לא היה כבר ברור, שמה שמגלים איננו כל כך מרנין. בלומנסטיק חוזרת ל-2015 להכרזה על תחרות של ה-College Success Prize. מדובר בתחרות לפיתוח יישום שיצליח לשפר את ההתמדה בלימודים של סטודנטים במכללות ויביא לעלייה ברורה בציונים שלהם. עם פתיחת התחרות בלומנסטיק פרסמה כתבה אודותיה בה היא תיארה אותה והסבירה שהזוכה יזכה בפרס:

worth up to $5-million for raising persistence and graduation rates among community-college students.

בתקופה שבה מאות מיליוני דולרים מושקעים בטכנולוגיות חינוכיות, סכום של $5 מיליון איננו סכום משמעותי. אבל מלכתחילה התחרות הזאת כוונה למטרה מאד ממוקדת ולא פנתה לחברות טכנולוגיות גדולות, אלא לגופים שיפתחו משהו שיענה על צורך מאד מסוים. בלומנסטיק תיארה את שלבי התחרות:

After the first year, teams that can show an increase in persistence of fulltime students that is at least 10 percentage points better than that of the control group will win $500,000. After the 2016-17 academic year, the team or teams that can show an increase in the two-year graduation rate that is at least five percentage points better than that of the control group will win $1-million. The final prize, of $3.5- to $5-million (depending on how much is given out during the previous rounds), will go to the team that raises three-year completion rates by at least 15 percentage points above the rate for the control group.

להבדיל ממטרות כלליות ואמורפיות כמו "לחולל מהפכה בחינוך" או "לקדם למידה מותאמת אישית" יש כאן מטרה שאולי איננה צנועה מיוחד (עליה של 15% בסטודנטים שמצליחים לסיים את לימודיהם בהחלט משמעותי) אבל היא מוגדרת וברורה ולכן היא אולי ניתנת להשגה.

אבל במקרה הספציפי הזה ה-"אולי" הזה נשאר בגדר אולי. במאמרון החדש שלה בלומנסטיק חוזרת לתחרות ומוסרת ש:

The experiment ended in August 2018. But Robin Hood (הקרן שמימנה והפעילה את התחרות) never issued a news release announcing the outcome. None of the $5 million was ever awarded.

מתברר שמספר גופים הציעו הצעות לתחרות, ושלושה מאלה עלו לשלב הגמר. אבל אחרי ההכרזה על שלב הגמר כמעט לא פורסם דבר אודות התחרות. היא הסתיימה באוגוסט של 2018, ובספטמבר של 2019 הקרן שמימנה אותה דיווחה, בהודעה לקונית שמופיעה בתחתית של דף שמוקדש לתחרות, שבסופו של דבר לא חולק הפרס מפני שהכלים שהמתחרים בנו לא הצליחו לעמוד בדרישות התחרות.

בלומנסטיק כותבת שהגוף שהפעיל את התחרות פרסם מסמך פנימי בן 59 עמודים שמתייחס לבעיות שבה. היא מספרת שהיא קיבלה אישור לעיין במסמך ואפילו לסכם את מסקנותיו, אך לא לפרסם אותו. בסיכום שלה היא מציינת, בין היתר, שהסטודנטים לא השתמשו ביישום במידה המקווה, וגם שהיתה זאת אולי טעות לצפות לכך שיישום בעל יעוד ספציפי יכול היה להשפיע באופן משמעותי על אוכלוסייה מגוונת של סטודנטים

בנקודה הזאת מעניין במיוחד לשים לב לדבריה של נציגה של אחת החברות שהגיעו לשלב הגמר. היא מדגישה שאחד מתנאיי התחרות היה שהכלי שיש לפתח יהיה stand alone – זאת אומרת שלא תהיה התערבות אנושית עם הסטודנטים. אותה נציגה ציינה שהיא:

was gratified the contest proved that “for the students who are most at risk of dropping out, an app alone is not enough.”

ההערה הזאת נוגעת היטב באחת הבעיות המרכזיות של התחרות, ובמידה רבה גם בחלק נכבד מדרך החשיבה של יזמים למיניהם בתקשוב החינוכי בכללותו. אמנם אפשר להבין שהמטרה של יישום הוא לייעל את הטיפול בסטודנטים כי אין אפשרות להגיע אישית לכל סטודנט בנפרד. סיוע טכנולוגי בוודאי יכול היה לעזור לאתר סטודנטים עם קשיי לימוד. כמו-כן אפשר לתאר סיוע של דחיפות קלות (nudges) כדי לעזור לסטודנטים להשאר ממוקדים בקורסים שלהם (ואכן, קיימים מספר פרויקטים כאלה שמשתמשים בכלים כמו SMS). אבל די מהר הדגש על היעילות הופך למטרה בפני עצמה. במקום להתמקד בטיפול בסטודנטים המיקוד נעשה לכלי עצמו. במקרים רבים פרויקטים טכנולוגיים – אם בתחום פיתוח יישום המבצע פעולה מצומצמת או אם במשהו גדול ורחב בהרבה – ממוקדים כל כך בטכנולוגיה עד ששוכחים את המטרה. ויש גם לא מעט פרויקטים שהם שבויים בתפיסה של מציאת "פתרון" טכנולוגי שרק בהמשך מחפש את הבעיה שאפשר אולי לפתור.

למרבה הצער, אין כאן שום דבר חדש. כבר לפני עשרים שנה גבי סלומון הזהיר ש:

אסור שנגיע למצב שבו יכשכש זנב הטכנולוגיה בגוף החינוך

קשה למצוא את המאמר של סלומון – בעצם תמליל של הרצאה מ-2000 – ברשת. מצאתי אותו מספר פעמים כקובץ וורד 97 (לדוגמה כאן) באתר "אוריינית" הרדום של אלישע בביוף, אבל רק בצורה הזאת. ובעצם, זה איננו צריך להפתיע. הרי מישהו מבין המחדשים של היום באמת חושב שאפשר ללמוד משהו חשוב מההגות של גבי סלומון מלפני 20 שנה? הבעיה היא שכפי שהתחרות שעליה, ועל תוצאותיה, בלומנסטיק מדווחת מראה, האזהרה של סלומון עוד תקפה, ושאצל מחדשים רבים הדרך של הוצאת הודעה לתקשורת עדיפה על למידה מההיסטוריה.

יש בכל זאת מי שמרוויח

אחד הנושאים שעולים שוב ושוב סביב השפעת מגפת הקורונה על החינוך הוא כמות ה-"למידה" שתלמידי בתי הספר "מפסידים". ההערכות שונות, אם כי באופן עקבי נדמה שכולם משוכנעים שהלמידה נפגעה, ויש גם אלה שמתריעים על נסיגה אצל התלמידים. לא ברור מה זה באמת אומר. האם האפקטיביות של ההוראה מרחוק, דרך ה-Zoom, היתה ירודה, ולכן אי אפשר היה להספיק את כל מה שהיה מתוכנן שהתלמידים ילמדו? או אולי השהות הממושכת של התלמידים בבית, מחוץ לבתי הספר הפיסיים, גרמה להם לשכוח דברים שהם כבר למדו? באופן כללי כל הערכה כזאת בעייתית. הרי גם כאשר התנאים הם אופטימליים – המורה מצוין, עזרי הלימוד משובחים, הכיתה ממושמעת – לא ברור כיצד מודדים למידה. לטוב או לרע, יש מוסכמה הטוענת שהמערכת זקוקה למבחנים כדי לדעת אם התלמידים באמת למדו את מה שהמערכת ציפתה שילמדו. אבל כדי שמבחנים כאלה יהיו אמינים הם צריכים להיערך בתנאים שמבודדים משתנים כמו ההשפעה החיובית או השלילית של הבית בזמן שלמדו שם בגלל הקורונה.

מדינות רבות מבקשות לבדוק את מצב הלמידה, או ליתר דיוק, את גודל הפסד הלימודים. אתר האינטרנט של תחנת טלוויזיה של מדינת פלורידה מדווח על מערך מבחנים כזה במדינה. הכתבה מצטטת את מנכ"ל משרד החינוך של המדינה:

“The science and data told us that we were likely to see an exacerbation of achievement gaps, those students who are traditionally disadvantaged for a variety of reasons are likely to suffer the most,” said J. Alex Kelly, the chief of staff for the Florida Department of Education. “The data we are seeing in Florida and in other places are that the poor and marginated tend to suffer the most when schools are closed.”

זה איננו צריך להפתיע. גם מבחינת הגישה למחשבים ולאינטרנט, וגם מבחינת היכולת של המשפחה והסביבה לעזור, היה צפוי שאוכלוסיות חלשות יסבלו יותר מאשר אוכלוסיות מבוססות. אבל האם המדינה באמת זקוקה למבחנים כדי לבדוק את גודל הפער או הפיגור שנוצר? בכתבה מדווחים שפלורידה מאריכה את תקופת המבחנים – כנראה כדי לאפשר לבתי הספר לצמצם את הפערים. אבל יש דרכי הערכה אחרות. סביר להניח שהמורים עצמם מסוגלים להעריך את מצבם של התלמידים שלהם בלי המבחנים. יוצא שהתלמידים מפסידים פעמיים – פעם ראשונה מפני שבתי הספר היו סגורים, ופעם שנייה מפני שצריכים להתכונן למבחנים במקום לנצל את הזמן שבו הם חוזרים לבתי הספר כדי ללמוד. סטיבן סינגר (Steven Singer) טוען שלסדר העדיפויות המוזר הזה שמעמיד את המבחן מעל ללמידה של ממש יש הסבר פשוט, ועצוב. מאמרון חדש בבלוג שלו נפתח עם הצהרה שבאופן מכוון מבקש להיראות אבסורדי:

We’ve got to be able to tell how badly the pandemic is affecting student learning.
So let’s give standardized tests.

לפי סינגר, יותר מאשר הזמן שמוקדש למבחנים, שבסך הכל יגלו את מה שצריך להיות ברור לכל – שבדרכים ובמידות שונות המגפה פגעה בכולם, הדגש על מתן מבחנים הוא בעצם מענק כספי לחברות הגדולות שמפיצות את המבחנים האלה. סינגר מסביר:

States spend more than $1.7 billion every year on testing. In 45 states, assessments at the primary level alone cost taxpayers $669 million.

זאת ועוד: בנוסף למבחנים החברות האלו משווקות חומרי לימוד משלימים שאמורים לשפר את תוצאות התלמידים במבחנים. סינגר מעלה את הסברה שיש להן אינטרס באחוז גבוה של נכשלים כדי שאפשר יהיה למכור עוד ועוד מחומרי העזר.

אבל אין צורך להתפס בתיאוריות קשר כדי להבין שבזמן שהתלמידים הפסידו היו אחרים שהרוויחו. ב-Chronicle of Higher Education גולדי בלומנסטיק (Goldie Blumenstyk) סוקרת את המצב הנוכחי בהשכלה הגבוהה ומציינת שדווקא בתקופה שבה מוסדות נאלצות לקצץ בתקציביהם, ההשקעות בטכנולוגיות "חינוכיות" הולכות וגדלות:

Ed-tech companies raised a record $2.2 billion in venture and private-equity capital across 130 deals in 2020, according to EdSurge, which tracks those figures in its funding database. Last year’s total was up nearly 30 percent over the $1.7 billion invested in 2019, across 105 deals. And that doesn’t count the additional hundreds of millions invested already in 2021, or the potential gusher of new capital being raised by education-focused private-equity funds or by the now-trendy Wall Street vehicles known as SPACs, or special purpose acquisition companies, that have no actual operations (yet).

בלומנסטיק איננה שוללת את האפשרות שחלק מהכסף הרב הזה יושקע בפרויקטים כדאיים, אבל היא כן מדגישה שמעט מאד כסף מושקע בפרויקטים שמבקשים לבחון מה אפקטיבי ומה לא. נוצר מצב שבו חברות טכנולוגיות מבקשים לשווק את מוצריהם למוסדות חינוך בעיקר מפני שהם חדשים, ולא מפני שהם באמת מסייעים להוראה וללמידה.

אכן, זאת כנראה תקופה מבטיחה עבור משקיעים בטכנולוגיות חינוכיות. לפני שבועיים EdSurge דיווח על רכישת NearPod על ידי Renaissance Learning בסכום של $650 מיליון. יש לי הכרות מצומצמת בלבד עם NearPod אבל מההכרות הזאת אני מתקשה להבין כיצד כלי שהוא בסך הכל נחמד יכול להיות שווה סכום כל כך גדול. אבל תקופת הקורונה הגבירה את הביקוש בכלים שמבטיחים שיעורים מן המוכן, וזה דבר ש-NearPod מציע. מנכ"ל החברה מצוטט בכתבה:

The pandemic really accelerated the need for teachers to find ways to continue doing things that were once easily done in classrooms

השינוי הזה בדרכי ההוראה מעניק הזדמנויות ליזמים. כך גם עם מייסד אקדמיית קהאן. פיטר גרין (Peter Greene) כותב על יוזמה חדשה של סלמן קהאן – מערך חינמי של הדרכה אישית (tutoring). קהאן מדגיש (כצפוי) שיש כאן מענה לשעות הלימוד הרבות שהלכו לאיבוד בגלל המגפה. אמנם במקרה הזה מדובר ביוזמה ללא מטרת רווח, אבל כפי שגרין מציין, לשותפים של קהאן במיזם החדש רקורד מכובד בקידום החינוך הפרטי. סביר להניח שהמשקיעים ימצאו הדרך להרוויח ממנו, ותוך כדי כך הם גם יביאו לצמצום החינוך הציבורי הממלכתי. גרין מזכיר לנו שעל אף ההערכה הרבה שקהאן זוכה לה בציבור הרחב, הערך הלימודי של האקדמיה שלו רחוק מלהיות מוכח:

Sal Khan is the co-founder of this; the guy who somehow convinced people that canned instruction that will never clarify itself, take questions, or do anything except repeat, is revolutionary. Sigh. If you stood in your classroom and just repeated a lecture or demo, and every time a student asked a question you just said the exact same thing you just said, you'd be spending time in the principal's office. But do the same thing on YouTube and now you're a visionary.

גרין כותב עם מנה גדושה של ספקנות ועוקצנות, אבל נדמה שהיא די מוצדקת. יש מי שעתיד להרוויח מהשפעת הקורונה על החינוך, וזה כנראה לא יהיו התלמידים והלמידה.

עדיין לא למדנו

בנאום במדינת טנסי בשנת 1996 ביל קלינטון, אז באמצע כהונתו כנשיא ארה"ב, הכריז:

Most of all the Internet will be the most profoundly revolutionary tool for educating our children in generations.

25 שנים מאוחר יותר, כאשר מגפת הקורונה אילצה את בתי הספר לאמץ הוראה מרחוק, מתברר שהחזון של קלינטון עדיין רחוק מלהתגשם. ללא ספק, האינטרנט והדיגיטליות משפיעים על תהליכי הוראה ולמידה (גם אם לעתים קרובות זה איננו בכיוונים הרצויים). אבל בנקודה הבסיסית ביותר של הזמינות של כלים דיגיטליים ותקשורת רציפה ואמינה, שהם התשתית שעליה הלמידה באמצעות האינטרנט אפשרית, המצב עדיין רחוק מלהשביע רצון. כתבה מלפני כמעט שלושה שבועות ב-USA Today מוסרת לנו ש:

Since schools shut down in the spring, districts have scrambled to distribute laptops and internet so students can engage in schooling from home. But almost a year later, with no end in sight for virtual learning, millions of students still lack reliably fast internet or a working computer – the basic tools to participate in live lessons from home.

לא מדובר רק בארה"ב. גם אצלנו התפוצה של מכשירים דיגיטליים והזמינות של תקשורת אמינה בעייתיות מאד. אין הרבה משפחות שיכולות להרשות לעצמן מחשב לכל ילד, וכאשר בתי הספר דורשים מהתלמידים להיות נוכחים דרך ה-Zoom במהלך יום הלימודים אפילו משפחות עשירות נתקלות בבעיה של עומס על הרשת שהשימוש המאסיבי הזה יוצר. אבל על אף כל הקשיים בתפוצה רחבה, וגם בהעדר השוויון בתפוצה הזאת, היום לכולם ברור שכל תלמיד זקוק למכשיר דיגיטלי אישי (ועם כל הכבוד לטלפונים "חכמים", הכוונה למחשב נייד).

לארי קובן (Larry Cuban) כותב בבלוג שלו שהנסיון לחלק מכשיר דיגיטלי לכל תלמיד בתקופת הקורונה מזכיר לו נסיון מהעבר הכמעט רחוק וגורם לו לשאול:

Whatever Happened To 1:1 Laptops?

לפני כעשרים שנה מדינת מיין בארה"ב היתה (למיטב ידיעתי) המדינה הראשונה להחליט לדאוג לכך שלכל תלמיד יהיה מחשב נייד. על המבצע ההוא קובן כותב:

At that time policy entrepreneurs, vendors, and iconic technology companies claimed that if every single student had a personal laptop, then there would be more teaching and it would be faster and better.

התמונה ההיסטורית שקובן מצייר איננה לגמרי הוגנת. רבים מאנשי החינוך שהיו מעורבים בנסיונות המוקדמים של 1:1 לא ראו במחשב הנייד תחליף לספרי הלימוד. עבורם הוא היה אמצעי לפיתוח החשיבה והיצירתיות לפי החזון של סימור פפרט (ראו, למשל, את גארי סטייגר [Gary Stager]). אבל עם השנים התפיסה של המחשב הנייד ככלי שבסך הכל מייעלת את ההוראה המסורתית גברה, וזאת התפיסה הרווחת היום. אפשר להגיד שההבדל המרכזי בין חלוקת מחשבים אישיים לכל תלמיד היום לעומת לפני עשרים שנה הוא בהיקף. היום לא מדובר במחוזות בודדים שדואגים לתלמידים שלהם, אלא למדינות שלמות. כמו-כן, במקרים רבים המחוז דואג לאלה שאינם יכולים לדאוג לעצמם, תוך הציפייה שמשפחות רבות כן יכולות לצייד את ילדיהם במחשב. לא ברור שיש טעם להשוות בין מה שקורה היום לבין הנסיון הקודם, אבל בכל זאת יש משהו חשוב שכן נוכל ללמוד.

נדמה שלפחות בנוגע לציפיות המצב היום דומה לעבר. קובן מצביע על שלושה תחומים שבהם ציפו (או קיוו) שפרויקטים של 1:1 ישפיעו:

The strong belief among policymakers buying laptops (and later tablets) was that new portable technology in the hands of students and experienced teachers would revolutionize teaching, boost students’ academic achievement, and lead to jobs in the rapidly expanding technology sector.

קובן הוא איש מחקר זהיר. הוא איננו דן את הפרויקטים האלה לכשלון, אלא פוסק שלפי המחקרים שנעשו על פרויקטים של 1:1 המסקנות הן מעורבות ("decidedly mixed"). אז בתשובה לשאלה "מה קרה" שהוא שואל בכותרת המאמרון שלו הוא עונה:

Nothing. They are still around but the hype surrounding the first generation of the devices being bought, distributed, and used has melted away.

הוא מציין שמפני שההפצה של מכשירים דיגיטליים אישים היום כל כך רחבה אף אחד כבר איננו מתרשם מפרויקטים של 1:1. הוא מדגיש שהפרויקטים הלאה:

plowed the ground thoroughly for a later generation to see laptops and tablets as common as paper and pencil.

מספר ימים לפני שקובן פרסם את המאמרון שלו, גם טים סטאמר (Tim Stahmer) כתב על אותו הנושא. עד ליציאתו לפנסיה לפני כשנתיים סטאמר היה אחראי על התקשוב במחוז גדול במדינת וירג'יניה, והוא הכיר פרויקטים כאלה מקרוב. סטאמר פחות זהיר מקובן עם הביקורת שלו. הוא מדגיש שאם לא משום סיבה אחרת, כמויות הכסף שהושקעו בפרויקטים הנוכחיים של מחשב לכל תלמיד גורמות לכך שפרויקטים כאלה יחזיקו מעמד (לפחות עד שדור המחשבים הנוכחי יתיישן). אבל לדעתו הפרויקטים האלה לא מצליחים להגדיר לעצמם מה הם באמת רוצים להשיג:

However, there is still something missing from those default-for-now, one-to-one plans: a clear idea of why we ever wanted to do this in the first place. Specific instructional justifications for why every student should have a device of their own. Besides adding lots of technology, what else about the schooling process needs to change?

לפני עשרים שנה היה נהוג לשבח את "הילידים הדיגיטליים" שלכאורה נולדו עם היכולת להשתמש במחשב, כאילו הם ינקו כישורים דיגיטליים עם חלב אמם. הטענות האלו כבר מזמן הופרכו, אבל הן עדיין מלוות את הנסיונות של בתי הספר לתת מכשיר לכל תלמיד ולדלג על הדרכה בשימוש מושכל תוך הציפייה שזה יגיע בכוחות עצמו. סטאמר גם מציין שבפרויקטים מהסוג הזה הדגש תמיד היה על הטכנולוגיה ועל ההתארגנות, ולא על הפדגוגיה:

There was very little consideration of the curriculum the kids will study, the activities and assignments they are expected to complete, the way they are assessed on their learning, and pretty much everything else about school.

בתקופת הקורונה המעבר להוראה מרחוק היה כורח המציאות. קשה לבוא בביקורת כלפי משהו שנכפה עלינו בתנאים הקשים של המגפה. ובכל זאת, לא נערכה הבחינה לעומק ולא התחשבו בשיקולים הפדגוגיים שסטאמר מציין. מה שהיה, הוא עדיין מה שיש. קובן משתדל להיות אובייקטיבי בדבריו, אבל הוא ידוע כמבקר של השימוש בתקשוב בחינוך, והביקורתיות שלו אכן מורגשת. הוא מצטט את מיכאל טרוקנו (Michael Trucano) האחראי לענייני חינוך עבור הבנק העולמי שכבר ב-2010 פרסם רשימה של ה-worst practices בשילוב התקשוב במערכות חינוך. בראש הרשימה של טרוקנו אנחנו מוצאים:

Dump hardware in schools, hope for magic to happen.

אני ציטטתי את טרוקנו כאן סמוך לפרסום הרשימה שלו, ועשיתי זאת שוב ארבע שנים מאוחר יותר. אני חושש שיש סיכוי טוב שאצטרך לעשות זאת שוב בעוד ארבע שנים. למרבה הצער השיעור החשוב שזאת איננה הדרך לקדם את התקשוב בחינוך עדיין לא נלמד.

לא לצפות לשינויים מפליגים

הצצה אפילו חפוזה לתוך הבלוג הזה מאמתת משהו שאמנם הייתי מודע לו, אך בכל זאת לא חדר מספיק לתודעתי – עברו יותר משלושה חודשים מאז שפרסמתי כאן מאמרון. לא חסרים הסברים ו/או תירוצים למצב הזה. במשך התקופה הממושכת הזאת עסקתי, למשל, במספר עניינים אחרים שמילאו את זמני. בנוסף לכמה פרויקטים אני גם מילאתי את שעות הבוקר בקריאה של די הרבה ספרים (רובם לא קשורים לחינוך) במקום בכתיבה, ובהמשך היום הקדשתי זמן להאזנה למוסיקה, לרוב מתוך אוסף הג'ז המכובד שלי שהוזנח במשך הרבה יותר מדי זמן. וכן, אני מודה שגם צפיתי בהרבה טלוויזיה וגם הרשיתי לעצמי לבזבז שעות ב-Twitter.

אבל אלה אינן הסיבות היחידות להעדר הפעילות שלי כאן. במהלך החודש וחצי הראשונים של תקופת הדממה הזאת התחלתי לכתוב מספר מאמרונים, וחלק מאלה אפילו התקרבו לסיום. אבל בסופו של התהליך לא מצאתי טעם בפרסומם. מאז, במשך יותר מחודש, על אף העובדה שהמשכתי לקרוא מאמרונים וכתבות שעסקו בתקשוב בחינוך, ואפילו חיברתי להם תגובות בראש שלי, לא הצלחתי לשכנע את עצמי שפרסום מאמרונים שלי באמת יתרום משהו לשיפור המצב העגום של החינוך בתקופת הקורונה.

הרי לרוב מה שהתפרסם במהלך התקופה הזאת היה "more of the same": היו שכתבו שכאשר נצא ממשבר הקורונה אנחנו נבין שעלינו ליצור חינוך אחר – חינוך, אגב, שבו התקשוב ימלא מקום מכובד ואפילו מרכזי, ולעומתם אחרים כתבו שאולי התקשוב יחדור יותר לתוך החינוך, אבל לא נראה שינויים משמעותיים בדרכי ההוראה והלמידה. כבר בתחילת המגפה כתבתי שלמרבה הצער אני נמצא בקבוצה השנייה הזאת, ובשלב מסויים פשוט לא מצאתי טעם בלחזור ולציין את זה שוב ושוב (ושוב). נדמה לי שיותר מכל דבר אחר (יחד עם העובדה שכאשר במשך תקופה ממושכת מפסיקים לכתוב נעשה יותר ויותר קשה להתחיל שוב) זה מה שהביא לשתיקה הממושכת כאן. לא מצאתי טעם להצטרף לוויכוח שכבר מזמן מיצה את עצמו, וככל שהימים עברו אפשר להגיד שהתחלתי לשכוח שיש לי בלוג.

בנסיון לחדש את הכתיבה כאן – גם אם אני יודע שהשפעת הכתיבה שלי מזערית – אני מבקש להביא כאן את דבריו של סקוט מקלוד (Scott McLeod) שלפני כשבועיים שפרסם מאמרון תחת הכותרת:

Why most schools won’t ‘reinvent’ themselves after the pandemic

מקלוד ותיק מאד בתחום התקשוב החינוכי, אם כי עיקר העיסוק החינוכי שלו מתמקד במנהיגות חינוכית. יש לו הכרות טובה וארוכת שנים עם בתי ספר ועם שילוב התקשוב בהם, וגם אם אינני מסכים עם כל מה שהוא כתב במהלך השנים, אני מאד מעריך את הנסיון ואת הידע שלו. מקלוד מציין שבשלב מוקדם יותר של המגפה הוא כתב על האפשרות שהיא תחולל שינויים חיוביים בחינוך, אך ככל שהוא הרהר על הנושא הוא נעשה יותר ויותר ספקן לגבי הסיכוי לשינויים מהותיים או משמעותיים. הוא מסביר:

One reason is the continued unwillingness of many (most?) school systems to reconsider even a small iota of what they do. Tragically, we continue to see traditional systems of education being shoehorned into virtual or blended delivery systems (tip: having kids complete electronic worksheets from home is not systemic ’transformation’). And we’ve seen a large number of administrators completely ignore the unrealistic demands that they’re placing on their own educators, particularly in hyflex environments where teachers are supposed to simultaneously serve students in their rooms and at home.

הסיבות האלו די מובנות, ואינן שונות מאלה שנאמרו לפני חודשים רבים. אבל מקלוד מביא סיבה נוספת שבעיני מאד משכנעת – למנהלים, למורים, ולהורים פשוט אין כבר כוח לשיבוש נוסף. הוא מסביר שמנהיגים חינוכיים שלאחר תקופת הקורונה יבקשו להוביל שינויים חדשניים יעמדו מול קהילות שעדיין נמצאות תחת הלם שיבושי הקורונה ונמצאות באפיסת כוחות מהנסיון להתמודד איתם. הוא מתאר לעצמו כיצד קהילת המורים וההורים יגיבו להצעה להמשיך לבצע שינויים נוספים:

I can just imagine the reactions now: “OMG, are you kidding? MORE disruption on top of what we’ve already experienced? No thanks!”

מקלוד מסיק שהטוב ביותר שאליו אפשר לצפות הוא שינויים זעירים. הוא כותב שאולי יהיו מספר בתי ספר שינסו לאמץ את התקשוב כדי לקדם דרכי הוראה מקוריות, ויהיו בוודאי מספר מורים שיקבלו על עצמם את האתגר של שינוי בדרכי ההוראה שלהם, אבל על פי רוב הרצון הרווח, והחזק ביותר, יהיה פשוט לחזור למה שהכרנו לפני המגפה, ולמה שבאופן נוסטלגי יזהו כתקופה שקטה, ויפה, יותר.

חשוב לזכור שעל אף העובדה שלצד הביקורת, העיתונות הרבה להציג את תקופת הקורונה כשעתו היפה של התקשוב החינוכי מפני שהיא אפשרה המשך של משהו דומה ללימודים (באמצעות מה שמכנים הוראה מרחוק) בזמן שבתי הספר הפיסיים היו סגורים. אבל על פי רוב התפקיד שהתקשוב מילא היה העתקת המוכר הפיסי למרחב המקוון, ואילו ה-"הישגים" של התקשוב היו בנושאים כמו פיקוח במבחנים. יותר מאשר "הישג" כזה מחולל שינוי בחינוך הוא מקבע אותו בדפוסים מסורתיים. אמנם לא מעט חברות שמוכרות טכנולוגיות לבתי הספר הרוויחו יפה בתקופת הקורונה, אבל רווחים של חברות טכנולוגיות אינם עדות לשיפור בהוראה או בלמידה.

למרבה הצער, נדמה לי שהתחזית של מקלוד מציאותית הרבה יותר מאשר התחזית של אלה שחושבים (ומקווים) שהיציאה מהקורונה תוביל לחינוך אחר. ובכל זאת, אשתדל כאן להמשיך לבחון אם, וכיצד, הדבר עוד אפשרי.

הרהור נוסף (ופחות קודר) על אימוץ ההשגחה האלגוריתמית

אודה, אני שמח שהמאמרונים שמתפרסמים כאן מעוררים מחשבה, ואולי אפילו הסכמה, אצל אחרים. עם זאת, כפי שציינתי כבר מספר פעמים, על פי רוב המרחב הזה מסייע לי לזכך את החשיבה שלי – חשיבה שנמצאת, כמובן, בהתגבשות מתמדת. דרך הכתיבה אני מבהיר את המחשבות ואת הדעות שלי לעצמי, אבל צריך להיות ברור שגם כאשר אני מסיק כאן "מסקנות" נשארות עדיין שאלות והתלבטויות.

כך היה עם המאמרון הקודם שהתפרסם כאן. הוא היה אצלי בתהליך של דגירה במשך מספר חודשים, וככל שאספתי כתבות הקשורות להשגחה אלגוריתמית היה לי ברור שאני צריך לכתוב על הנושא. אבל היה לי גם ברור שעל אף החדירה לחייהם הפרטיים של סטודנטים שהיא מהווה, הסיכוי לעצור את האימוץ של כלים של השגחה האלגוריתמית קטן מאד. מוסדות לימוד, הרי, לא יוותרו על מבחנים, ובמציאות הנוכחית זה אומר שהם יפנו לאמצעי השגחה, אפילו במחיר של חדירה לתחום הפרט. עדיף היה, כמובן, שבתי הספר והאוניברסיטאות יאמצו דרכי הערכה חלופיות, אבל כפי שכבר כתבתי, הסיכוי שזה יקרה בקרוב קטן מאד.

אבל אם אין לי משהו חדש להוסיף בנושא הזה, למה אני כותב עליו שוב, וזמן קצר כל כך מהמאמרון הקודם? הסיבה איננה קשורה לשינוי בדעה שלי, אלא בשינוי בתחזית הקודמת שלי. השינוי הזה בא בעקבות שתי כתבות שקראתי זמן קצר אחרי שהקלקתי על "פרסום".

הכתבה הראשונה הופיעה באתר Business Insider. על פי רוב כתבות שמתייחסות לתקשוב החינוכי באתרים מעולם העסקים מעלות לי את סעיף. בדרך כלל הן נטולות כל הבנה חינוכית ורק בוחנות כיצד ניתן להרוויח מפיתוחים טכנולוגיים בעולם החינוך. הכתבה הזאת שונה. ממש מהכותרת הארוכה שלה מורגשת גישה שקולה:

Tech companies promised schools an easy way to detect cheaters during the pandemic. Students responded by demanding schools stop policing them like criminals in the first place.

הכתבה מתייחסת בכובד ראש לעמדות של סטודנטים ואנשי סגל שמתנגדים להשגחה האלגוריתמית. מול העמדות האלה היא גם מביאה את דבריו של מנכ"ל Proctorio, אבל היא לא נוקטת עמדה לכאן או לכאן. במקום זה היא הוגנת מאד (אפילו עם נטייה לטובת הטענות של הסטודנטים). זאת ועוד: במשך החודשים האחרונים אספתי קישורים רבים על הנושא הזה, ובכתבה הזאת מצאתי לא רק רבים מאלה שאני אספתי, אלא גם מספר לא קטן של קישורים נוספים שאליהם לא הגעתי. הכתבה היא נקודת זינוק מצוינת למי שמבקש להכיר את הסוגיה הזאת לעומק.

בכתבה השנייה אור קשתי מדווח ב-"הארץ" על חילוקי דעות בין משרד החינוך לבין ראמ"ה. הוא כותב:

הרשות הארצית למדידה והערכה (ראמ"ה), הפועלת במסגרת משרד החינוך, ממליצה למורים שלא לקיים מבחנים מרחוק. זאת, בניגוד לבכירים אחרים במשרד, אשר טוענים כי אפשר וצריך לבחון כך תלמידים, בעיקר בחינוך העל-יסודי, על רקע מועד החורף של בחינות הבגרות האמור להתחיל בעוד כחודשיים.

אם הבנתי נכון את הטענה של בכירי המשרד, הסיבה המרכזית שבגללה בתקופת הקורונה כן צריכים לערוך מבחנים מרחוק היא שבהמשך הדרך יהיו לתלמידים עוד מבחנים ולכן חשוב שהם יתרגלו להבחן. אם מישהו חשב שהקורונה פועלת כמנוף לערוך שינויים בדרכי ההוראה והלמידה בבתי הספר, הנה עדות שזה לא קורה. הרי לפי המשרד אסור לשנות משהו עכשיו כי בקרוב נוכל לחזור למה שתמיד הכרנו.

למען האמת, חילוקי הדעות אינם מפתיעים אותי. אנשי ראמ"ה, או לפחות אלה שאני הכרתי במהלך השנים, הם אנשי חינוך שהלמידה חשובה להם. הם אמנם אמונים על "מדידה" (המונח מופיע בשם הרשות) אבל המדידה הזאת באה על מנת לשפר את דרכי ההוראה והלמידה. מדובר באמצעי ולא במטרה בפני עצמה. זה בא לביטוי בחלופות שלפי קשתי מופיעות במסמך פנימי:

בין השאר ממליצים בראמ"ה לשתף תלמידים בבחירת כלי ההערכה והמדידה; להשתמש במגוון שיטות להערכת מיומנויות (כמו עבודת צוות או למידה עצמית); ולהעדיף חלופות למבחנים המוכרים (כגון מטלות ביצוע, פורטפוליו ועבודות חקר).

קשתי מתאר באופן די ברור את חילוקי הדעות ואת מקורם:

ואולם, הדיונים הנערכים במשרד הציפו גם ויכוח פנימי —  בין אלה הרואים בקורונה הזדמנות לעדכן את התנהלות בתי הספר לבין גורמים שמרניים יותר, המנסים עדיין להיצמד לדפוסים המוכרים, בין השאר בנימוק שמורים ותלמידים כאחד יתקשו להסתגל למציאות חדשה.

המאמרון הקודם שפרסמתי כאן הסתיים בנימה די פסימית. הבעתי את החשש שבתי הספר והמוסדות להשכלה גבוהה לא יאמצו הערכה חלופית ולכן, מפני שהסטודנטים יצרכו להבחן מרחוק, ההשגחה האלגוריתמית תמלא את הצורך הזה. אני כותב את המאמרון הנוסף הזה כדי להביע קצת יותר אופטימיות. האינטרס של אתר Business Insider איננו קידום הלמידה אלא קידום הרווחים של עסקים מסחריים. צריך להיות ברור שההשגחה האלגוריתמית פותחת נתיב מבטיח לרווחים בחינוך. לאור זה מעודד לקרוא כתבה באתר הזה שבוחנת את הנושא בצורה שקולה והוגנת. כמו-כן, נעים (אם כי לא כל כך מפתיע) לקרוא שבמקום לאמץ את ההשגחה מרחוק, ראמ"ה ממליצה על הערכה חלופית. אמנם ההמלצה נעשית, לפחות בחלקה, משיקולים טכניים ותקציביים ולא רק חינוכיים, אבל יש כאן עידוד ברור, ומבורך, של ההערכה החלופית. אכן, שתי נקודות אור.