אולי פעם אחרונה ודי

בדיקה שערכתי בבלוג הזה מראה שהזכרתי את חברת Knewton, חברה שפיתחה תשתית ללמידה מותאמת אישית, שמונה פעמים. הפעם הראשונה היתה ביולי 2013. כבר באותו מאמרון ראשון הרמתי גבה בנוגע ליומרה של יזמי החברה. מאז לא מצאתי סיבה לסגת מהספקנות (בלשון המעטה) שהבעתי כלפיה. כאן בבלוג, ובמסגרות נוספות, נהגתי לצטט את חוסה פריירה (Jose Ferreira), המייסד של Knewton, שהתרברב שבעתיד הלא רחוק הכלי שהחברה מפתחת יאפשר לה למסור לתלמיד מה כדאי לו לאכול לארוחת בוקר, בהתאם לשיעורים שהוא לומד באותו יום, כדי למקסם את הלמידה שלו (ראו כאן, למשל).

Knewton היתה בין היזמויות הבולטות ביותר בתחום הלמידה המותאמת אישית, אם כי נדמה לי שהיה נכון יותר לכנות את הגישה שלה "הוראה מותאמת אישית". הרי, הכלי לא שחרר את התלמיד לעסוק בתחומים שמעניינים אותו, אלא ביקש להתאים את קצב מסירת המידע שהמערכת קבעה כדרוש לתלמיד ליכולת הקליטה שלו. בעיני הבעיה של הכלי לא היתה רק בעובדה שהוא לא עבד (אם כי הוא באמת לעולם לא עבד), אלא שביסודו של דבר הוא לא היה חינוכי.

כאשר כתבתי על החברה בפעם האחרונה, באוקטובר 2018, היה כבר ברור שהמציאות איננה תואמת את ההבטחה. אותו מאמרון סקר דיון ציבורי שאורגן על ידי EdSurge על התרומה של למידת מכונה (machine learning) לחינוך. בדיון ההוא מדען data של Knewton הודה שעל אף הציפיות הגדולות, ההבטחה עדיין רחוקה מלהתממש. ועל אף ההודעה הזאת החברה לא נסוגה מה-"חזון" של ייעול העברת ה-"ידע" הדרוש לתלמיד.

השבוע למדנו שהמו"ל החינוכי Wiley רכש את כל נכסי החברה – בסכום שלא פורסם אבל תואר כמכירת חיסול. במהלך השנים Knewton גייסה מעל $180 מיליון, כנראה על הבטחה ויומרה מלבד. משקיעים הוקסמו מההגזמה הפרועה של החברה וציפו לרווחים נאים. אבל בסוף הם גילו מה שמבקרים חינוכיים טענו כבר שנים.

באוקטובר 2015, בתגובה לכתבה על Knewton באתר NPR שבו המייסד פריירה הכריז:

We think of it like a robot tutor in the sky that can semi-read your mind and figure out what your strengths and weaknesses are, down to the percentile.

מיכאל פלדשטיין טען שמדובר בתרופת סרק (snake oil). פלדשטיין, כמובן, לא היה היחיד לטעון כך, אבל כצפוי הדעה המלומדת של אנשי חינוך לא שכנעה את המשקיעים.

ועכשיו מה שכבר מזמן היה ברור לאנשי חינוך סוף סוף נהיר גם למשקיעים שהפסידו כסף רב בתקוות השווא לכלי קסם שיאפשר להושיב כל תלמיד מול מסך מחשב ו-"ללמד" אותו בקצב האישי שלו. כתבה על המכירה ב-Inside Higher Ed מביא את דבריו של פיל היל (שותף של פלדשטיין) שמעלה את הסברה שלו בנוגע לרכישה:

The company simply didn’t work out, that’s the long and short of it. My guess is that the pressure to sell was driven by investors who realized the jig was up.

אבל העובדה שהיום Knewton איננה אלא צל של עצמה, איננה אומרת שאין יזמים חדשים שחולמים את אותו החלום. יש בוודאי לא מעטים שעוד מתכוונים להגשים אותו.

ג'ון וורנר, גם ב-Inside Higher Ed, מודה שההודעה על Knewton גורמת לו מידה מסויימת של שמחה לאיד, לא רק בגלל ההגזמה אשר בטיעונים של פריירה, אלא מפני שהרעיון הבסיסי של קידום הלמידה באמצעות ניתוח אלגוריתמי של נתונים מסיביים מתבסס על חדירה לפרטיות התלמיד ומצמצם את הלמידה למדידה של נתונים שאינם באמת משקפים למידה:

Often, even if the technology worked exactly as advertised it looks corrosive, as with the latest trend to track “biometric” inputs to see if students are “paying attention.” Attention is not a proxy for learning, but because it’s what can be tracked, we treat it that way.

וורנר מציין שברוב הגדול של היזמויות ה-"חינוכיות" המטרה היא להחליף את המורה, והוא מדגיש שחשוב להתנגד למהלך הזה, מהלך שלרוב, כפי שציינתי כאן מספר פעמים, מוצע עבור אוכלוסיות נחלשות ולא עבור מי שיכול לשלם בעד חינוך איכותי אמיתי.

לפני שלוש שנים, חצי שנה אחרי הביקורת שלו כלפי Knewton התפרסםה, מיכאל פלדשטיין חש צורך למתן את הביקורת שלו כלפי יזמויות חינוכיות. הוא הבהיר שלא כל יוזמה היא אחיזת עיניים. הוא כתב:

if you want better learning science, then don’t push vendors out of academe. Instead, push them in. Make them show their work. Make them subject their research to peer review. Vendors should be accountable for their claims.

הוא בוודאי צודק. לא כל מי שמבקש להרוויח בחינוך באמצעות כלים או פרויקטים דיגיטליים עושה זאת מתוך התעלמות מהידע הרב על למידה שנצבר במהלך הדורות. הרצון להרוויח איננו הופך יוזמה לפסולה. אך מה לעשות, ופעמים רבות מדי הבטחות ריקות ללא ביסוס מחקרי או תיאורטי מגייסות כסף רב ובהמשך (כמה מפתיע!) הן נכשלות בגדול. פלדשטיין, אגב, התייחס להשכלה הגבוהה, שם הסיכוי למצוא אנשי אקדמיה שיזהו את הבלוף גדול יותר מאשר ב-K12. אבל ההמלצה של פלדשטיין הגיוני עבור שתי הזירות – לא להסתנוור מהחומר הפרסומי אלא לדרוש נתונים והוכחות. לעתים קרובות מדי הבלוף מתגלה מאוחר מדי לא רק מפני שהוא נמסר במעטפת של סמכותיות ובטחון מופרז, אלא מפני שהאחראים לחינוך רוצים להאמין שמה שמוכרים להם היא באמת תרופת פלא, ואין להם הכלים להבדיל בין השניים.

הסיפור של Knewton הוא אמנם איתות לכך שסופן של לפחות חלק מהיזמויות המפוקפקות בחינוך עתידות להיעלם, אבל אפשר להיות בטוחים שיש אחרות שמחכות להזדמנות למלא את החלל שנוצר. אולי לא אצטרך לכתוב שוב על Knewton, אבל לצערי יהיו וודאי אחרות שעליהן אצטרך לכתוב דברים דומים.

הנה, הם שוב מראים שקשה לעבוד עליהם

לפני חצי שנה כתבתי כאן על מחאה של תלמידים בבית ספר בברוקלין שמאסו מהשימוש ב-Summit Learning Platform בבית הספר שלהם. התלמידים טענו שבמקום ללמוד בכיתה (או לפחות לשבת בכיתה) עם המורה שלהם הם ישבו שעות ארוכות מול מחשב וקיבלו "שיעורים" שעל פי רוב הסתכמו בהעברה יבשה של מידע ובחינות תכופות שבדקו אם המידע אכן נקלט. וכמיטב ה-"למידה מותאמת אישית", כאשר המידע לא נקלט כמו שצריך הוא הועבר אליהם שוב ושוב, בקצב שיתאים ליכולת הקליטה של התלמיד, עד שהבחינות אכן אישרו שהתלמיד "למד". המאמרון ההוא קישר לכתבה ב-New York Post בה אחד התלמידים תיאר את השיטה, ואת אחת הדרכים שהוא ועמיתיו סיגלו לעצמם כדי להתמודד איתה:

Kids can re-take tests until they pass — and look up the answers, he added: “Students can easily cheat on quizzes since they can just copy and paste the question into Google.”

נדמה לי שאין צורך לחזור ולתאר שוב את השיטה. עשיתי לזאת במאמרון הקודם. מספיק אולי לציין שמה שאנשי ה-Summit Learning Platform מפרסמים על השיטה שלהם רחוק מאד ממה שהתלמידים חווים כאשר הם פוגשים אותה בשיעורים עצמם. אבל אם כך, למה לכתוב שוב על Summit? השבוע כתבה על התכנית התפרסמה בניו יורק טיימס, ובכתבה הזאת גילינו שלא רק בניו יורק התלמידים מוחאים נגד השיטה. הכתבה מדווחת על מחאה במדינת קנזס, והפעם המחאה איננה אצל התלמידים בלבד, אלא גם אצל הוריהם. לפי הטיימס המחאות התחילו בחודש ינואר:

In the nearby town of Wellington, high schoolers staged a sit-in. Their parents organized in living rooms, at churches and in the back of machine repair shops. They showed up en masse to school board meetings. In neighborhoods with no political yard signs, homemade signs with dark red slash marks suddenly popped up.

אבל גם זה איננו במיוחד חדש. במאמרון הקודם קישרתי לכתבה ב-Washington Post מ-2017 שדיווחה על תלונות של הורים במספר מדינות כלפי השיטה – בעיקר סביב בעיות של פרטיות המידע שנאסף על התלמידים, אבל גם בנוגע לדרך ההוראה/למידה. לכן, שוב נשאלת השאלה – מה הטעם להתייחס שוב ל-Summit? התשובה שלי לשאלה קשורה לדרך שבה מובילי התכנית בוחרים להשיב לביקורת.

לא מדובר בתשובות הצפויות כמו זאת של מנהל בית ספר תיכון בקנזס שעובד עם Summit הטוען שדווקא הרוב הגדול של ההורים מרוצים. טענה כזאת (שלפי הכתבה עצמה נראית מוטעית) די צפויה. הטענה של מפקח המחוז מעניינת יותר:

“Change rarely comes without some bumps in the road,” said Gordon Mohn, McPherson’s superintendent of schools. He added, “Students are becoming self-directed learners and are demonstrating greater ownership of their learning activities.”

יש כאן חיבור בין שתי טענות. מצד אחד תמיד קשה לקבל שינויים, ומצד שני מפני שהשיטה מפתחת עצמאות אצל התלמידים להורים, שהם רגילים להוראה מסורתית, קשה לזהות את השינוי החיובי ולהסתגל אליו. ציטטה מדיאן טבנר (Diane Tavener), אחד ממייסדי Summit, מחדדת את הנקודה הזאת עוד יותר. טבנר מציינת שהתכנית מאפשרת לתלמידים "למשחרר את הכוח אשר בתוכם" ואז מוסיפה:

“There’s people who don’t want change. They like the schools the way they are,” she said. “The same people who don’t like Summit have been the sort of vocal opposition to change throughout the process.”

במילים אחרות, אם אתה מתנגד ל-Summit אתה מתנגד לשינוי, ומתקשה לראות ששינוי נחוץ ורצוי. צריך להיות ברור שבימינו ההתנגדות לשינוי נחשבת אחד הפשעים החמורים ביותר. אחד ההורים שמתנגדים ל-Summit מבטא היטב את האמביוולנטיות שהוא חש, אמביוולנטיות שהקשתה עליו להתנגד לתכנית:

“You want your kids to be innovators. You want them to be on the cutting edge of what’s next.”

ואין ספק שתכנית כמו Summit, המופצת לרוב בשכונות עוני ובערים עניות, מנגנת על הנקודה הזאת. הבעיה היא, כמובן, שהמציאות איננה תואמת את ההבטחה. אחד ההורים סיכם:

"It sounded great, what they sold us," Mr. Smalley said. "It was the worst lemon car that we've ever bought."

אבל כזכור, מי שמתנגד לתכניות כמו Summit מזוהה כמתנגד לקדמה. בימינו קשה לחשוב על תיאור גנאי חריף יותר מאשר להיקרא "לודיטים" – אותם פועלי ענף הטקסטיל באנגליה בתקופת המהפכה התעשייתית אשר תוך חשש לפרנסתם השחיתו מכונות אריגה אוטומטיות. כמעט בושה להיות מזוהה איתם. לפני מספר שנים, בכנס שעסק בהשפעת טכנולוגיות חדישות על החינוך הבעתי את החשש שה-Uberization של ההשכלה הגבוהה תפגע בסגל הזוטר באוניברסיטאות ובמכללות. העירו לי שגם נהגי כרכרות הסוסים התנגדו למכוניות והטיחו בי שאני סתם מתנגד לקדמה. בעבר הטענה הזאת הצליחה להשתיק ביקורת, אבל נדמה שהיא כבר איננה עובדת. אבל לקברניטי עמק הסיליקון קשה להבין שהורים בערים קטנות בקנזס אינם מרוצים מהמתנה שהם מבקשים להעניק לילדיהם (כאשר באותו הזמן, כמובן, הם עצמם אינם מוכנים שילדיהם ילמדו לפי התכנית הזאת). עבורם ההסבר האפשרי היחיד הוא ההתנגדות לקדמה.

על הכתבה הזאת בניו יורק טיימס יובל דרור צייץ:

המחשבה שעמק הסיליקון יכול לפתור את מצוקות העולם ולמצוא פתרון טכנולוגי לכל בעיה, זולגת בהדרגה אך במהירות גם למערכת החינוך.
בארה"ב זה נגמר בילדים זומבים ובמרד של הורים.
הבעיה: אינסוף יוזמות, רעיונות ומהלכים פדגוגיים בישראל שמתים לחקות את אמריקה הגדולה.

אני אמנם מזדהה עם רוח הציוץ, אבל קצת מוזר שדרור מוצא שהגישה זולגת עכשיו לתוך מערכת החינוך. הרי היא זורמת כבר שנים רבות ומזמן היא הצליחה לתקוע יתד בחינוך. למזלנו, כבר זמן רב אנשי חינוך לא מעטים שדוגלים בשימוש בטכנולוגיות בחינוך, ורחוקים מאד מלהיות מתנגדים לקדמה, מתריעים על כך (בצדק חמי רמיאל מגיב שהוא כתב דוקטורט על הנושא הזה). דווקא עם כל הביקורת שלי כלפי מערכת החינוך בישראל אני נוטה לחשוב שבישראל המרדף העיוור אחר כל יוזמה חינוכית של עמק הסיליקון איטי וחלש יותר מאשר בארה"ב.

ומה שבטוח, מעודד ללמוד שוב שיש תלמידים והורים (וגם מורים) שאינם מסתנוורים מהמתנות הנוצצות שעמק הסיליקון מבקש להעניק להם.

מה בין תשובות מהירות ללמידה?

טים סטאמר כותב שלפני זמן קצר הוא השתתף בוובינר שבו מרצה מאוניברסיטה קטנה במדינת ניו ג'רסי הסביר כיצד להשתמש בעוזרים וירטואליים כמו Alexa של אמזון וה-Assistant של גוגל בכיתה. סטאמר מדגיש שהוובינר עסק בשימוש, ומעיר:

Notice his thesis was centered on how to use Alexa with students. Not why.

הוא מציין שהמרצה הציג מספר תוספות ל-Alexa שיכולות לסייע למורים בכיתה, אבל לדעתו אלה:

amounted to little more than audible flashcards and quiz-type activities

אפשר להניח שהוא צודק (השקפים של הוובינר נמצאים כאן). בנוסף, וכצפוי, סטאמר מעלה שאלות בנוגע לפרטיות ומה שחברות כמו אמזון וגוגל עושות עם המידע שנאסף על התלמידים שמשתמשים בכלי. הביקורת של סטאמר בהחלט מוצדקת, אם כי אין סיבה להיות מופתעים שהדגש הוא על ה-"איך" ולא על ה-"למה". הרי הרבה לפני הדור החדש הזה של עוזרים המופעלים על ידי הקול התייחסו לטכנולוגיות חדישות והכנסתן לתוך הכיתה כאמצעים משוכללים לעשות את מה שכבר עשו בכיתה. ובכל זאת, השימוש בקול מחדד בעיה לימודית מאד משמעותית, וקצת מוזר לי שסטאמר איננו מתמקד בה. אבל לפני שאגיע לבעיה, זכרון היסטורי קצר:

לפני שנים די רבות, כאשר עוד נהגתי לבקר בבתי ספר, צפיתי שוב ושוב בתלמידים שפנו למנועי חיפוש (אפילו לפני גוגל) כדי למצוא "מידע". בדרך כלל הכוונה היתה למידע שעונה על שאלה שנשאלה על ידי המורה (או שהופיעה בדף עבודה) או מידע שאפשר להעתיק כדי להגיש כעבודה אישית. באותה תקופה מורים נהגו להסביר לתלמידים שלהם שכדי למצוא מידע עליהם להכין שאילתא, ואז להקליק על התוצאות הראשונות. לא היתה התייחסות לפרסומות שהופיעו, ובוודאי לא שוחחו עם התלמידים על מהיכן הגיע המידע שעלה לפניהם דרך החיפוש. (זכור לי שבביקור שערכתי בספרייה עירונית בעיר יחסית גדולה בקליפורניה ספרנית הסבירה לי ש-"אנחנו עושים הרבה מחקר דרך גוגל", והרושם שקיבלתי היה שהיא חשבה שהמידע נמצא אי-שם בתוך גוגל ולא באתרים שאליהם מנוע החיפוש מפנה.) ויותר מכל דבר אחר, אני זוכר שלתלמידים היה ברור שהם מחפשים תשובות לשאלות. החיפוש דרך מנוע החיפוש לא היה הרפתקה לתוך עולם הדעת, אלא פעולה שהם נאלצו לבצע כדי להגיע לתשובה.

מבחינה טכנולוגית הרבה השתנה מאז, אבל מבחינת הכיתה הרבה נשאר כמו שהיה, והמעבר מחיפוש דרך המקלדת לחיפוש קולי מאפשר את הנצחון המוחלט של ה-"תשובות" על איתור מידע מגוון ומעניין. כתבה מלפני כשבועיים ב-Wired מחדדת את ההבדל.

הכתבה סוקרת את הפעילות של חלוץ החיפוש הקולי ויליאם טונסטאל-פדו (William Tunstall-Pedoe). מתברר שטונסטאל-פדו הבין מה שחברות כמו גוגל עדיין לא היו מוכנים להבין – שאנשים אינם רוצים לחפש מידע, אלא פשוט רוצים תשובות. ג'יימס ולאהוס (James Vlahos) כותב שטונסטאל-פדו מאד אהב את המדפים אשר בספרייה, אבל:

as much as Tunstall-Pedoe adored lingering in the stacks, he felt that computers shouldn’t require people to laboriously track down information the way that libraries did. Yes, there was great pleasure to be had in browsing through search results, stumbling upon new sources, and discovering adjacent facts. But what most users really wanted was answers, not the thrill of a hunt.

במילים אחרות, עוד בתקופה שבה היתה התלהבות גדולה ממנועי החיפוש והגישה לעולם אדיר של מידע שהם אפשרו לנו טונסטאל-פדו הבין שבני אדם, וזה כולל, כמובן, גם תלמידים, אינם רוצים להקדיש זמן לחיפוש מידע אלא רוצים תשובות ברורות וקצרות. חשוב להבין שמחוץ לבית הספר זה די הגיוני. אם רוצים לדעת תוצאה של משחק כלשהו, או את שעות הפתיחה של מסעדה, השימוש במנוע חיפוש עשוי להיות די מייגע. ואם נרצה או לא, חלק ניכר מהפעילות ה-"לימודית" בבית הספר מתמקד במתן תשובה עובדתית לשאלה ולכן תלמידים עשויים להעדיף עוזר קולי שמחזיר תשובה ברורה מאשר לעסוק בחיפוש מידע. אך מה לעשות והעוזר הקולי איננו מתאים לאיתור של מגוון התייחסויות לסוגיה בהיסטוריה. הוא איננו מגיש פרשנויות שונות לרומן שקוראים. הוא אפילו איננו משיב עם מספר עובדות אלא עובדה אחת (שאי-שם בדרך נקבעה כתשובה המתאימה), ועדיף כמה שיותר קצרה וברורה.

ולאהוס מסביר שהמענה הקולי של כלי כמו Alexa איננו מאפשר הגשת מגוון אפשרויות. הרי אנחנו איננו קוראים רשימה של קישורים ובוחרים להקליק על אחד מהם, אלא שומעים תשובה ברורה:

One-shot answers were unfashionable back when Tunstall-Pedoe started programming at Cambridge. But that was no longer the case by the time the Echo came out [2014]. In the era of voice computing, offering a single answer is not merely a nice-to-have feature; it’s a need-to-have one.

וזה איננו חשוב אם הצורך קדם לאפשרות או ההפך. כאשר קיימת האפשרות של קבלת תשובה ברורה זה נעשה למה שרוצים. ולאהוס כותב:

According to one market survey, people ask their smart speakers to answer questions more often than they do anything else with them.

וכעדות לכך ולאהוס צייץ:

My kids never talk about Googling something. They say, “Let’s ask Siri!”

וזאת כנראה המציאות החדשה. כבר מזמן הרשת גדושה במידע, והיום הטכנולוגיה מאפשרת התמקדות ישירה וכמעט מידית על המידע שאנחנו סבורים שאנחנו צריכים. אין לי ספק שמדובר בהתקדמות טכנולוגית מדהימה. הרי לא פעם אנחנו באמת זקוקים לתשובות מהירות וברורות. אבל להבדיל מהרחוב או הכורסה בבית, בית ספר אמור להיות מקום של שאלות. הוא אמור להרחיב, לא לצמצם עד לתשובה אחת נכונה. הרצון להכניס עוזר קולי לתוך הכיתה מצביע על הבנה מוטעית של מהות ההוראה והלמידה. אפשר, ורצוי, אחרת.

עוד צעד לקראת הגשמת החזון

קשה לי לספור את מספר הפעמים שסיפרתי את הסיפור הבא, אבל הוא כנראה ראוי לסיבוב נוסף. אז …

לפני שנים די רבות, כאשר עבדתי במחלקה לסביבות למידה חדשניות של האגף לחינוך יסודי נהגו לשאול אותי מה המטרה של המחלקה שלנו. תמיד השבתי "להפסיק להתקיים". התשובה הזאת בדרך כלל עוררה סימני שאלה, ולכן היה עלי להסביר שאני מייחל ליום שבו יפסיקו להתייחס למחשב ככלי זר או יוצא דופן במערך כלי הלימוד שנמצאים בכיתה, אלא פשוט כאחד האמצעים שעומדים לרשות המורה והתלמיד כדי להעצים את הלמידה. הרי כאשר היום הזה יגיע, כבר לא יהיה צורך במחלקה ייחודית לכלים דיגיטליים.

נזכרתי (שוב) בסיפור הזה בשבת כאשר קראתי כתבה במוסף של עיתון הארץ על פיתוח האמפתיה אצל תלמידים באמצעות מפגשים עם תינוקות:

5 יחידות מתמטיקה? מה שמפתח ילדים זה שיעורי אמפתיה

הכתבה מדווחת על פרויקט של סידרת מפגשים שנערכים בין אם עם תינוק וכיתה של תלמידים:

הרעיון מהפכני ופשוט בעת ובעונה אחת: תוכנית לימודים המתפרשת על פני תשעה חודשים, שבמסגרתם תינוק והורה מגיעים לבקר מדי חודש בכיתה בבית ספר. בשיעור השבועי בין מפגש למפגש, הילדים משוחחים על התינוק, ובעקיפין גם על עצמם: מה עושים כשמישהו בסביבה עצוב? איך צריך להתייחס למישהו בעמדה פגיעה יותר משלנו? לקראת המפגש האחרון, הילדים מכינים "עץ משאלות" ועליו פתקים עם איחולים לעולל: שיהיו לך חברים, שאבא ואמא יאהבו אותך, שתהיה תמיד שמח. קורא חד־עין יבחין שהאיחולים מיועדים לילדים שכתבו אותם לא פחות משהם מיועדים לתינוק.

חשוב לציין שלא מדובר בפרויקט חדש. יוזמת הפרויקט פרסמה ספר – Roots of Empathy – לפני עשור, והפרויקט עצמו התחיל לפחות עשור לפני-כן. מחקרים על הפרויקט מתפרסמים כבר מ-2012. אבל אם לא מדובר במשהו חדש, למה, מעבר לכתבה בהארץ, אני כותב עליו עכשיו, ודווקא בבלוג שעוסק בתקשוב בחינוך? התשובה לכך נמצאת בקישור שהגיע אלי במוצאי שבת – סקירה קצרה על אותו הפרויקט שהופיעה באתר של ה-Association for the Advancement of Computing in Education. כותבת הכתבה כנראה מודעת להתאמה המוזרה בין פרויקט של תינוקות בכיתה לבין תקשוב. היא כותבת:

It’s not a revolutionary technology, it’s not artificial intelligence, it does not generate learning analytics – and yet it is a proven innovative strategy

הנה, מתברר שגם מי שעוסק במחשבים ודיגיטליות מודע לכך שיש דרכים נוספות שבהן הלמידה (שלא לדבר על "למידה משמעותית") יכולה להתרחש.

כאשר ארגון שמוקדש לקידום השימוש במחשבים מקדיש כתבה לפרויקט שהוא באופן מוצהר מאד לו-טק, נדמה לי שזה סימן לשינוי בסדר עדיפויות. במקום לשאול כיצד המחשב יכול לשפר את הלמידה או את החינוך, השאלה נעשית רחבה יותר – מהם הכלים, מכל הסוגים, שיכולים לעשות זאת. ואז, כהמשך לשאלה הרחבה הזאת, אפשר לשאול כיצד המחשב יכול לסייע. זה איננו, כמובן, הסימן הראשון לשינוי בתפיסה. הפופולריות של נושאים כמו עיצוב הכיתה (או "סביבת הלמידה") היא עוד עדות לשינוי הזה, ויש כמובן דוגמאות נוספות. אבל לפני עשרים שנים "סביבות למידה חדשניות" היה מונח נרדף ל-"מחשבים בכיתה", ונדרש לא מעט זמן כדי שבאמת נבין שהמילה "סביבות" היא ברבים.

ה-AACE איננו הגוף היחיד שהתייחס ל-Roots of Empathy לאחרונה. במהדורה של 2019 של Innovating Pedagogy של האוניברסיטה הפתוחה באנגליה הפרויקט מופיע כאחד מעשרה החידושים הראויים אשר במסמך. מזה שבע שנים האוניברסיטה הפתוחה מפרסמת את Innovating Pedagogy וכל מהדורה מבליטה עשרה תחומים שבהם מומלץ לעקוב. הדגש במסמכים השנתיים האלה איננו טכנולוגי באופן מוצהר, אבל לרבים מהחידושים שהמסמך מונה יש פן טכנולוגי מובהק. כאשר Roots of Empathy מופיע במסמך של 2019 שראה אור לפני זמן קצר נדמה לי שאפשר לזהות כיוון – אותו הכיוון שייחלתי לו לפני שנים, אם כי כבר התחלתי לחשוש שהוא לא ייושם.

נדמה לי שיש שתי סיבות להעדר היישום הזה. מצד אחד, טכנולוגיות דיגיטליות אכן חדרו לתוך הכיתה ואפילו זכו לשימוש חינוכי, אבל ככל שאלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הכלל תרבותי ההילה שאפפה אותן נעשתה פחות נוצץ והביקוש בהן ירד (והתלווה לזה גם הדאגה ההולכת וגדלה לנושא הפרטיות). מצד שני, וכפי שאני מציין כאן לעתים אפילו רבות מדי, לטעמי הכיוון שבו הטכנולוגיות הדיגיטליות בחינוך פנו בשנים האחרונות לא היה כיוון "חינוכי" אלא מופנה לקראת העברה יעילה יותר של "ידע" לתלמידים, והיישום הזה היה רחוק מהיישום שאליו ייחלתי.

במהלך השנים היו גופים שהתנגדו לחדירת המחשב לתוך הכיתה. מתוך אלה היו שטענו שהמחשב איננו באמת מביא לשיפור בהישגים, והיו שטענו שמדובר בכלי שיוצר ניכור ולכן פוגע בלמידה. מי שבאותה תקופה סבר שהמחשב יכול לתרום ללמידה, ושהוא גם יכול להיות מנוף ליצירת קשרים חיוביים ולהרחבת עולם התלמיד והעשרתו, מצא את עצמו נתקף משני הצדדים האלה. לא פעם התחושה של להיות מותקף הביא להתגוננות ולדגש מוגזם על כדאיות השימוש בכלים דיגיטליים בכיתה. לטעמי העובדה שהיום אותם אנשים מעודדים פרויקט כמו Roots of Empathy מצביעה על בגרות, וגם על התבססות מוצלחת של המחשב בתוך המערכת. הרי כבר אין צורך להגן על התפיסה שאחרים אהבו לתקוף. מדובר אולי בזחילה קטנה של תינוק, אבל צעד גדול של החינוך. ואולי המחלקה יכולה, סוף סוף, להפסיק להתקיים.

לפעמים המחקר מאשר את השכל הישר

אינני זוכר בדיוק כיצד הגעתי למאמר של קית טוני (Keith Tunney) ב-Journal of Education for Teaching:

Humanising as innovation in a cold climate of [socalled-evidence-based] teacher education

אני יודע שזה היה לפני שבועיים, אבל מעבר לכך – אינני יודע. יכול להיות שזה היה דרך ציוץ של מישהו שאחריו אני עוקב, או דרך קישור באחד הבלוגים שאני קורא, או אולי פשוט מצאתי קישור אליו בדף ווב שאיכשהו התגלגלתי אליו. איך שלא יהיה, משהו בכותרת משך אותי, והחלטתי לאתר אותו דרך הספרייה ולקרוא אותו. לפי השם שערתי שאמצא במאמר התייחסות לשימוש בנתונים בחינוך, וציפיתי גם להתייחסות לדיגיטליות כך שבמידה לא קטנה הוא השיק לכמה מהתחומים שמעסיקים אותי. כמו שקורה לעתים די קרובות, גיליתי שהתוכן עניין אותי פחות מאשר ציפיתי. המאמר מעניין, אבל לטעמי בעייתי. מדובר בנסיון להראות שמול האווירה הקרה והמנוקרת של איסוף נתונים וניתוחם עדיף להציג נרטיב שבאמצעותו אפשר לקבל תמונה מקיפה ומלאה יותר על תלמידים ועל הלמידה שלהם. בשבחו את הנרטיב על פני הנתונים טוני טוען שאם אנחנו באמת רוצים לקדם את התלמיד כאדם עלינו לראות אותו לא דרך הסטטיסטיקה אלא כמכלול של סיפורים. אינני מתנגד לגישה הזאת. להפך, אני מאד מסכים איתה. אבל הרגשתי שעל מנת להבהיר את הנקודה החשובה, ובמידה לא קטנה המובנת מאליה, טוני מגייס רטוריקה אקדמית כבדה. לטעמי הלשון האקדמי של המאמר היתה מיותרת ואפילו פגעה ברעיון הבסיסי.

זה כמובן איננו סיבה לפסול את המאמר. לא כל מה שאנחנו קוראים מלהיב אותנו או גורם לנורה להידלק מעל לראש או מביא אותנו לצהול בקול רם "איזה יופי!". וחשוב אולי להוסיף שבביבליוגרפיה של המאמר מצאתי מספר מאמרים שנראים לי כדאיים לקריאה בהמשך. אבל הנקודה החשובה היא שהיה משהו במאמר שכן תפס אותי.

בשלב מסויים במאמר טוני מדווח על מחקרים שנערכו על ידי גופים רשמיים באנגליה שבחנו את הכדאיות של תכנית לארוחות חינם ותכנית של הגשת ארוחות בקר בבתי הספר לתלמידי כיתות יסוד. הוא כותב:

An econometric study into universal FSM by the National Centre for Social Research (NatCen, 2012) found that over a period of two years children made an additional two months’ progress in comparison to a control group. This concurs with similar gains in attainment found for breakfast programmes by the Institute for Fiscal Studies (IFS, 2017). In comparing the evidence offered by these two studies, the IFS study (2017) focused mainly on outcome measures such as attainment, attendance, and behaviour, whereas additionally, the National Centre for Social Research [NatCen] (2012, no page) pilot study included qualitative case studies to ‘document the experiences and views of teachers, pupils and parents/carers’. 

טוני דווקא מביא את הנתונים המרשימים האלה על ההתקדמות הלימודית של התלמידים במסגרת דיון על סוגי הנתונים שנחשבים משמעותיים בעיני מערכות החינוך. הוא כותב שפרויקטים כאלה בדרך כלל נערכים לפי ההשפעה שלהם על הישגים לימודיים בלבד. אבל הוא טוען שצריכים גם לקחת בחשבון שלפרויקטים כאלה ערך אנושי בסיסי. ומעבר לכך הוא מסביר שבפרויקטים האלה היה ערך נוסף: היה בהם ערך חברתי בכך שהתלמידים ישבו יחד כדי לאכול והם גם תרמו לשיפור הקשר בין ההורים לבין בתי הספר. לדעתו, כאשר מתמקדים בהישגים הלימודיים בלבד הערך ההומניסטי הבסיסי אשר בפרויקטים האלה הולך לאיבוד. טוני מדגיש שהבדיקה הסטטיסטית הקרה מפספסת את מה שהסיפור הנרטיבי מסוגל להראות.

אני מסכים איתו. ללא ספק יש כאן נקודה חשובה. אבל דווקא תוך כדי ההקפדה על הראייה ההוליסטית הרחבה נתון סטטיסטי לא פחות חשוב הולך לאיבוד. מערכות חינוך עסוקות מאד בבדיקה של האפקטיביות של התערבויות רבות ומגוונות. רבים טוענים, למשל, שציונים של תלמידים משתפרים כאשר מאריכים את הזמן שבו התלמיד נוכח בכיתה (ולכן הם מצדיקים קיצור ההפסקות בבתי הספר). יש גם מי שטוען שהציונים משתפרים כאשר מורים מקדישים זמן שיעור למבחני הכנה לפני מבחנים חשובים . ויש, כמובן, קבוצה שלמה שמבקשת להראות (או לפחות מקווה להראות) שהשימוש בכלים טכנולוגיים דיגיטליים בכיתה משפר את הלמידה. החיפוש אחר התערבויות שישפרו הישגים לימודיים הוא תעשייה שלמה. והנה, דרך טוני אנחנו מגלים שיש לפחות שני מחקרים שמראים שתלמידים שזוכים לארוחות מזינות מצליחים ללמוד טוב יותר מאשר תלמידים רעבים. מי היה מנחש!

מהעשיר תיפתח הבשורה?

לפי כשבוע אתר Forbes פרסם כתבה על הקשיים שממשיכים לפקוד את המיזם AltSchool. כתבתי כאן על AltSchool מספר פעמים, כאשר הפעם הראשונה היתה לפני כבר ארבע שנים. לא התלהבתי ממנו אז, וגם עד היום דעתי לא השתנתה. אני צריך גם להודות שיש מידה מסויימת של שמחה לאיד כלפי הצרות של המיזם. הרי קשה לרחם על מיזם שהתיימר לחולל מהפכה בחינוך וקיבל בערך $175 מיליון מכמה מהכוכבים הנוצצים ביותר בעמק הסיליקון ועכשיו נמצא בקשיים שמאיימים על קיומו.

נדמה לי שבערך כל חצי שנה מופיעה כתבה על AltSchool, אם בעיתונות העסקית או החינוכית, והאמת חייבת להיאמר – כאשר מיזם מצליח לגייס כל כך הרבה כסף הגיוני שיש סקרנות לדעת מה קורה ואיך הדברים מתקדמים … או לא. ונכון לעכשיו, המציאות הרבה יותר קרוב ל-"או לא". עם זאת, אין לי סיבה להיטפל דווקא ל-AltSchool. הוא איננו הדוגמה היחידה של מיזם שביקש לחולל מהפכה בחינוך וזכה בהשקעות אדירות, אך מצא את עצמו דועך, ומנסה להגדיר את עצמו מחדש בתקווה שהגרסה המחודשת תצליח לשרוד.

במקרה של AltSchool הכוונה המקורית היתה לפתוח רשת של בתי ספר שיחברו מספר מרכיבים – תפיסה חינוכית דומה לזאת של מונטסורי או של רג'ו-אמיליה, כיתות מאד קטנות כדי לאפשר קשר אישי בין מורה לתלמיד, ותשתית טכנולוגית שתאפשר להתאים תכנית לימודית/חינוכית אישית לכל תלמיד. בנוסף לכסף האדיר שהמיזם קיבל ממשקיעים הוא גם עלה כ-$25,000 לשנה עבור כל תלמיד. ברגעי השיא נפתחו תשעה קמפוסים בסן פרנסיסקו, בפאלו אלטו, ובניו יורק, אבל חמישה מאלה נסגרו בסוף השנה הקודמת. כעת התקווה הגדולה (ואולי האחרונה) היא הפצת התשתית הטכנולוגית למחוזות חינוך שירצו לאמץ אותה. מובילי המיזם עובדים קשה להפיץ את התוכנה שלהם. כעת היא יקרה – כ-$150 עבור כל תלמיד, אבל אם עוד ועוד מחוזות ירכשו אותה המחיר עשוי לרדת. אבל על אף העובדה שהפן הטכנולוגי נמצא במרכז המיזם שצמח מתוך עמק הסיליקון, ספק אם הוא המרכיב החינוכי החשוב. תפיסות חינוכיות כמו מונטסורי ורג'ו-אמיליה מצליחות ללא טכנולוגיה יקרה, וכיתות קטנות עם מורים שמאמינים בשיטה שבה הם עובדים כמעט תמיד מובילות להישגים לימודיים מרשימים. זאת ועוד: הביקורת המושמעת היום על חברות כמו גוגל ופייסבוק גורמת לכך שאמצעים טכנולוגיים המיועדים לקדם את הלמידה האישית נתפסים כחדירה לתחום הפרט והורים אינם מעוניינים שילדיהם יהיו תחת עין המצלמה והמחשב במהלך יום הלימודים.

כל זה מביא למצב שבו מיזם שלפני כארבע שנים זכה לכותרות כפניה החדשות של החינוך, וקיבל את הכסף לממש את ההבטחה הזאת, כעת מנסה לשרוד. אבל אפילו אם הנטייה לשמחה לאיד שכבר ציינתי, לא ברור שהכתבה ב-Forbes מצדיקה עוד מאמרון בבלוג הזה. הרי עבור לא מעטים מאיתנו מה שקורה ל-AltSchool היה צפוי, ורק ענין של זמן. הכתבה ב-Forbes מעניינת, אבל אין בה חדש של ממש. לצד הורים שעדיין מאמינים בדרך של AltSchool שמצוטטים בה, מובאים דבריהם של הורים שהוציאו את ילדיהם מבתי הספר. לא פעם מתרשמים שקיים מתכון לכתבות מהסוג הזה וקשה לחרוג ממנו. אבל זה רק מחזק את שאלה – למה בחרתי להתייחס אליה עכשיו?

מה שתפס אותי בכתבה הזאת היה משפט אחד על מייסד AltSchool, מאקס ונטייה (Max Ventilla). אנחנו קוראים עליו ש:

Before starting AltSchool, Ventilla says, he read two dozen books on education and emerged a fan of Sir Ken Robinson, a British TED Talk speaker known for lamenting the dearth of creativity in early education, and Angela Duckworth, a psychologist and the winner of a MacArthur “genius” grant who has written about the need for children to cultivate “grit.”

עם כל הכבוד לקן רובינסון, מה שהוא אומר נאמר על ידי רבים אחרים, באופן יותר מפורט, הרבה לפניו. בנוגע ל-Grit, מדובר בתכונה שיש עליה מחלוקת. הושמעה לא מעט ביקורת הטוענת שדגש על התכונה הזאת מעלימה עין מהקשיים האמיתיים שעומדים בפני תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות נחלשות. מי שגדל בשכבה מבוססת יונק את הנכונות להתמודד עם בעיות מהמשפחה ומהסביבה, ולהגיד שתלמידים מסביבות נחלשות צריכים ללמוד להתמודד עם קשיים אינה אלא דרך של החברה להתחמק מלהתמודד עם חוסר שוויון מובנה. קשה להבין כיצד רובינסון ודאקוורת נעשו המניע אצל ונטייה לבניית מזים כמו AltSchool.

אבל יותר מאשר שני אלה, מה שמעניין אותי כאן הוא מספר הספרים אשר בווידוי של ונטייה. האם קריאה של 24 ספרים בנושא החינוך הופכת אדם למומחה בתחום כך שעכשיו הוא מבין כיצד בית ספר צריך לעבוד? האם זאת כמות מספקת כדי להוביל מהפכה בחינוך? אני חייב להודות שאני חושש שבכל תקופת הכשרתם יש פרחי הוראה רבים שקוראים פחות מ-24 ספרים על חינוך. ואם כך, למה לבקר את ונטייה שכנראה באמת ובתמים ניסה ללמוד משהו לפני שהוא החליט שביכולתו לחולל מהפכה? ובכל זאת, מוזר לי שהמשקיעים של ונטייה היו מוכנים להשקיע $175 מיליון בפרויקט של אדם שבסך הכל קרא 24 ספרים בתחום שבו הוא עתיד להביא בשורה חדשה. אני שמח שהוא כנראה קרא על מונטסורי ועל רג'ו-אמיליה, ואני מניח (או לפחות מקווה) שמפני שטכנולוגיות דיגיטליות היו מרכיב חשוב במיזם שלו הוא גם קרא Mindstorms של סימור פפרט. אבל הספרות על כיצד תלמידים לומדים, על תיאוריות חינוכיות שונות, ועוד, ענפה מאד, כך ש-24 ספרים נראה בקושי קצה הקרחון. בנוסף, אני מתרשם שהוא לא קרא בספרות הענפה של ההיסטוריה של רפורמות בבתי ספר. לו היה עושה כך אולי הוא היה לומד שבמהלך הדורות התרחשו שינויים רבים במערכות חינוך ובבתי הספר – שינויים שלפעמים זכו להאריך ימים, ושינויים אחרים שלא צלחו. הכרות עם ההיסטוריה הזאת היתה מלמדת אותו שהרעיונות שלו לשינוי אינם בהכרח כל כך חדשים או מקוריים, וההכרות הזאת בוודאי היתה גם נוטעת בו קצת צניעות, ואולי מכוונת את המיזם שלו לטווח הארוך ולא לשינוי מהפכני. אבל מצד שני, אם כך היה עושה, ספק אם היה מוצא עשירים שירצו להשקיע בו.

אשרי המאמין

לפני מספר ימים התגלגל לידיים שלי דף בעברית ובאנגלית עם הכותרת "הצצה למקצועות עתידיים אפשריים". בפינה השמאלית העליונה של הדף הופיע, באנגלית "The Future of Jobs – 2018". בדף רשומים שנים-עשר מקצועות שאמורים להיות מאד מבוקשים בעתיד הלא רחוק, עם העברית מובלט, והאנגלית המקורית מתחתה. בדיקה מהירה ברשת מראה שהתיאורים נלקחים מתוך מסמך של ה-World Economic Forum (ה-WEF) שנושא את אותה הכותרת. המסמך, קובץ PDF בן כ-150 עמודים, סוקר בצורה די מקיפה את עולם התעסוקה העתידי, וגם מכיל, בין היתר, רשימה של 21 מקצועות כלליים ש-12 המקצועות אשר בדף שאני קיבלתי מהווים מדגם מייצג.

המקצועות אשר ברשימה מרשימים. כמעט כולם הם מסוג המקצועות שאני בטוח שכל הורה היה גאה אם בנו או בתו היו רוכשים. ביניהם:

● מומחי למידת בינה מלאכותית ולמידת מכונה
● מומחים בטרנספורמציה דיגיטלית
● מומחי פיתוח ארגוני
● מומחי חדשנות
● מעצבי חוויית משתמש ואינטראקציה בין אדם למכונה
● מעצבי שירות ופתרונות

נדמה לי שיוצא הדופן היחיד ברשימה אשר בדף הוא: "עובדי מידע לקוח ושירות לקוחות". הוא יוצא דופן מפני שמדובר בתפקיד שאיננו "מומחה" או "מעצב" ורומז על תפקיד שמתמקד במתן שירות. גם מתוך 21 המקצועות הרשומים ברשימה באנגלית הוא היחיד בו המילה "worker" מופיעה. כל יתר המקצועות מיישרים קו עם המומחים, המעצבים, והמנהלים, או מוגדרים באופן ברור כמקצועות שהם לא רק מכובדים, אלא גם בכירים.

בערך באותו הזמן שהדף שתיארתי הגיע אלי נתקלתי גם בכתבה קצרה באתר של CNBC – אתר שעוסק בעולם העסקים והמסחר השייך לרשת NBC. הכתבה מציגה את התחומים שבהם נוצרו משרות עבודה חדשות בחודש ינואר של 2019 בארה"ב. מתברר שמבחינת גידול בתעסוקה חודש ינואר היה חודש מאד מוצלח – נוספו 320,000 משרות חדשות. אבל לפי הכתבה ב-CNBC יש פער משמעותי מאד בין התחזית של ה-World Economic Forum בנוגע למקצועות העתיד לבין מקומות העבודה שנוצרו בפועל בחודש ינואר.

טבלה של ה-Bureau of Labor Statistics

כפי שאפשר לראות מהטבלה, שמציגה נתונים שהגיעו מה-Bureau of Labor Statistics הארצי, מעטים מהמשרות שנוצרו בינואר נמצאים בתחומים שתוארו כמקצועות העתיד במסמך של ה-WEF. לא מדובר במשרות של מומחים או של מעצבים. אמנם הטבלה איננה יורדת לפירוט המשרות בתוך התחומים השונים, אבל צריך להיות ברור שבמקום גידול במשרות של מומחים ושל מעצבים יש גידול בבנאים, בנהגים, ובעובדים במחסנים. התחומים שבהם הגידול המשמעותי ביותר הם של נותני שירות קלסיים – עובדי מזון מהיר, אנשי נקיון, ואנשי סיעוד לחולים ולזקנים. דווקא בתחום ה-"מידע", התחום שלכאורה מתאים ביותר למקצועות העתידיים של ה-WEF, חל ירידה בחודש ינואר.

שוב ושוב מספרים לנו שתלמידים צריכים ללמוד לתכנת. יש שפע של תכניות – בתוך בתי הספר ומחוץ להם – שמבקשות לקדם את התכנות כדי להכין את התלמידים של היום למשרות של מחר. אבל נדמה לי שצריך להיות ברור שכדי לעמוד בדלפק במסעדת מקדונלד'ס, או כדי להשגיח על חולים סיעודיים, אין צורך רב בידיעת תכנות.

יתרה מזאת, על אף העובדה שאכן יש, ויהיו, מקצועות חדשים שידרשו ידע טכנולוגי ודיגיטלי, רחוק מברור שתהיה דרישה המונית למקצועות האלה. לטוב או לרע, באמצעות טכנולוגיות חדישות אפשר לעשות יותר עם פחות. כבר היום יש תוכנות שעושות את העבודה של סוללה שלמה של עורכי דין זוטרים. יכול להיות שבניית התוכנות האלו דרשה מספר אנשי מקצוע מתוך הרשימה של ה-WEF, אבל אחרי שהתוכנות כבר פועלות הצורך בעוד כאלה איננו ממשיך לגדול. כבר היום יש מתכנתים שלא רק מייתרים מבחר אנשי מקצוע אחרים אלא גם מתכנתים את הדרך של עצמם לאבטלה. ואשר לעורכי הדין שאין בהם כבר צורך? אפשר לעבוד במקדונלד'ס, אבל גם שם הרובוטים כבר לומדים את המלאכה.

פעם אחר פעם מגייסים את המקצועות העתידיים, אם אמיתיים או בדויים, כדי לשכנע אותנו שעלינו לקדם את השימוש בטכנולוגיות דיגיטליות חדישות בבתי הספר. אני בטוח שיש סיבות טובות לשלב טכנולוגיות אלו לתוך מערכות החינוך, אבל אני רחוק מלהיות משוכנע שחזון העתיד שבו כל אחד מומחה או מעצב, שבו כולם כנראה מנהיגים ואף אחד איננו מוציא את פח האשפה, היא אחת הסיבות האלו. ובינתיים טכנולוגיות מעקב שלכאורה אמורות לסייע למורים בשמירה על הערנות ועל הריכוז של תלמידיהם (כדי לקדם את הלמידה שלהם, כמובן) גם חודרים יותר ויותר לתוך הכיתה. למרבה הצער נדמה לי שאלה מכינים את התלמידים לעולם העתידי יותר מאשר לימוד התכנות.

משהו חסר כאן

מי לא אוהב תערוכות של טכנולוגיות חדישות? לפעמים נדמה שבדקות הרבות שרשתות הטלוויזיה מקדישות לתערוכות כמו ה-CES השנתית בלס ווגס הן מבקשות, ומצליחות, לעורר אצלנו קנאה. ברור שהרוב הגדול מאיתנו לא ירכוש, ואפילו איננו מסוגל לרכוש, את ההמצאות החדשות האלו, אבל ההצצה לתוך העתיד מעוררת השתאות. ובכל זאת, רגע אחרי ההשתאות אנחנו שואלים את עצמנו אם החיים שלנו באמת יהיו טובים יותר, או אם אנחנו נהיה מאושרים יותר, אם ההמצאות האלו ישולבו לתוך חיינו.

תערוכות של טכנולוגיות בחינוך מעוררות שאלות דומות. ההיצע אדיר, וללא ספק מרשים. אבל כאשר אנחנו מצליחים לעצור רגע ולנתק את עצמנו מההתלהבות אנחנו נאלצים לשאול אם משהו מכל מה שאנחנו רואים ישנה, או אפילו אולי ישפר, את החינוך ואת הלמידה. לפני מספר ימים הסתיימה תערוכת BETT באנגליה. לא נוכחתי בה, אבל במקורות שאליהם אני נחשף קשה לא לדעת עליה ועל שלל הכלים והיישומים שהוצגו בה. מעניין שכמעט לא מצאתי דיווחים של מבקרים – נדמה שיותר נכתב לקראת התערוכה מאשר אחריה. יכול להיות שזה עדות לכך שאינני קורא את המקורות הנכונים, אבל גם החיפושים שלי אחר דיווחים כמעט לא העלו דבר. עם זאת, כתבה אחת שכן קראתי חידדה עבורי את התחושה שתערוכת BETT, כמו ה-CES, מפספסת במשהו מאד עקרוני. היתה זאת כתבה על נאומו של שר החינוך הבריטי בתערוכה.

יכול להיות שאני פורץ כאן לדלת פתוחה. הרי הסקירה על הנאום של שר החינוך נכתבה על ידי עורכו הבכיר של אתר EdWeek Market Brief, ועל אף הקריצה לחינוך בשם האתר הוא עוסק יותר בשיווק. כותרת הכתבה רמזה, לפחות במידה מסויימת, על אמירה חינוכית:

At Bett Ed-Tech Show, British Secretary Calls for Companies to Step It Up

בשלב יחסית מוקדם של הכתבה עדיין אפשר היה להתרשם שדבריו של השר כוונו לחינוך וללמידה:

But Hinds’ address on Wednesday also called on tech companies to do more to create products that help educators with longstanding problems, and that make their work easier.

סביר להניח שבין "הבעיות ארוכות השנים" של אנשי חינוך נמצאות שאלות של שיפור ההוראה והלמידה, ואין ספק שמורים באמת זקוקים למוצרים שיקלו על עבודתם. אבל משום מה ההוראה והלמידה נעדרו כמעט באופן מוחלט מדברי השר. במקום זה הדגש היה על יעילות. לפי הכתבה:

One of the chief values of ed tech, the secretary said, comes in its ability to reduce administrative busywork for school administrators and teachers.

כותב הכתבה הוסיף שאנשי חינוך אינם משוכנעים שהכלים שמציעים להם אכן מצליחים לענות על הצורך הזה. אינני יכול לקבוע אם הם עושים זאת או לא, אבל בעיני זאת בעיה משנית. בעייתי יותר, ואפילו מדכא יותר, הוא סדר העדיפויות של השר שרואה בצמצום העיסוק בעניינים ניהוליים אחד היתרונות המרכזיים של התקשוב החינוכי.

בכתבה אנחנו למדים שהשר טוען שהצמיחה האדירה של נתונים אודות התלמידים ובתי הספר, כמו גם האלגוריתמים שאמורים לנתח את הנתונים האלה, יוצרים מצב שבו למורים היום יותר עבודה מאשר בעבר ולכן יש צורך למצוא דרכים להתמודד עם הבעיה הזאת. שוב, יתכן מאד שמדובר בבעיה אמיתית (אם כי יש כאן מקרה של הוספת טכנולוגיה כדי להתגבר על בעיה שהטכנולוגיה עצמה יצרה). אבל מקריאת הדברים שמובאים בכתבה נוצר הרושם שהציפיה של השר מטכנולוגיות חדישות היא שהן יטפלו בבעיות ניהוליות. הרי בנוגע לבעיה הזאת אנחנו קוראים:

“To deal with this, we need schools and leaders to think in innovative ways,” the secretary said, “and we need the ed-tech companies to come up with innovative solutions.”

אני יכול להבין שיש הגיון בדגש על ייעול הניהול בדבריו בתערוכה. זה הרי משקף חלק חשוב של מה שהוצג בה. כמו-כן, אני מבין שהשר הוא יותר פוליטיקאי, או ביורוקרט, מאשר איש חינוך, ואלה הנושאים שמעסיקים אותו. אבל אפשר היה לקוות שבכל זאת הוא יהיה מסוגל להתייחס קצת יותר לנושאים הקשורים ללמידה.

לפי האתר של BETT הוצגו כמעט 1200 מוצרים בתערוכה. אני מודה, לא עברתי על כל 33 העמודים, כל אחד עם כ-36 מוצרים שבהם המציגים הציגו את מרכולם. זאת ועוד: בדפים שבהם כן עיינתי כן מצאתי מוצרים שנראו לי לימודיים, ולא רק "לימודי" כהכנה למבחנים (אם כי כאלה היו רבים). ברור שעם מספר גדול כל כך של מוצרים המגוון רחב. לצד ציוד כיתתי שנע בין שולחנות וכסאות עד לחבילות של ציוד דיגיטלי מקיף לכיתה שלמה הוצגו גם יישומים של משחקים פשוטים. הוצגו מוצרים לכל הגילאים. והיו לא מעט מוצרים שבהחלט נראו לי שהם יכולים לקדם את הלמידה, אם כי התחושה שלי היא שאלה היו במיעוט.

אבל גם אם בין כל אלה יש באמת כלים שמעצימים את הלמידה ואת החינוך, קשה לא להתרשם שהדגש במקום אחר. בכתבה נרגשת לקראת התערוכה אתר ET (האותיות מתייחסות ל-Education Technology) סקר את ההיצע ובחר להבליט סוג מאד מסויים של מוצר:

On display will include school leader and management systems such as Groupcall for GDPR compliance services; SchoolLink’s web-based digital service that replaces the inefficient methods of communicating through letters, forms and phone calls; ScholarPack, which manages everything from attendance and assessments to accidents and incidents; and BlueSky, which supports staff development, professional learning and quality assurance.

אתר ET איננו אתר חינוכי, אלא עסקי. בגלל זה אני מניח שהוא סקר את ההיצע כדי לכוון רוכשים פוטנציאליים למוצרים חמים בתערוכה כדי לקדם מכירות. אבל באופן די ברור, זה מה שנסקר. כזכור, לא מצאתי סקירות על BETT שנכתבו על ידי אנשי חינוך. כאשר שר החינוך הבריטי נאם ב-BETT הוא כנראה ידע מול מי הוא דיבר. וזה לא היה המורים. ורחוק מברור שהחינוך יהיה טוב יותר אחרי התערוכה, ואחרי שרבים ממוצריה יחדרו לבתי הספר.

עוד קצת על אינטראקציה, או העדרה

ביוני 2012, בשלהי ההתלהבות הראשונית של העיתונות הפופולרית סביב קורסי MOOC, חבר הנאמנים של האוניברסיטה של וירג'יניה פיטר את נשיאת האוניברסיטה. להחלטת הפיטורין היו מספר סיבות, אבל כתבה בניו יורק טיימס שהתפרסמה אחרי שהנשיאה הוחזרה לתפקיד (בעקבות מחאות של הסגל ושל הסטודנטים) ציינה אחת המרכזיות:

In particular, some members of the Board of Visitors, most of whom are business executives, appear to have been shaken by the way prestigious institutions like M.I.T., Stanford and Harvard have dived into the online realm, and wondered if the University of Virginia was being left behind.

התחושה שהאוניברסיטה שלהם איחר את הרכבת נוצרה אצל חבר הנאמנים כנראה בעקבות הכתבות על קורסי MOOC בעיתונות. מה שבמיוחד מעניין בתחושה הזאת הוא שלא היה לה בסיס במציאות. אמנם האוניברסיטה של וירג'יניה לא יצרה קורסי MOOC, אבל היא בכלל לא פיגרה בשימוש בתקשוב בקידום תהליכי הוראה ולמידה. היא דווקא היתה אוניברסיטה די מובילה בתחום. מתברר שחבר הנאמנים ניזונו יותר מכותרות העיתונים מאשר מהנעשה באוניברסיטה עצמה. האוניברסיטה של וירג'יניה לא בלטה בעשיית כותרות, ועבור חבר הנאמנים העדר כותרות שווה להעדר עשייה.

אחרי הפרשה מארק אדמונסון, פרופסור לאנגלית באוניברסיטה, היטיב לתאר את המצב בניו יורק טיימס:

A few weeks ago our president, Teresa A. Sullivan, was summarily dismissed and then summarily reinstated by the university’s board of visitors. One reason for her dismissal was the perception that she was not moving forward fast enough on Internet learning. Stanford was doing it, Harvard, Yale and M.I.T. too. But Virginia, it seemed, was lagging.

במאמר שפורסם ב-Slate סיבה ויידינתן (Siva Vaidhyanathan), פרופסור ללימודי תקשורת באוניברסיטה, מיקם את הפרשה על רצף של בעלי המאה בהיסטוריה. הוא הסביר שמקים אוניברסיטת סטנפורד מעולם לא חשב שהאוניברסיטה צריכה להתנהל כמו אמפיריית הרכבות שלו, ואנדרו קרנגי לא ציפה שהמכון שהוא בנה יידמה לחברת הפלדה שבנה. אבל:

In the 21st century, robber barons try to usurp control of established public universities to impose their will via comical management jargon and massive application of ego and hubris. At least that’s what’s been happening at one of the oldest public universities in the United States—Thomas Jefferson’s dream come true, the University of Virginia.

נזכרתי בפרשה הזאת שהתרחשה לפני כמעט שבע שנים בעקבות המאמרון האחרון שפרסמתי כאן, והתגובות שהוא עורר בנוגע להנחיות שמגיעות מלמעלה. כזכור, כתבתי על התגובה של ליסה ליין להנחיה של חבר הנאמנים של המכללות במדינת קליפורניה שיש לשלב "קשר אפקטיבי מתמיד" בין סטודנטים לתוך קורסים שנלמדים בלמידה מרחוק. ליין ראתה בהנחיה הזאת אמירה ריקה מתוכן מפני שמרצים יכולים בקלות לצאת ידי חובה על ידי שילוב קבוצת דיון סתמי לתוך קורס, תוך הנחייה לסטודנטים להעלות הודעה אחת ולהגיב לשתיים אחרות. בדרך הזאת אמנם מיישרים קו עם הדרישה, אבל לא יוצרים אינטראקציה של ממש, ובנוסף לא מקדמים התמודדות משמעותית עם חומר הלמידה של הקורס.

גם בתגובות למאמרון עלתה הנקודה שעל פי רוב הנחיות שבאות "מלמעלה" (top-down) אינן משקפות תפיסה חינוכית אלא באות כתגובה לאווירה הכללית שנוצרת בחברה הסובבת ומבקשות לתפוס גל פופוליסטי.

אבל עוד נקודה מעניינת עלתה בתגובות: האם יש דרישה מקבילה של "קשר אפקטיבי מתמיד" בקורסים שנפגשים פנים אל פנים. ליין עצמה התייחסה לנקודה הזאת כאשר היא שאלה:

Where’s the rule requiring students in a non-distance education class to be forced to interact with each other?

ובאופן רחב יותר, השאלה היא האם קובעי המדיניות בכלל רואים צורך להכתיב מדיניות עבור קורסים פרונטליים. אני נוטה לחשוב שההשכלה הגבוהה המסורתית עדיין זוכה למידה גדולה של ההערכה, ולכן אין דרישה לשנות את המודל הרווח שבו המרצה ניצב בקדמת הכיתה ומעניק דעת לסטודנט באופן פרונטלי. ואני חייב להודות שזיו בהחלט צודק בהערה שלו שגם אם היא מוכתבת מלמעלה, או זוכה לאימוץ מתוך תגובה לאופנה, הגדלת האינטראקציה בתהליך הלמידה היא דבר טוב … מלבד אולי כאשר היא נעשית יקרה מדי ואז היא כנראה איננה כדאיות.

במה הדברים אמורים? לפני מספר ימים אתר Education Dive דיווח על מחקר חדש שיצא מ-George Mason University שסקר הישגים של סטודנטים בקורסים מקוונים מלאים. המחקר קבע שהמודל של קורס מקוון מלא, עם דגש על Competency Based Learning (מודל שבו הסטודנט נבחן כאשר הוא מרגיש מוכן למבחן ולכן מתקדם בקצב אישי):

"contributed to increasing gaps" in educational success across socioeconomic groups while failing to lower college costs.

החוקרים הוסיפו שסטודנטים ללא הכשרה אקדמית חזקה דיה מתקשים להתמודד עם קורסים מקוונים, ולכן הם זקוקים להזדמנויות לשפר את כישורי הלמידה שלהם ולא רק להחשף למידע במסגרת הקורסים שלהם. בגלל זה המחקר מצהיר שלא רצוי להחליש את התקנות הקוראות ל-"regular substantive interaction" (בין סטודנט למרצה) בקורסים מקוונים.

וכאן יש צורך במידה קטנה של רקע. כנס של stakeholders (אולי "בעלי ענין") בהשכלה הגבוהה – מוסדות, סטודנטים, גופים בשוק הפרטי, ועוד – אמור להפתח החודש ולדון על התנאים להסמכה של מוסדות שפועלות בלמידה מרחוק או בלמידה מקוונת. הכנס מאורגן תחת חסותו של משרד החינוך הפדרלי של ארה"ב. בין הנושאים שעליהם ידונו נמצאות הדרישות בענין האינטראקציה בין מרצים וסטודנטים. לכמה מהמשתתפים יש ענין רב בהגמשת הדרישות, מגמה שלאור דיווח קודם ב-Education Dive על החלטה לבטל קנס שהוטל על Western Governors University כנראה תואמת את המדיניות של משרד החינוך:

Western Governors University (WGU) will not have to pay back nearly $713 million in Title IV funds and is eligible to offer federal student aid following the review of a 2017 audit that found it wasn't in compliance with federal standards for online education. The nonprofit online college targets adult learners with its competency-based education (CBE) model. It enrolled 98,627 students in the fall of 2017.

ה-"אוניברסיטה" נקנס מפני שהיא לא עמדה בדרישות של "regular and substantive" אינטראקציה. חשוב להזכיר שמדובר כאן באינטראקציה הבסיסית בין מרצה לסטודנט, ולא בין סטודנטים. במוסדות כמו WGU על פי רוב הסטודנטים מקבלים חומרי לימוד ונבחנים עליו מתי שנראה להם שהם מוכנים, עם מינימום של קשר עם המרצים. במקרה של WGU המשרד דחה דוח קודם שקבע שלא היתה אינטראקציה מספקת, ולכן המוסד לא תצטרך לשלם את הכנס והוא יוכל להמשיך להעניק "השכלה" (או משהו עם השם הזה) לסטודנטים. העובדה שבסיום לימודיהם בוגרים רבים אינם מצליחים להשתלב בשוק העבודה מפני שהם לא קיבלו את הידע או הכלים הדרושים לכך איננו מונע מהמוסדות להמשיך להרוויח מעוד ועוד סטודנטים. בדרך כלל זה מכונה "עושק", אבל במשרד החינוך הפדרלי של ארה"ב זה פשוט "עסק". והחודש לא מעטים מהמשתתפים בכנס ינסו להגמיש עוד יותר את ההגדרה של "אינטראקציה".

לאור כל זה, אפילו אם חבר הנאמנים של המכללות בקליפורניה פועל מתוך יישור קו עם האופנה קשה לבוא אליו בטענות. אולי כמו חבר הנאמנים של האוניברסיטה של וירג'יניה לפני שבע שנים הוא מושפע יותר מהכותרות מאשר מתפיסה חינוכית, אבל אפשר בכל זאת לטעון שכוונותיו טובות. הרי אפילו אם הוא בסך הכל מבקש להגביר את האינטראקציה בין הסטודנטים בקורסים בלמידה מרחוק, בהשוואה לדרכי הפעולה של מוסדות "השכלה" כמו WGU (ורצוי לזכור שההתנהגות של מוסדות למטרות רווח עוד יותר בעייתית) לפחות יש לו רצון לשפר את הלמידה.

האינטראקציה איננה תמיד לשם הלמידה

במאמרון חדש בבלוג שלה ליסה ליין כותבת על שינוי שמוצע בהנחיות ובתקנות בנוגע להוראה בקורסים שנלמדים במכללות (community colleges) במדינת קליפורניה. היא מתמקדת בשינוי חדש שהוצע לאחרונה שמגדיר את הדרישות של קורס שנלמד בלמידה מרחוק.

ההתייחסות של ליין לתקנות האלו היא הפגישה הראשונה שלי עם הנושא. מצאתי מסמך משנת 2008 שאומץ על ידי חבר הנאמנים של המכללות במדינה, ובאתר של אחת המכללות מצאתי נוסח מעודכן, לשנת 2018, עם המקור שאליו השינוי המוצע מתייחס. מלבד אצל ליין לא מצאתי את ההצעה החדשה לשינוי, אבל אני מניח שנכון לעכשיו היא הופצה רק למכללות ואיננה נמצאת ברשת. אין לי סיבה להטיל ספק במידע שליין מביאה.

ליין מציגה את השינוי המוצע שאליו היא מתייחסת:

נדמה לי שמהתמונה קל מאד לזהות את השינוי. במקום הניסוח הקודם "regular effective contact", מופיע עכשיו "regular and substantive interaction", או בתרגום לעברית, במקום "קשר אפקטיבי מתמיד" היום חבר הנאמנים מחייב "אינטראקציה משמעותית מתמדת", עם תוספת המורה על כך שהאינטראקציה הזאת צריכה להיות לא רק בין המרצה והסטודנט, אלא "בין סטודנטים, אם באופן סינכרוני או א-סינכרוני".

במבט ראשון אפשר לראות בשינוי המוצע הזה צד חיובי לקראת מעורבות רבה יותר של סטודנטים בקורסים של למידה מרחוק בתהליך הלמידה של עצמם. ליין עצמה מציינת שיש כאן תגובה לחשש שבקורסים של למידה מרחוק המרצים בסך הכל יעלו חומרי למידה (במילים שלה – "stuff") מבלי שיתרחש תהליך אמיתי של הוראה ו/או למידה, ואילו עכשיו קובעי המדיניות החליטו:

to legislate pedagogy, and insist on student-student contact.

יש כאן יישור קו עם המודה, אם כי זה איננו בהכרח דבר שלילי. האינטראקציה בין סטודנטים נחשבת היום לדבר חיובי וחיוני. בגלל זה מבחר כלים, מקבוצות הדיון המסורתיות ועד לכלים כמו מסמכים של גוגל או רשתות חברתיות, זוכים לעידוד. השינוי בתקנון משקף את התפיסה הדי רווחת שהלמידה מתרחשת תוך כדי שיתוף. ליין איננה מתכחשת לאפשרות הזאת, אבל היא מדגישה שמרצים רבים מלמדים באופן מאד מוצלח בלי לפתח או לעודד את שיתוף הפעולה, או האינטראקציה, בין הסטודנטים עצמם. במקום זה הם "מסתפקים" בלהקפיד על מתן משוב אישי לכל סטודנט וסטודנט (דבר שהוא ללא ספק "אינטראקציה" משמעותית). היא טוענת שיש כאן נסיון להלביש על הלמידה מרחוק דרך עבודה מסוימת מבלי ממש להכיר את הסביבה המקוונת ותכונותיה. על הדרישה לאינטראקציה בין הסטודנטים בקורסים בלמידה מרחוק היא כותבת:

So this is bogus from the start, pedagogically speaking. The state has decided to intervene in methodology, based on research that is questionable at best. Studies using physical classroom research, for example, compare straight lecture to group activities (active learning). They tend to ignore the many other activities that can be assigned in an online class but aren’t reliant on other students (for example, instant feedback on a quiz question). Other studies of “community” in online classes focus on the affective domain rather than the quality of work.

היא מוסיפה שסטודנטים רבים במכללות, סטודנטים שבמידה רבה עדיין לא רכשו מיומנויות למידה אקדמיות, מעדיפים התייחסות אישית של המרצה על אינטראקציה עם סטודנטים אחרים. הם לומדים יותר מההתייחסות האישית הזאת מאשר מ-"משוב" סתמי של עמיתיהם.

עם כל הכבוד לאינטראקציה, ששוב יש לה ללא ספק מקום בלמידה, ספק אם שינוי נוסח התקנון משקף התפתחות בתפיסה החינוכית של חבר הנאמנים. יותר מאשר יש כאן שינוי תפיסה, יש כאן עדות לאימוץ של האופנה הרווחת. כותבי התקנון כנראה מצפים שהשינוי יוביל לשיפור בלמידה, אבל סביר להניח שזה לא יקרה, ובעוד שנה או שנתיים המרצים במכללות של קליפורניה יזכו שוב להנחיות חדשות בנוגע ללמידה מרחוק, וההנחיות האלו ישקפו אופנה עוד יותר חדשה שתופסת את מקומה של החדשה הנוכחית.

ליין מדגישה שמרצים רבים יכולים לעמוד בהנחיות החדשות מבלי לשנות דבר בהוראה שלהם, אפילו אם "האינטראקציה" בקורסים שלהם היא קבוצת דיון נטול ערך לימודי של ממש:

Most instructors have a discussion forum. Some of these are problematic or meaningless, but if they do it every week, they’re good.

היא מתארת כיצד מה שהיא עושה בקורסים שלה תואם את ההנחיות – על אף העובדה שבאופן די ברור מדובר בפרשנות ואחיזת עיניים יותר מאשר בשינוי דגש לימודי:

I can justify much of my students’ work, because in addition to annotating written primary sources, they post their visual sources in a forum, and “like” the sources they enjoy. “Like” is interaction, and if you ask students to “like” for a purpose (they plan to use the idea, or vote up ideas the class will use), it’s meaningful.

זאת ועוד: היא צופה שהתוצאה בשטח של ההנחיה החדשה תהיה ריבוי של "דיונים" בקבוצות דיון שבהן מנחים את הסטודנטים להעלות נושא אחד ולהגיב לשניים, דבר שיתסכל את המרצים, ויהפוך לשגרה חסרת משמעות בשביל הסטודנטים (אם זה איננו כבר המצב). היא פוסקת:

Surely the new rule must be a misguided attempt to replicate the classroom, except perhaps the people who wrote it haven’t been in one for a while. Where’s the rule requiring students in a non-distance education class to be forced to interact with each other?

מול ה-"אינטראקציות" האלו אשר מיועדות יותר ליישר קו עם האופנה מאשר לעודד את הלמידה ליין שואלת היכן הדרישה לאינטראקציה משמעותית של הסטודנט עם החומר הנלמד. המטרה שלה כמרצה במכללה הוא להעניק לסטודנטים שלה כלים לחשוב כמו היסטוריונים (התחום שלה) ולפתח אצלם כלים להערכה ביקורתית של המקורות על מנת להבין טוב יותר את העבר ואת ההווה. היא משלבת פעילויות אינטראקטיביות לתוך הקורסים שלה כדי לקדם את המטרות האלו, לא כדי ליישר קו עם הנחיות אופנתיות. חבר הנאמנים, שספק אם הוא באמת יודע מה מתרחש בקורסים במכללות שעליהן הוא אחראי, מנחית הנחיות אופנתיות, וליין ומרצים טובים אחרים נאלצים להראות כיצד הם עומדים באלה במקום להמשיך להיות אנשי חינוך טובים שעליהם אפשר לסמוך.