האינטראקציה איננה תמיד לשם הלמידה

במאמרון חדש בבלוג שלה ליסה ליין כותבת על שינוי שמוצע בהנחיות ובתקנות בנוגע להוראה בקורסים שנלמדים במכללות (community colleges) במדינת קליפורניה. היא מתמקדת בשינוי חדש שהוצע לאחרונה שמגדיר את הדרישות של קורס שנלמד בלמידה מרחוק.

ההתייחסות של ליין לתקנות האלו היא הפגישה הראשונה שלי עם הנושא. מצאתי מסמך משנת 2008 שאומץ על ידי חבר הנאמנים של המכללות במדינה, ובאתר של אחת המכללות מצאתי נוסח מעודכן, לשנת 2018, עם המקור שאליו השינוי המוצע מתייחס. מלבד אצל ליין לא מצאתי את ההצעה החדשה לשינוי, אבל אני מניח שנכון לעכשיו היא הופצה רק למכללות ואיננה נמצאת ברשת. אין לי סיבה להטיל ספק במידע שליין מביאה.

ליין מציגה את השינוי המוצע שאליו היא מתייחסת:

נדמה לי שמהתמונה קל מאד לזהות את השינוי. במקום הניסוח הקודם "regular effective contact", מופיע עכשיו "regular and substantive interaction", או בתרגום לעברית, במקום "קשר אפקטיבי מתמיד" היום חבר הנאמנים מחייב "אינטראקציה משמעותית מתמדת", עם תוספת המורה על כך שהאינטראקציה הזאת צריכה להיות לא רק בין המרצה והסטודנט, אלא "בין סטודנטים, אם באופן סינכרוני או א-סינכרוני".

במבט ראשון אפשר לראות בשינוי המוצע הזה צד חיובי לקראת מעורבות רבה יותר של סטודנטים בקורסים של למידה מרחוק בתהליך הלמידה של עצמם. ליין עצמה מציינת שיש כאן תגובה לחשש שבקורסים של למידה מרחוק המרצים בסך הכל יעלו חומרי למידה (במילים שלה – "stuff") מבלי שיתרחש תהליך אמיתי של הוראה ו/או למידה, ואילו עכשיו קובעי המדיניות החליטו:

to legislate pedagogy, and insist on student-student contact.

יש כאן יישור קו עם המודה, אם כי זה איננו בהכרח דבר שלילי. האינטראקציה בין סטודנטים נחשבת היום לדבר חיובי וחיוני. בגלל זה מבחר כלים, מקבוצות הדיון המסורתיות ועד לכלים כמו מסמכים של גוגל או רשתות חברתיות, זוכים לעידוד. השינוי בתקנון משקף את התפיסה הדי רווחת שהלמידה מתרחשת תוך כדי שיתוף. ליין איננה מתכחשת לאפשרות הזאת, אבל היא מדגישה שמרצים רבים מלמדים באופן מאד מוצלח בלי לפתח או לעודד את שיתוף הפעולה, או האינטראקציה, בין הסטודנטים עצמם. במקום זה הם "מסתפקים" בלהקפיד על מתן משוב אישי לכל סטודנט וסטודנט (דבר שהוא ללא ספק "אינטראקציה" משמעותית). היא טוענת שיש כאן נסיון להלביש על הלמידה מרחוק דרך עבודה מסוימת מבלי ממש להכיר את הסביבה המקוונת ותכונותיה. על הדרישה לאינטראקציה בין הסטודנטים בקורסים בלמידה מרחוק היא כותבת:

So this is bogus from the start, pedagogically speaking. The state has decided to intervene in methodology, based on research that is questionable at best. Studies using physical classroom research, for example, compare straight lecture to group activities (active learning). They tend to ignore the many other activities that can be assigned in an online class but aren’t reliant on other students (for example, instant feedback on a quiz question). Other studies of “community” in online classes focus on the affective domain rather than the quality of work.

היא מוסיפה שסטודנטים רבים במכללות, סטודנטים שבמידה רבה עדיין לא רכשו מיומנויות למידה אקדמיות, מעדיפים התייחסות אישית של המרצה על אינטראקציה עם סטודנטים אחרים. הם לומדים יותר מההתייחסות האישית הזאת מאשר מ-"משוב" סתמי של עמיתיהם.

עם כל הכבוד לאינטראקציה, ששוב יש לה ללא ספק מקום בלמידה, ספק אם שינוי נוסח התקנון משקף התפתחות בתפיסה החינוכית של חבר הנאמנים. יותר מאשר יש כאן שינוי תפיסה, יש כאן עדות לאימוץ של האופנה הרווחת. כותבי התקנון כנראה מצפים שהשינוי יוביל לשיפור בלמידה, אבל סביר להניח שזה לא יקרה, ובעוד שנה או שנתיים המרצים במכללות של קליפורניה יזכו שוב להנחיות חדשות בנוגע ללמידה מרחוק, וההנחיות האלו ישקפו אופנה עוד יותר חדשה שתופסת את מקומה של החדשה הנוכחית.

ליין מדגישה שמרצים רבים יכולים לעמוד בהנחיות החדשות מבלי לשנות דבר בהוראה שלהם, אפילו אם "האינטראקציה" בקורסים שלהם היא קבוצת דיון נטול ערך לימודי של ממש:

Most instructors have a discussion forum. Some of these are problematic or meaningless, but if they do it every week, they’re good.

היא מתארת כיצד מה שהיא עושה בקורסים שלה תואם את ההנחיות – על אף העובדה שבאופן די ברור מדובר בפרשנות ואחיזת עיניים יותר מאשר בשינוי דגש לימודי:

I can justify much of my students’ work, because in addition to annotating written primary sources, they post their visual sources in a forum, and “like” the sources they enjoy. “Like” is interaction, and if you ask students to “like” for a purpose (they plan to use the idea, or vote up ideas the class will use), it’s meaningful.

זאת ועוד: היא צופה שהתוצאה בשטח של ההנחיה החדשה תהיה ריבוי של "דיונים" בקבוצות דיון שבהן מנחים את הסטודנטים להעלות נושא אחד ולהגיב לשניים, דבר שיתסכל את המרצים, ויהפוך לשגרה חסרת משמעות בשביל הסטודנטים (אם זה איננו כבר המצב). היא פוסקת:

Surely the new rule must be a misguided attempt to replicate the classroom, except perhaps the people who wrote it haven’t been in one for a while. Where’s the rule requiring students in a non-distance education class to be forced to interact with each other?

מול ה-"אינטראקציות" האלו אשר מיועדות יותר ליישר קו עם האופנה מאשר לעודד את הלמידה ליין שואלת היכן הדרישה לאינטראקציה משמעותית של הסטודנט עם החומר הנלמד. המטרה שלה כמרצה במכללה הוא להעניק לסטודנטים שלה כלים לחשוב כמו היסטוריונים (התחום שלה) ולפתח אצלם כלים להערכה ביקורתית של המקורות על מנת להבין טוב יותר את העבר ואת ההווה. היא משלבת פעילויות אינטראקטיביות לתוך הקורסים שלה כדי לקדם את המטרות האלו, לא כדי ליישר קו עם הנחיות אופנתיות. חבר הנאמנים, שספק אם הוא באמת יודע מה מתרחש בקורסים במכללות שעליהן הוא אחראי, מנחית הנחיות אופנתיות, וליין ומרצים טובים אחרים נאלצים להראות כיצד הם עומדים באלה במקום להמשיך להיות אנשי חינוך טובים שעליהם אפשר לסמוך.

זה לא כל כך מסובך

תומס ארנט (Thomas Arnett) הוא עמית מחקר בכיר במכון Clayton Christensen, מכון שמטרתה המוצהרת היא שיפור העולם באמצעות חדשנות משבשת. כריסטנסן עצמו מוכר היטב כהוגה הראשי של רעיון החדשנות המשבשת, ובשנת 2008 הוא היה השותף הבכיר בכתיבת הספר שהביא את הרעיון למגרש החינוכי – Disrupting Class. כתבתי כאן מספיק פעמים על החדשנות המשבשת כך שצריך להיות ברור שאינני חסיד של התפיסה – לא בחינוך, ולא באופן כללי. מספר חוקרים הראו שיש בה פגמים רבים, ובשדה החינוך בכלל לא ברור אם שלל השיבושים שמתיימרים להביא לשיפור אכן משפרים משהו מלבד הרווחים של המשקיעים. אבל כריסטנסן והמכון שלו חזקים ביחסי ציבור, ורעיון השיבוש נשאר פופולארי, כולל בחינוך. לפני חודש ארנט פרסם מאמר באתר של מכון כריסטנסן שיום לאחר מכן התפרסם גם באתר Education Next:

There’s a reason why teachers don’t use the software provided by their districts

במאמר הזה ארנט מבקש להסביר תופעה קצת מביכה שזכתה לאחרונה לפרסום: חשבונות רבים לתוכנות לימודיות שנרכשו על ידי מחוזות חינוך ברחבי ארה"ב אינם מנוצלים בבתי הספר. לפי סקר אחד עד 70% מהחשבונות של תוכנות לימודיות אינם זוכים לשימוש אצל המורים. בקרוב ל-1200 מילים ארנט מבקש להסביר למה זה קורה, אם כי בשלושים מילים בלבד בפיסקה השנייה הוא נוגע בנקודה המרכזית:

To be clear, not all software is high quality, which means teachers may have good reason to not adopt some software products that fail to deliver positive student learning outcomes.

אכן, מפקחי מחוזות רבים מסתנוורים ממשווקי התוכנות (שכמעט תמיד מאד יקרות) שמבטיחים לשפר באמצעותן את הלמידה של התלמידים (למידה שנמדדת, כמובן, על ידי מבחנים סטנדרטיים). על פי רוב המורים מעדיפים לאמץ יישומים חינמיים, וגם אם אלה אינם בהכרח משפרים את הלמידה הם לא יוצרים גרעון תקציבי. אבל ארנט איננו מסתפק בהסבר הפשוט הזה. הוא הרי אמון על שיבוש שדורש אימוץ טכנולוגיות יקרות, והוא מחפש הסברים אחרים – הסברים שבמידה רבה נראים כתירוצים מתחכמים כדי לא להודות באמת הפשוטה שהוא ציין ממש בהתחלה.

כדי לעשות זאת ארנט קודם כל מכריז שיש תוכנות איכותיות שחבל לא לנצל. עם קביעה כזאת באמת קשה להתווכח. אכן, יש. אבל ארנט איננו מציין אילו הן, או מהו אחוז האיכותיות לעומת כלל ההיצע, והוא אפילו איננו מסביר מה לדעתו מבחין בין תוכנה איכותית לתוכנה מיותרת. במקום זה ההמשך של כל המאמר מוקדש להסברים אפשריים לכך שתוכנות איכותיות (יהיו אשר יהיו) אינן מנוצלות.

ארנט מתאר שלוש משימות כלליות שמאפיינות מורים שמבקשים לשפר את הלמידה של תלמידיהם (הוא מכנה אותן "jobs"). בעיני יש חפיפה די גדולה בין השלוש, אבל אציג אותן לפי ארנט: המורים האלה (1) מחפשים אמצעים שיעזרו להם לשפר את בית הספר, (2) רוצים כלים שיעוררו ענין אצל התלמידים, ו-(3) מבקשים כלים שיביאו לתיקון דרכי ההוראה הכושלות כך שהתלמידים ילמדו טוב יותר. ארנט מעלה את הסברה שמי שאמור לשכנע את המורים להשתמש בתוכנות שנרכשו איננו מצליח לשכנע שאכן הן עונות על הצרכים האלה. אבל המסקנה איננה שהתוכנות אינן עונות על הצרכים, אלא שאם רוצים להחדיר אותן לתוך בתי הספר דרוש מסע שכנוע טוב יותר. ארנט כותב:

To meet their Job to Be Done, software providers need to start by offering an evidence-based set of practices that will help schools improve on key metrics. Then, once they’ve made the case for new instructional methods, they can discuss how software tools help to facilitate those methods.

סביר להניח שארט מכיר את שוק התוכנות, אבל משום מה הוא קובע שמשווקי התוכנות אינם משווקים אותם בדרך הנכונה – הם אינם מסבירים כיצד מה שהם מוכרים באמת משפר את ההוראה ואת הלמידה. התיאור הזה איננו תואם את המציאות שאני מכיר – מתערוכות בכנסים, מחומר פרסומי, וגם מאין ספור כתבות מטעם שלכאורה אמורות להיות אובייקטיביות אבל משום מה נקראות כפרסומות לכל דבר. ארנט כותב שתוכנות איכותיות שנרכשות על ידי מפקחי המחוזות ומחולקות לבתי הספר אינן עונות בצורה טובה על הצרכים של המורים. אבל ה-"הסבר" הזה בעייתי. צריך היה להיות ברור שהאיכות של "תוכנה איכותית" נקבעת מעצם העובדה שהיא כן עונה על הצרכים. נדמה שארנט מתפתל כדי למצוא "הסברים" כאשר הוא כבר יודע את התשובה האמיתית. הוא קובע:

In short, software only gets used in classrooms when it meets a Job to Be Done for teachers.

אבל אם כך, תוכנה שאיננה עונה על הצרכים איננה תוכנה איכותית.

במקום לתרץ את העדר השימוש של תוכנות בבתי הספר הגיוני יותר פשוט להסיק שהתוכנות המשווקות אינן איכותיות. חשוב לי להבהיר כאן שאני משתדל להתייחס לתוכנות לפי התפיסה החינוכית של המשווקים, ולא לפי הציפיות החינוכיות או הלימודיות שלי, שלעתים קרובות שונות מאד מאלו של מפקחי המחוזות. אבל גם כאשר אני מעריך אותן לפי ההבטחות של המשווקים עצמם, פעם אחר פעם מתברר שההבטחה להביא לשיפור במבחנים סטנדרטיים איננה מתממשת.

בשנת 2001 לארי קובן פרסם ספר שסקר את השימוש בטכנולוגיות חדישות בבתי הספר. כבר בשם הספר התיזה של קובן היה ברור:

Oversold and Underused – Computers in the Classroom

לפני כשבוע, בבלוג שלו, קובן פרסם את המאמר של ארנט. הוא פרסם אותו במלואו ללא שום הערות. עם זאת, הוא שינה פרט קטן משמעותי: הוא שינה את השם. קובן נתן לו את הכותרת:

Oversold and Underused: Software in Schools (Thomas Arnett)

אינני יודע למה קובן התכוון בשינוי הקטן הזה. יתכן שכוונתו היתה פשוטה – להראות שהמאמר של ארנט הוא המשך למה שהוא עצמו טען לפני כמעט עשרים שנה. ארנט אמנם טוען, כמו קובן, שהתוכנות אינן זוכות למספיק שימוש, אבל להבדיל מקובן הוא איננו טוען למכירת יתר. לכן אפשר אולי לזהות בשינוי הכותרת עקיצה ביקורתית – עקיצה שהיא מבוזבזת על ארנט. יתכן שקובן רומז שדבר לא השתנה מאז שספרו התפרסם (ואולי אפילו שארנט לא קרא אותו). קובן עצמו איננו אומר. לעומת זאת תגובה של קוראת אחת בבלוג שלו איננה מסתירה מידה מכובדת של ציניות כלפי ארנט:

The marketing of tech is way out of proportion to the necessity for its use in every situation.

אבל הקביעה הזאת, קביעה שבוודאי ברורה לרוב המורים, כנראה איננה ברורה לארנט. הוא הרי אמון על חדשנות משבשת, ולפי התפיסה הזאת הטכנולוגיה איננה סתם מסייעת להוראה או ללמידה. השיבוש בהכרח מביא לשינוי בסדר גודל רחב. וכגודל הכמיהה לשיבוש גודל האכזבה כאשר הוא איננו מתרחש. זאת ועוד: לפי התפיסה הזאת מי שאיננו מאמץ את ההיצע הטכנולוגי מעכב את השינויים הדרושים בחינוך. ארנט ושותפיו לא רק רוצים למכור טכנולוגיות. הם רוצים לחולל שינוי מהותי באמצעותה. הם רואים את עצמם כחוד החנית בשינוי המיוחל, אפילו אם המטרה רחוקה מלהיות ברורה. עד עכשיו הם מצליחים לשכנע רבים מהמפקחים ומקובעי המדיניות החינוכית בנחיצות סדר היום שלהם, אבל הם אינם רוצים להכיר בעובדה שמורים רבים נשארים ספקניים. זה מסביר את השמיניות שארנט עושה כדי להסביר את מה שדי מובן מאליו – שהרבה יותר מדי מהתוכנות שהמשבשים מבקשים להכניס לבתי הספר ולכיתות פשוט אינן עוזרות להוראה וללמידה. גם אם המחוזות רוכשים את התוכנות, המורים אינם רואים בהן צורך. כל הכבוד למורים.

לא ברור מה באמת "מדהים" כאן

לפני כשבוע נתקלתי בקישור לאינפוגרפיק:

5 Incredible Ways That Virtual Reality Is Improving Education

כבר מספר פעמים בעבר הגעתי לאתרים שהבטיחו להראות כיצד המציאות המדומה (ה-VR) משנה (וכן – משפרת) את החינוך. אני ספקן די גדול כלפי ה-VR, אבל אין זה אומר שאינני מקווה שאולי הפעם אגלה שמישהו באמת עושה איתה משהו באמת מדהים. אי אפשר, הרי, רק לבקר ולקטול. לפעמים צריכים למצוא משהו חיובי בתקשוב החינוכי שעליו אפשר לדווח. ואני כותב זאת כדי, אולי, לשכנע שבאמת קיוויתי להתגבר על הציניות.

ובכל זאת, העובדה שמדובר באינפוגרפיק רק הגדילה את הספקנות שלי. אינני מתכחש לכך שלפעמים יש יתרונות לתצוגה גרפית של מידע. גם אני מצליח ללמוד הרבה מייצוגים גרפיים טובים, אם כי בעיני רצוי שהייצוגים האלה גם יכוונו אותנו למידע נוסף מעשיר ומעמיק יותר. רצוי שהגרפיקה תעורר התעניינות, ואינפוגרפיקה טובה כמובן גם מציגה בתמונה מה שקשה להציג במילים. במקרה הספציפי הזה חמש הדרכים מתוארות בחמש פסקאות קצרות, ולא מצאתי שום תועלת בתמונה הסתמית שבראש הדף או בצלמיות חסרות האופי שבראש כל פיסקה. בסופו של דבר, מה שאנחנו מקבלים הוא טקסט שזוכה לטיפת קישוט.

והציניות ההתחלתית רק התגברה עם קריאת הטקסט עצמו. לא רק שהדרכים ה-"מדהימות" אינן מצליחות להדהים, הן מתגלות כבנאליות למדי. אחת הפיסקאות מוקדשת לכך שה-VR מסייעת לתלמידים עם מוגבלויות. הטקסט פשטני למדי. לא אתווכח עם הטענה, או לפחות עם התקווה, שה-VR יכולה לתרום ללמידה של תלמידים עם מוגבלות – שכלית, רגשית או פיסית. אבל הספרות המחקרית בנושא מראה שהנושא עדיין בשלבי פיתוח (וזה למרות שאחד המאמרים החשובים בתחום התפרסם כבר לפני עשר שנים). מאמר אקדמי אחר, שהתפרסם לפני קצת פחות משנתיים, אמנם מתאר שימושים של VR בחינוך המיוחד אבל לצד הבעת אופטימיות כלפי השימוש הכותבים מדגישים שהיישום המוצלח נמצא עדיין אי-שם בעתיד. אינני ממליץ למורה, שאחרי קריאת המשפטים באינפוגרפיק יחליט לחלק משקפי VR לתלמיד בעל מוגבלות בכיתה, לצפות שבאופן פלאי הוא פתאום יראה למידה איכותית. יש סיכוי גדול יותר שהוא יתאכזב מאד.

כצפוי האינפוגרפיק גם מהלל סיורים וירטואליים – הכותרת של אחת הדרכים המדהימות מכריזה שבעזרת ה-VR תלמידים יכולים לבקר במקומות שאחרת לא היתה אליהם גישה. הרעיון של סיורים שנערכים בלי לנסוע לאתר הפיסי איננו חדש. לא מעט טכנולוגיות קודמות עוד יצרו ציפייה כזאת. אכן, טוב מראה עיניים מקריאת טקסט (לפעמים). לפני ארבעים שנה אפשר היה למצוא במקרני 16מ"מ בבתי הספר, והסרטים שהוקרנו בכיתות חשפו את התלמידים לעולם הטבע. באותה תקופה הסרטים האלה העניקו חוויה שאי אפשר היה להשיג בבית. אבל היום מסך הטלוויזיה בבית מזמין בשפע של "סיורים". האם מצפים שה-VR בכיתה תתחרה עם שפע סרטי הטבע ותהפוך אותם לנדושים ולא מלהיבים? יתכן, אבל לא ברור שהחידוש של כיתה שלמה שמרכיבה משקפי VR יחזיק מעמד זמן רב. מה שאפשר לראות עם משקפי VR בכיתה אפשר לראות היום גם בבית, כך שהתקווה לעורר התעניינות והתרגשות באמצעות כלי מגניב חדש עתידה לפוג אחרי זמן יחסית קצר.

מתבקשת שאלה נוספת שעולה בעקבות העיסוק בסיורים וירטואליים: מהי המטרה הלימודית של הסיורים האלה, או השימוש ב-VR באופן כללי? לגיטימי לחלוטין לראות בחוויה בלתי-נשכחת מטרה. אבל חשוב לזכור שחוויה כזאת איננה בהכרח מעידה על למידה. בעזרת ה-VR אפשר לשחות עם לווייתנים, וזה עשוי להיות חוויה נפלאה. אבל איננו בהכרח לומדים על חייהם של הלוויתנים דרך השחייה הזאת. כדי לקבוע אם ל-VR עריך חינוכי יש צורך להציב מטרה חינוכית כדי שאפשר יהיה לבדוק אם המטרה אכן הושגה.

שני שימושים נוספים המוזכרים באינפוגרפיק אינם נראים לי מדהימים במיוחד. מספרים לנו שה-VR מסייעת למורים להעריך את הלמידה של תלמידיהם. כהסבר לטענה הזאת מוסרים לנו שה-VR מאפשרת עריכת סקר, וגם שניתן לבחון את השפעת השימוש ב-VR על העולם הרגשי של התלמיד. אני מודה, פשוט לא הבנתי את הכוונה כאן. כן הבנתי את השימוש האחר – שה-VR עוזרת לתלמידים להתכונן לעולם העבודה, אם כי ההסבר הוא שהיום ראיונות עבודה נערכים באמצעות ה-VR. אם יש כאן משהו מדהים, לא מצאתי אותו. לא אתווכח עם התוספת שה-VR יכול להוות מרחב שבו סטודנטים לרפואה יכולים להתאמן, אבל באופן די ברור האינפוגרפיק מכוון ל-K12, ואינני מכיר בתי ספר שבהם אחוז הסטודנטים לרפואה מספיק גדול כדי להצדיק את הרכישה של הטכנולוגיה הזאת.

המציאות המדומה בהחלט קורצת. על פניה היא מבטיחה הרבה, אם כי בינתיים היא איננה מצליחה לשכנע. ובכל זאת, מעטים יתווכחו עם הטענה שהטבילה הטוטאלית לתוך סביבה שמקיפה אותנו יכולה להיות חוויה מרתקת ומרגשת. הבעיה היא שנכון לעכשיו רבים שמרכיבים משקפי VR טוענים שזה מביא לתחושות בחילה ושאפשר להרכיב אותן רק לפרקי זמן קצרים. ומעבר לכך, בכלל לא ברור שיש מה לעשות עם זה בסביבה החינוכית. לאור כל זה אין זה מפתיע שהשימושים ה-"מדהימים" שהאינפוגרפיק אשר במרכז המאמרון הזה אינם משכנעים. לפעמים הטקסט הפשוט יכול להעביר מידע (שלא להגיד "לספר סיפור") טוב יותר מאשר ייצוג גרפי צולע. כמו-כן, אמצעי המחשה פשוטים (וזולים) יותר מה-VR יכולים להעניק חוויה חינוכית טובה יותר. אינני מתנגד לשימוש ב-VR בחינוך, אבל עד אשר באמת יימצאו שימושים יעילים וכדאיים, לא כדאי לכנות שימושים שלה בחינוך "מדהימים".

המאמרון הזה כבר ארוך בהרבה מהאינפוגרפיק הקצר שאליו הוא מתייחס. אפשר לשאול אם בכלל היה טעם להקדיש כל כך הרבה מילים לדף מאד שולי שמופיע אי-שם ברשת. לדעתי ההתייחסות הזאת מוצדקת. הגעתי אל האינפוגרפיק דרך המלצה יומית שמגיעה לדואר שלי מ-ScoopIt. בדיקה די מהירה הראתה שהוא איננו חדש, אלא פרסום נוסף של אינפוגרפיק של חברה אחרת שהתפרסם לראשונה לפני שנה וחצי. אינני יודע מה גרם למפרסם הנוכחי – Educational Technology Infographics – לפרסם עכשיו מה שפורסם אז על ידי Virtual Reality Experiences, אבל הגלגול הזה מצביע על הקלות אשר בה מידע פשטני יכול להגיע לידי מורים שעשויים לראות בו מידע מוסמך. אין, כמובן, פסול בגלגול מחדש של מידע ישן. מספר פעמים בעבר המלצתי על הקריאה של ספרו של סימור פפרט Mindstorms, והספר הזה התפרסם לפני כמעט ארבעים שנה. אבל אני חושש שיש יותר קוראים לאינפוגרפיק הזה מאשר לספרו של פפרט. לטוב או לרע, הפשטנות מצליחה לשכנע, ומקבלים את טיעוניה מבלי לבדוק לעומק.

וזה מביא אותי לדרך המדהימה החמישית המתוארת באינפוגרפיק: "שיפור מעורבות התלמידים". שם אנחנו קוראים:

Let’s face it, trying to keep fully engaged for whilst a teacher is speaking or writing on the board, can be difficult at the best of times. Research has shown that we remember 20% of what we hear, 30% of what we see, and up to 90% of what we do or simulate. It is scientifically proven that Virtual Reality keeps the user fully engaged and immersed in their new environment. It is an active rather than passive way of learning. 

יש כאן אזכור של חרוט הלמידה של דייל – Dale's Cone of Experience – הידוע (אני מקווה) לשמצה (ואליו התייחסתי מספר פעמים בעבר). ארבעה המשפטים הקצרים למעלה מכילים נתונים שאין מאחוריהם שום בסיס מחקרי, אבל הם גם קובעים שהנתונים האלה אכן מעוגנים במחקר. זאת ועוד: הם גם מכריזים שיש הוכחה מדעית לכך שה-VR שומר על מעורבות המשתמש (וראוי לשים לב שלא נכתב שם "הלומד"). כל כך הרבה מידע לא נכון במשפטים כל כך קצרים.

אבל האינפוגרפיק נחמד וקליט. למרבה הצער אפשר להניח שהוא יזכה לגלגולים נוספים, וימשיך לשכנע מורים שאם הם רוצים לשפר את הלמידה בכיתות שלהם הם זקוקים לטכנולוגיה יקרה שהכדאיות שלה בחינוך רחוקה מלהיות מוכחת.

ראייה היסטורית מפוקחת, אבל הפעם רק חלקית

לארי קובן (Larry Cuban) הוא היסטוריון של החינוך האמריקאי. הוא פרסם ספרים רבים שחקרו כיצד שינויים חודרים לתוך מערכות חינוך, ובצדק הוא מאד מוערך בתחום. אני מניח שבמידה רבה ההערכה החיובית כלפיו נובעת מכך שרוב הכתיבה שלו (להבדיל משלי) נקייה מנקיטת עמדה קיצונית. קובן מרבה לתאר את המציאות עם מינימום של אידיאולוגיה. הגישה הזאת, יחד עם הראייה ארוכת הטווח של היסטוריון, מאפשר לו לא להתרשם במיוחד מהטענות התכופות בימינו של "זה יחולל מהפכה בחינוך" ועושה אותו לספקן כלפי טענות כאלו.

במאמרון חדש שהוא פרסם לפני כשבוע קובן כותב ששואלים אותו על ההתעניינות שלו בשימוש בטכנולוגיות חדישות בחינוך. הוא כותב שהוא מרבה להשיב שהנסיון שלו כמורה בכיתה, יחד עם ההכשרה שלו כהיסטוריון, עשו אותו ער לעובדה שבמהלך הדורות תמיד היו נסיונות להביא טכנולוגיות, החדישות לזמנן, לתוך הכיתה. הוא מוסיף:

What surprises me is that these questioners had not viewed high-tech innovations as having either a history in schools or as blood relations to constant efforts to improve schools. Instead, they saw (and see) innovative high-tech devices as singular, even exceptional, ways of transforming teaching and learning completely divorced from previous efforts at improving classroom practice through curricular (e.g., math, social studies, science), instructional (e.g., project-based learning, direct instruction) and organizational (e.g., site-based management, charters, mayoral control) reforms.

אכן, מדובר פה באותו העדר של ראייה היסטורית כלפי השינויים שמתרחשים בחינוך שאני מדגיש כאן לעתים קרובות, אם כי קובן יודע לתאר אותו הרבה יותר טוב ממני.

עוד בימים שבהם היה צורך לשכנע את המערכת שיש טעם להכניס מחשבים לתוך כיתות בתי הספר התנהל ויכוח סביב הטענה שהמבקשים לאמץ טכנולוגיות דיגיטליות מעמידים את הטכנולוגיה לפני הפדגוגיה. כבר אז היה זה, לדעתי, ויכוח סרק, אבל זה לא מנע מרבים לטעון שהיה כאן מקרה של הזנב המכשכש בכלב. קובן, שחקר את הכנסתם של חידושים טכנולוגיים רבים לתוך החינוך, הבין היטב שאין להפריד את שילוב המחשב בכיתה ממגמות אחרות בחינוך. במאמרון הנוכחי הוא מתאר היטב את הקשר, את ההדדיות, שבין השניים:

Technological innovations, then, are nested in curricular, instructional, and organizational reforms.

כפועל יוצא של אותה טענה, הוא מדגיש שכאשר מורים מאמצים יישומים דיגיטליים למיניהם ומשלבים את השימוש בהם לתוך השיעורים שלהם הם גם מעצבים את דרכי ההוראה שלהם. לכן, צריך להיות ברור שחידושים טכנולוגיים ורפורמות בתכניות לימודים ובדרכי הוראה קשורים היטב אלו באלו.

קובן גם כותב שהתנופה לשילוב טכנולוגיות חדישות, בעבר כמו היום, תמיד מופיעה עם טענות בנוגע לעתיד הלומדים והחברה, והצורך בשינוי. כך היה בתחילת המאה ה-20, כאשר היה צורך להכשיר דור של מהגרים (גם ממדינות אחרות, וגם מהחקלאות לתעשייה) למציאות חדשה, וכך גם היום כאשר מדובר בצורך בכוח אדם שמסוגל להתמודד עם התחרות ההולכת וגדלה ממדינות אחרות. הוא מתאר את הטענות של אלה שהיום מבקשים להחדיר טכנולוגיות דיגיטליות לתוך הכיתה:

Their words, like the rhetoric of so many other reformers—past and present—portray an economic, social, and political crisis for U.S. competition in world markets unless today’s youth leave school fully equipped with the skills of creating, innovating, problem-solving, collaborating, and critically thinking. And don’t forget: a repertoire of technological skills. The rhetoric must not only create a sense of crisis, it must portray existing institutions as woefully deficient.

ציינתי שכהיסטוריון מכובד קובן שואף לאיזון בביקורת שלו. במקום להזדהות עם צד זה או אחר במאבק על דמות החינוך הוא לרוב מעדיף לשקף את המציאות. הגישה הזאת מורגשת היטב בסיום המאמרון שלו. הוא כותב, במתינות שנראית לי הגונה למדי:

In viewing technological innovations as a sub-set of curricular, instructional, and organizational reforms, then, teachers, principals, and parents can identify patterns and figure out possible consequences for the adoption of the innovation.

מהמשפט הזה אפשר להתרשם שעבור קובן החינוך היום מתנהל פחות או יותר על מי מנוחות. הרי הוא בסך הכל מצביע על הגורמים שהמורים, המנהלים וההורים צריכים לקחת בחשבון כדי להחליט אלו טכנולוגיות חדישות כדאי, ואלו לא כדאי, לשלב בבתי הספר. כתיבה כזאת איננה רומזת על קיומו של משבר. אבל קצת מוזר שכהיסטוריון של החינוך קובן מזהה את המורים, המנהלים וההורים כגורמים המשפיעים, ואיננו מציין את החברות הטכנולוגיות הגדולות שהן בעלות אג'נדה ברורה ומנסות להשפיע על הגופים האחרים. כהיסטוריון של החינוך אפשר להבין שקובן רואה דמיון רב בין מה שקורה בחינוך היום לבין מה שהיה בעבר, אבל דווקא בגלל זה מוזר שהחברות האלו אינן כלולות ברשימת הגורמים המשפיעים. ההחלטות אכן בידי המורים, המנהלים וההורים, אבל היום, כמו בעבר, החברות הטכנולוגיות הגדולות מפעילות עליהם לחץ כבד – כמו שבעבר התעשיינים ידעו להגדיר את הצרכים שלהם מהחינוך ולחצו על בתי הספר ליישר קו עם הצרכים האלה. הלחץ של היום בא לביטוי במספר מישורים – במכירת כמה שיותר מוצרים לבתי הספר, בהגדרת המטרות התעסוקתיות שלהן כמטרות הראויות של מערכות החינוך, ודרך "פילנתרופיה" שקובעת כיוונים חדשים לעיצוב בתי הספר ודרכי ההוראה בהם.

אולי הראייה ארוכת הטווח של היסטוריון מחדד עבור קובן שפשוט אין חדש תחת השמש, ולכן הוא איננו רואה בלחץ של החברות הטכנולוגיות תופעה חדשה. אבל אותה ראייה היתה צריכה לחדד עבורו שהיכולת לקבוע את סדר היום הטכנולוגי של בתי הספר איננו בידיהם של המורים והמנהלים או ההורים בלבד. קבלת ההחלטות של אלה נעשית תחת לחץ כבד של גורמים אינטרסנטיים בעלי כוח השפעה אדיר. זה אמנם איננו סוג חדש של לחץ, אבל הוא לחץ שקשה מאד לעמוד מולו. המורים, המנהלים וההורים דואגים, בראש ובראשונה, לתלמידים, אבל התמונה הרחבה יותר מכילה גורמים שאינם מעמידים את התלמידים בראש סדר העדיפויות. חבל שקובן, שמיטיב להראות עד כמה אין חדש בחינוך איננו מדגיש גם את זה.

תחת עין מפקחת היטב

לפני שלוש וחצי שנים תיארתי כאן "חזון" של יוזמה "חינוכית" שביקשה לגייס טכנולוגיות חדישות כדי לשמור על הערנות של תלמידים בכיתה. הרעיון הבסיסי היה מאד פשוט וינק מהאינטרנט של החפצים (IoT) השואף להטמין קישוריות לתוך כל דבר. ביסודו הרעיון היה שתלמידים יענדו צמיד שיבדוק את הנוכחות שלהם בכיתה, אבל דרכו יהיה אפשר גם לשלוח זרם חשמלי קטן כדי להחזיר את הערנות לתלמיד שאיננו מרוכז כמו שצריך בשיעור. היה זה, נדמה לי, אחד הנסיונות הראשונים לרתום "טכנולוגיה חינוכית" לניהול הכיתה על ידי מעקב אחר תלמידים. עד אז אפשר היה לחשוב שהייעוד המרכזי של "התקשוב החינוכי" היה הרחבת עולם הדעת שאליו תלמידים נחשפים. אבל אם זאת היתה אחת התפניות הראשונות, היא בוודאי לא היתה האחרונה.

אני בטוח שמספר נסיונות מהסוג הזה הצליחו להתחמק ממני, אבל אלה שבהם כן נתקלתי הראו שהתקשוב החינוכי צועד בכיוון ברור – כל חידוש טכנולוגי שמבטיח לנתח את הרגלי הקנייה של צרכנים, או שאוסף עוד ועוד נתונים על התנהגות המשתמשים, מוצא את דרכו לחינוך. מסבירים לנו שבעזרת הכלים האלה אפשר יהיה לפקח על הערנות של התלמיד בכיתה, לדאוג לכך שהוא יישאר ממוקד מטלה, ובסופו של דבר ישפר את ההישגים הלימודיים שלו.

לפני שנה וחצי דווח על חברה צרפתית שפתיחה יישום בשם Nestor שצופה בסטודנטים תוך כדי הצפייה שלהם בסרטונים לימודיים המועברים דרך הרשת. כפי שכתבה אחת תיארה את זה:

By using student computers’ webcams to track their eye movements and facial expressions, Nestor claims to be able to figure out whether or not learners are in fact learning (or at the very least, attempting to).

בסרטון שהופץ על ידי החברה רואים סטודנט שמאבד ריכוז והיישום במחשב מעיר אותו – די בכוח. סביר להניח שאם חומר הלימוד היה מעניין יותר הסטודנט לא היה משתעמם, אבל למה לעסוק בפדגוגיה כאשר אפשר להסתמך על טכנולוגיה? דווח אז שהיישום היה אמור להיות מופעל במספר קורסים ב-Paris School of Business, אם כי עד עכשיו לא מצאתי דיווח על הניסוי. אמנם כבר התרגלנו לכך שאוספים עלינו מידע תוך כדי הגלישה באתרים שבהם אנחנו מבקרים, אבל הרעיון שגם מנתחים את הבעות הפנים שלנו עשוי להתקבל אצל רבים כחדירה גדולה מדי לתחום הפרט. סביר להניח שמפתחי היישום היו מודעים לכך, ובגלל זה הם ציינו שהיישום מיועד לעזור למרצים לזהות את הרגעים שבהם הסטודנטים מאבדים ריכוז, וכך לאפשר למרצים לשפר את ההרצאות שלהם.

במאמרון מתחילת הקיץ נגעתי בסוגיה דומה. בין היתר ציינתי כתבה של בנימין הרולד (Herold) ב-Education Week שסקרה מספר נסיונות של איסוף מידע על מצבם הרגשי של תלמידים בעת שהכינו שיעורי בית. הרולד ציטט תלמידה בכיתה ח' שהגיבה להסבר של עיתונאי שהסביר לה שהיישום שבשימוש בית הספר שלה אוסף עליה מידע כדי לשפר את הלמידה שלה:

I can see how it could be really helpful …. But home is also supposed to be a safe space. You don’t want to feel like your computer is watching you.

אבל מה שדי ברור לתלמידים בכיתה ח' איננו בהכרח ברור למי שמבקש להביא טכנולוגיות חדישות לסביבה הלימודית. (למען האמת, היה נדמה שהתלמידים של היום כבר התרגלו למציאות שבה מידע אישי אודותם נאסף באופן תדיר כך שמעקב אחר מצב הרוח שלהם בעת הכנת שיעורי בית מול המחשב צריך להיראות להם די טבעי.) אבל למה להסתפק בבקרה מרחוק?

כבר לפני חמש שנים חברה בשם SensorStar Labs טענה שהיא מפתחת מערכת כיתתית שבה מצלמות בכיתה יכוונו על כל התלמידים והמידע שייאגר ינותח כדי לקבוע את מידת הריכוז של כל תלמיד. כתבה ב-FastCompany על המיזם דיווחה אז שבצורתה הנוכחית (של אז) המערכת:

uses webcams to shoot students’ faces and computer vision algorithms to analyze their gaze (are their eyes darting around or watching the teacher?) and expression (smiling? frowning? confused?). That, coupled with audio, can be transformed into a rough, automated metric of student engagement throughout the day.

כמובן שגם המפתחים האלה היו מודעים לכך ששורה של מצלמות בתוך הכיתה עשויה לעורר אי-נוחות, במיוחד אצל הורים שלא ירגישו נוח שמצלמים את ילדיהם במהלך היום. בגלל זה המפתחים דאגו לציין שמה שהמצלמה מצלמת הוא בסך הכל מה שהמורה רואה, כך שהמערכת רק מסייעת למורה לראות את מה שכבר נמצא לפניו. כותב הכתבה מציין בסיומה שעדיין לא ברור אם מערכת כזאת באמת תוביל להוראה טובה יותר. הוא לא ציין שעדיין לא היה ברור אם היא בכלל ישימה. נכון להיום אין אזכור של המערכת הזאת באתר של SensorStar, ואינני מצליח למצוא התייחסות עדכנית למערכת.

וזה מביא אותנו לחברת Intel שלאחרונה פרסמה כתבה:

Applying Artificial Intelligence to Transform How We Learn

בכתבה אנחנו לומדים כיצד מורים אשר מצויידים ב-dashboard המאגד נתונים על כל תלמיד יכולים לקדם את הלמידה של התלמידים שלהם. סרטון המשולב בגוף הכתבה מעניק לנו הצצה ל-dashboard הזה – טבלט שמציג צלמית של כל תלמיד בכיתה עם שקלול של מגוון נתונים שנאספים עבור כל תלמיד:

Appearance – Computer cameras used to extract facial landmarks, upper body, and head movement and pose
Interaction – How the student uses traditional input devices (keyboard, mouse)
Time to action – how long is the student taking to complete tasks or take action on a learning platform

מהיוזמה הזאת של אינטל אנחנו לומדים שעל אף העובדה שחברת SensorStar כנראה לא הצליחה להביא את הרעיון שלהם לשוק, אינטל חושבת שהיא כן תצליח. יתכן שבחמש השנים האחרונות הטכנולוגיה באמת התקדמה מספיק כך שהיום באמת הרעיון ישים, אבל אפילו אם הוא ישים, עדיין לא ברור אם הוא רצוי, או אם הוא באמת עונה על צורך אמיתי. תגובות רבות לציוץ של אינטל (שכלל את הסרטון) הדגישו, די בחריפות, את הנקודה הזאת.

רגע לפני שפרסמתי את המאמרון הזה ראיתי שגם פיטר גרין התייחס לכתבה של אינטל בבלוג שלו, ונדמה לי שבדרכו העוקצנית הוא הדגיש נקודה מאד חשובה. גרין מזכיר לנו שהפיתוחים העכשוויים של קברניטי התקשוב החינוכי מוציאים את המורה מהמלאכה החינוכית, ובגלל זה:

the tech wizards have to find ways to put some of the functions of a human back, like, say, paying attention to the student to see how she's doing

גרין גם מציין שטבלט כמו זה של אינטל יכול להיות מתאים לכיתה של 150 תלמידים, או לכיתה שבה טכנאי מפקח על הלמידה של תלמידים שיושבים מול צגי מחשב. אבל מי רוצה כיתות כאלו? ההערות האלו דווקא הזכירו לי פיתוח חדש אחר שאיננו קשור (בינתיים?) לחינוך. לפני בערך חצי שנה, ב-Technology Review, רחל מץ דיווחה על חברה שמפתחת שתלים עם קישוריות עבור פרות. השתלים יעבירו מידע על מגוון רחב מאד של היבטים הקשורים לבריאות הפרות, מידע שיועבר למאגר וינותח כדי לקבוע כיצד לפקח על גדילתן. אין כאן הרבה חדש. יוזמות כאלה קיימות כבר שנים. אבל שני דברים ביוזמה הספציפית הזאת מתחברים ליוזמות ה-"חינוכיות" של אינטל. מץ כותבת שלפני שהוא פיתח שתל עבור פרות המפתח הראשי רצה לפתח שתל עבור בני אדם. בנוסף, היא כותבת ש:

The hope is that in the near future, this AI will help farmers figure out quickly and easily how well cows and other livestock are eating, whether they’re getting sick or about to give birth—things that are typically done today just by watching and waiting but are difficult to spot when you’ve got hundreds or thousands of animals to keep an eye on.

היות וה-"חלום" של כמה מאנשי התקשוב החינוכי החדשים הוא כיתות ענקיות כך שלא יהיה צורך לשלם לעוד ועוד מורים, יש סיכוי סביר שיש מי שיחשוב שהרעיון של שתל בתלמידים (כדי לעזור להם ללמוד, כמובן), מופרך ככל שיהיה, הוא דווקא רעיון הגיוני וישים.

כיצד להעריך את כדאיות ה-MOOC?

מספר פעמים בעבר הבעתי כאן ביקורת די חריפה כלפי קורס MOOC, ובגלל זה חשוב לי להדגיש שאני רוחש אהדה רבה כלפי הרעיון עצמו. האפשרות להרחיב את הישג ידה של ההשכלה הגבוהה לכמה שיותר אנשים, ובזול, היא בעיני מגמה מבורכת ביותר. מה שראוי לביקורת איננו הרעיון, אלא הנסיון להפוך מגמה כל כך חיובית למפעל רווחי עבור ספקי "ידע" חדשים, תוך כרסום של המעמד של ההשכלה הכללית שהאקדמיה אמורה, ומסוגלת, להעניק. אין ספק שהאקדמיה היום יקרה מדי. כמו-כן, היא איננה משרתת אוכלוסיות שמאד זקוקות למה שהיא אמורה לתת. אבל ברוב המקרים ספקי קורסי ה-MOOC אינם מקדמים את ההשכלה אלא פועלים בשרות השוק הפרטי שמבקש לקבל מן המוכן עובדים עם כישורים מסויימים מבלי שהוא ישקיע את ההון שלו בפיתוח הכישורים האלה. הרצון לשבש את האקדמיה, גם אם הרצון הזה בה במסווה של יומרות כמו למנוע בזבוז או לאפשר ללומד לבחור מה ללמוד, מחבל במשימה החשובה של ההשכלה הגבוהה לבנות חברה אזרחית ערנית, נבונה, וחכמה.

הנה, שוב עשיתי את זה. באתי לברך על קורסי MOOC ויצאתי מקלל. ושוב, חשוב לי להדגיש שזה איננו מפני שיש לי משהו נגד הרעיון. בכתבה חדשה ב-EdSurge איימי אהארן (Amy Ahearn) בכתבה מבקשת גם היא להגן על קורסי MOOC, ונדמה לי שעל אף העובדה שהיא עושה זאת טוב יותר ממני, היא נתקלת בבעיה דומה. ההגנה של אהארן מתבססת על הטענה שאמות המידה שלפיהן נהוג להעריך את הקורסים האלה אינן אמות המידה הנכונות. אהארן מציינת שבדרך כלל מסתכלים על האחוז הנמוך של מסיימי קורסי MOOC ומסיקים שהקורסים האלה נכשלים, וטוענת שזה איננו המדד הנכון. היא מסבירה שההתמקדות באחוז המסיימים:

inaccurately conflates access to online learning content with access to a course experience.

יכול להיות שקצת קשה לרדת לסוף דעתה של אהארן, ולכן יש צורך לפענח את הטענה שלה. היא בעצם כותבת שאין לראות את ה-MOOC כקורס, אלא פשוט כפורמט שמאפשר גישה לתוכן המאפשר למידה. כאשר מציגים את ה-MOOC באור הזה, היא מסבירה, רואים שה-MOOC הוא בעצם הצלחה מפני שהוא באמת מאפשר גישה למידע לכל מי שמבקש אותו. כהמשך לאותה תפיסה אפשר להבין שאחוז מסיימי הקורסים האלה (ואהארן אכן מסכימה שמדובר באחוז קטן) איננו מדד חשוב להצלחתם מפני שמלכתחילה לומדים רבים לא באו על מנת לסיים את הקורס אלא פשוט ביקשו גישה למידע, או לחלק מהמידע, שנמצא בו. אהארן מסבירה:

Instead, MOOCs should be understood as digital content like podcasts, online magazines, Netflix series or even email campaigns rather than facilitated educational experiences akin to college seminars. As we move towards 2019, it’s time to get clearer about this difference and start asking smarter questions about what MOOCs can and should be expected to accomplish.

יש הגיון בטענה הזאת, אבל נדמה לי שהיא גם חרב פיפיות. הרי אם אנחנו פונים לקורסי MOOC כמו לכל תוכן דיגיטלי אחר, מה מצדיק את היומרה המאד נפוצה שה-MOOC מהווה מהפכה לימודית? אני, כמו אנשים רבים שאני מכיר, מרבה לקרוא בכתבי עת מקוונים. חלק ממה שמתפרסם נגיש בחינם ועבור חלקים אחרים אני משלם. מכולם אני לומד. אני גם מאזין לפודקאסטים מגוונים, וגם מהם אני לומד. אם קורסי MOOC אינם אלא "תוכן דיגיטלי" כמו כתבי העת האלה, או סדרות ב-Netflix, או אפילו מגוון אתרי אינטרנט באשר הם, לגיטימי לשאול אם ההשקעה שהאקדמיה מקדישה להכנת הקורסים האלה מוצדקת.

כאשר אהארן מדגישה שוב בכתבה שלה ש:

MOOCs need to be reevaluated using the metrics of digital content rather than university classes

היא מתכוונת להגן על ה-MOOC, אבל נדמה לי שבמקום זה היא מצליחה להפחית בערכם.

אהארן עורכת מספר השוואות בין קורסי MOOC וסוגים אחרים של "תוכן דיגיטלי" ומראה שדווקא הזמן שאנשים מקדישים לקורסים יחסית רב לעומת הזמן שהם מקדישים לפודקאסטים או לקריאת מאמרים על הטלפונים שלהם. בעיניה יש כאן עדות להצלחה. אבל הכנת קורס איכותי יכולה לעלות כסף רב, שלא לדבר על משאבים של אנשים שאולי יכלו להיות עסוקים בפעילות לימודית/חינוכית אחרת. ספקי קורסי ה-MOOC הגדולים כבר אינם מפיצים אותם חינם מפני שמדובר בהשקעה גדולה, ומפני שהכוונה של הגופים המסחריים שמפיצים אותם היא להרוויח כסף. (לפני שבוע למדנו ש-Udacity פיטרה עוד 125 עובדים – כרבע מעובדי החברה – בוודאי מפני שהיא איננה מצליחה להרוויח כפי שהמשקיעים בה ציפו.) אם אהארן מבקשת מאיתנו להנמיך ציפיות כלפי קורסי ה-MOOC ולראות אותם בסך הכל כעוד "תוכן דיגיטלי", מן הראוי שגם נבחן אם התוכן הדיגיטלי הזה שווה ההשקעה הכספית והאנושית.

כבר כתבתי שאני בעד השכלה איכותית חופשית לכל? בנושא הזה הדעה שלי נשארת כפי שהיתה. אבל לא נראה לי שהמסקנה של אהראן בנוגע לכל מה שהיא מתארת מכוונת כלפי המטרה הנעלה הזאת. היא כותבת:

Building engaging learning experiences around that content is something that requires ongoing investment and therefore new business models that are still being tested.

לא ברור לי שמה שדרוש הוא מודלים עסקיים, ולא כל שכן מודלים עסקיים שמתהדרים בלבוש של טובת החברה. אהארן היא מנהלת בגוף בשם Acumen+ המתמקד בבניית קורסים לקידום שינוי חברתי והפצתם. אין לי ספק שמדובר בגוף שעושה עבודה ברוכה, אבל קשה להבין כיצד אותם "מודלים עסקיים" באמת מקדמים את מטרותיו.

בימים אלה ממש אנחנו עדים למה שהגישה העסקית יכולה לחולל. בכתבה על הפשלות האחרונות של פייסבוק שאיאן בוגוסט פרסם השבוע ב-The Atlantic הוא כותב:

And yet, for more than a decade now, the technology industry has persuaded the public, and the street, that the efforts of firms such as Facebook and Google are conducted first for reasons of social benefit. To “change the world,” as their leaders intone, even as it becomes clear that some of the changes in question are often detrimental rather than beneficial.

יותר מאשר "מודלים עסקיים", מה שדרוש הוא נאמנות למטרה של הרחבת הנגישות לידע עבור כמה שיותר אוכלוסיות. בתחילת הדרך Udacity התהדרה בכך שהיא מפיצה ידע לכל מי שמבקש. יכול להיות שהמשקיעים שהיא גייסה ראו בכך מטרה נעלה, אבל הם גם זיהו הזדמנות להרוויח. הבעיות הכספיות שלה היום אינן נובעות מהפצה הולכת ומתרחבת של ידע, אלא מכך שהיא איננה מצליחה למצוא מודל שיחזיר כסף למשקיעים. חלום הפצת הידע נמוג, אבל הרצון להרוויח נשאר. זה גם המצב אצל ספקי קורסי ה-MOOC המסחריים הגדולים האחרים. ומה שבמיוחד עצוב מתוך כל זה הוא שבאמת לא כל כך קשה להפיץ ידע לציבור הרחב ביעילות (ובזול). אבל שיבוש, או חבלה, בייעוד הראוי של ההשכלה הגבוהה, תוך כדי גזירת קופון, איננה הדרך לעשות זאת.

שיעורי בית, אינטרנט, רווחים … והתקשוב החינוכי

באופן כללי אני מתנגד לשיעורי בית. אני נוהג לצטט את המחקרים שמראים ששיעורי בית אינם מקדמים את הלמידה ולעומת זאת מגבירים את הפערים בין תלמידים שהוריהם יכולים לעזור בשעות הערב לבין תלמידים שלא יכולים להסתמך על הידיעות של הוריהם. (כן, אפשר למצוא מחקרים אחרים, אבל כולנו בוחרים להבליט את המחקרים שמחזקים את הדעות שלנו, ואני בהחלט חלק מה-"כולנו" הזה.) אבל דעה לחוד ומציאות לחד – אני יודע שבעתיד הנראה לעין מורים ימשיכו לתת שיעורי בית. ואם לא ידענו זאת קודם, מתברר שהתקשורת האינטרנטית, או ליתר דיוק הזמינות הלא שוויונית שלה, לא רק שאיננה מסייעת לפתרון הבעיה של הכנת שיעורי בית כפי שפעם היה נהוג לטעון, היא אפילו מחריפה אותה.

לפני כשבועיים ה-New York Times פרסם כתבה מעניינת שנכתבה על ידי סם ליקרדו (Sam Liccardo) ראש העיר של סן חוסה (San Jose) אשר בקליפורניה. העיר אמנם נמצאת באיזור עמק הסיליקון, אבל אחוז מכובד של האוכלוסייה שלה די עני. בכתבה שלו ליקרדו מסביר שלרבים מהתלמידים בבתי הספר של העיר אין תקשורת אינטרנטית בבית (הוא כותב שכ-100,000 מתושבי העיר גרים בבתים בלי אינטרנט בפס-רחב). לכן כדי להכין את שיעורי הבית שלהם – שיעורים שלרוב דורשים חיפוש מידע באינטרנט או כניסה ל-LMS של בית הספר – תלמידים רבים מתמקמים במגרשי החנייה של חנויות או מסעדות שבהן יש WiFi חינם. ליקרדו מתאר את הבעיה, ומציין שהמצב דומה בערים רבות:

The sight of public-school students finishing their algebra homework in fast-food restaurants and coffee shops, where they have access to free public Wi-Fi, has compelled hundreds of cities and school districts to find ways to bridge what one official has called “the cruelest part of the digital divide”: the homework gap.

ליקרדו כותב שבסן חוסה מצאו דרך להעניק WiFi לתלמידים – עמודי התאורה שמפוזרים בעיר. הוא מסביר שמפני שהעמודים האלה גבוהים, ומן הסתם קשורים לרשת החשמל, אפשר לצייד אותם במשדרי WiFi ובדרך הזאת לכסות את העיר, ובמיוחד את השכונות שבהן בתים בלי תקשורת.

מדובר בהצעה די הגיונית, אבל מתברר שהיא נתקלת בבעיה:

However, the telecommunications industry has quietly worked to usurp control over these coveted public assets and utilize publicly owned streetlight poles for their own profit, not the public benefit.

ואכן שדולת חברות התקשורת הפרטיות הצליחה לשכנע את ה-FCC, הגוף המופקד על התקשורת ברמה הארצית, שעמודי התאורה יעמדו לרשותם. אבל זה לא היה סוף הסיפור. עיריית סן חוסה חתמה על חוזים עם ספקי תקשורת מקומיים שיאפשרו להם להתקין את הדרוש בעמודים – דבר שיאפשר להם להרוויח – ובתמורה הספקים יתרמו לקרן לקידום השוויון הדיגיטלי.

סוף טוב? עוד לא. בלחץ הספקים הגדולים ה-FCC קבעה תקנון חדש:

The new rules force local jurisdictions to provide telecom companies with unfettered access to public streetlight poles at below-market, taxpayer-subsidized lease rates.

במילים אחרות, מפני שרווחי ספקי התקשורת הגדולים נמצאו בסכנה, הם הצליחו לגייס את הממשל הארצי להעדיף את הרווחים שלהם על פני עשיית שיעורי הבית של התלמידים שאין בבתיהם WiFi.

ליקרדו מציין שהתקנה החדשה של ה-FCC מהווה נצחון של האינטרסים הצרים של החברות הפרטיות על העקרונות. אבל גם זה, יש לקוות, איננו סוף הסיפור. הוא כותב שסן חוסה, יחד עם עוד כ-20 ערים, מביאות את הנושא לבית המשפט. ואם הערים לא יצליחו בתביעה להן:

Too many 13-year-olds will continue doing their algebra homework in a parking lot, within range of the free Wi-Fi of their neighborhood Burger King.

אם אוהבים שיעורי בית, אבל אפילו אם סולדים מהם, התמונה הזאת בהחלט עגומה. חברות ההי-טק ימשיכו למכור את המכשירים שלהם לבתי הספר ויציינו בגאווה שהם מקדמים את החינוך, ואילו באותו הזמן הן מוכנות לעכב את אותו החינוך עד שהן יקבלו תמורה כספית "הולמת" גם מהתלמידים והוריהם ולא רק מבתי הספר. אולי החינוך באמת חשוב בעיניהן, אבל הרווחים כנראה חשובים יותר. היום לרוב מאיתנו ברור שהתקשוב יכול להשפיע לטובה על החינוך, אבל זה נכון רק אם הוא באמת מגוייס לטובת החברה, ולא לטובת הרווח.

למה ה-LMS לא תיעלם בעתיד הקרוב

לפני כשבוע הזדמן לי לצפות בהדגמה של LMS חדשה. זה לא היה מתוכנן – פשוט נוכחתי במקום שבו ההדגמה התרחשה והוזמנתי להשאר ולצפות. במהלך השנים הכרתי מספר מערכות לניהול הלמידה ואני יכול להודות שהיחס שלי כלפיהן היה, ונשאר, אמביוולנטי. מספר פעמים בעבר ציינתי את העדר ההתלהבות שלי מהתפיסה הבסיסית של הכלי, אבל בהזדמנות אחרת יצא לי להגן עליו. חלק גדול של האמביוולנטיות שלי נובע העובדה שעל אף העובדה שהריכוזיות שנמצאת ביסוד קיומו של הכלי איננה לרוחי, השימוש ב-LMS, וההדרכה בשימוש, היו עבורי מקור חשוב בפרנסה. לא נעים לקטול משהו שמאפשר לך להאכיל את ילדיך.

הופתעתי כאשר גיליתי שאני הולך לראות LMS חדשה. הרי, מי צריך עוד LMS, והאם בכלל יש מה לחדש במערכות האלה? ידעתי שבאופן מתמיד ממשיכים להוסיף מרכיבים חדשים לתוך ה-LMS שבמידה רבה היא האולר השוויצרי של התקשוב החינוכי. אבל זה מפני שהיא מאגדת בתוכה מבחר כלים אחרים (או קישורים לכלים אחרים) ולא ברור שמישהו באמת זקוק למעטפת ייחודית וחדשה.

על אף העובדה שהשימוש בכלי LMS למיניהם נעשה כמעט אוניברסלי בחינוך – הן בבתי הספר והן בהשכלה הגבוהה – יש רבים כמוני שמבקרים את עצם הרעיון של הכלי. אנשי חינוך רבים רואים ב-LMS ביטוי של תפיסה חינוכית מיושנת. הרי אם היום נהוג לטעון שכל אחד יכול ללמוד מתי והיכן שהם רוצים, אין הגיון בכלי שמגביל ומקבע את הלמידה בתוך אתר שמחייב הרשמה והזדהות. הרעיון של אתר שמביא מידע אל מקום מרוכז במקום לעודד את היציאה למרחב הרשת נראה אנכרוניסטי. בתקופה שבה מעצבים מחדש מרחבי למידה פיסיים כדי לאפשר חוויות למידה פתוחות מוזר שדווקא תוחמים את המרחב הדיגיטלי שהוא לכאורה הפתוח ביותר.

בחודש מאי השנה, במאמרון בסידרה על 25 שנים לטכנולוגיה חינוכית, מרטין וולר ביטא יחס כמעט סלחני כלפי ה-LMS, יחס שנראה לי די רווח היום. (וולר כותב על ה-VLE, ה-Virtual Learning Environment שהוא המינוח המקובל באנגליה.) וולר בחר ב-2004 כשנת ה-LMS, ובמרחק של כמעט 15 שנים, ואחרי ששלל כלים נוצצים אחרים חדרו לחינוך, הוא ראה לנכון להעניק לה קצת אהבה, אם כי אהבה המהולה במידה מסויימת של זלזול כלפי הכלי הישן הזה. עם מה שנראה כמידה לא קטנה של נוסטלגיה הוא כתב:

They are a bit like the boring, faithful hound when a new puppy arrives. Everyone is excited by the new thing, and the old dog is in the corner with its flatulence wondering why no-one is making a fuss.

לאור כל זה לא ידעתי למה לצפות כאשר צפיתי בהדגמה של ה-LMS החדשה. לא ציפיתי לראות כלים חדשים וממה שהוצג לי לא התרשמתי שיש כאלה. אם יש חידוש הוא נמצא בעיצוב ובקלות השימוש, ומאלה כן התרשמתי. מדובר בעיצוב מאד אסתטי, ונדמה לי שהוא גם קל מאד לשימוש. הממשק נראה אינטואיטיבי כך שמורים יכולים לשלוט במערכת במהירות. אבל מעל לכל התרשמתי שפשוט היתה זאת, לטוב אבל לא רק לטוב, מערכת לניהול הלמידה. כמו כל LMS היא מניחה שהמורה יגדיר מטלות עבור התלמידים והיא בנויה כך שהמעקב אחרי פעילות התלמידים קל ביותר ומהווה מרכיב מרכזי של המערכת. במילים אחרות, אין כאן תפיסה פדגוגית חדשה אלא יישור קו עם תפיסה הוראתית מוכרת ומסורתית. אני מודה שיכול להיות שפספסתי משהו, אבל הרושם שלי היה שהכל סובב סביב מטלות – עד כדי כך שהתרשמתי שנגד עיני המפתחים עמדה הכיתה הפרונטלית והם פשוט ביקשו להעתיק אותה לסביבה המתוקשבת.

זה איננו צריך להפתיע. כלים מתוקשבים שמבקשים לחדור לתוך מערכת החינוך (ותוך כדי כך גם להבטיח פרנסה למפתחיהם) צריכים להצמד למודל הוראתי מוכר. הסיכוי להצליח עם כלי שמציג מודל פדגוגי שונה מהרווח קטן מאד. על אף מס השפתיים, מנהלי מערכות החינוך מודדים את יעילות ואת כדאיות הכלים שהם רוכשים לפי תוצאות התלמידים במבחנים. לאור זה, פיתוח של LMS אסתטית וקלה לשימוש בהחלט הגיוני בדיוק מפני שהכלי איננו מציג מודל פדגוגי חדש.

לפני יותר מדור, ההתייחסות ל-"כלים פתוחים" היתה באופנה. לצד זה ששיבחו את הכלים האלה שאפשרו ועודדו פעילות יצירתית מצד הלומד היתה גם ביקורת כלפי העובדה שהחינוך נאלץ לאמץ כלים, כמו כלי ה-Office, שלא פותחו באופן ייחודי עבור החינוך. אבל התברר שאותם כלים פתוחים, שעם הזמן הורחבו מעבר לכלי ה-Office כדי להכיל מגוון כלי Web 2.0, אפשרו גמישות רבה ואילצו את המורים לראות את ההוראה שלהם באור אחר. מפני שהכלים באו מחוץ לסביבה החינוכית הם יכלו לקרוץ כלפי מודל פדגוגי אחר, גם אם ברוב המקרים זה בכלל לא היה ב-DNA שלהם.

על אף העובדה שהתמלילן עדיין מציע דף חלק שמזמין את התלמיד להביע את עצמו, השימוש הרווח בו בחינוך הוא להכנת שיעורים. במילים אחרות, מערכת החינוך הצליחה לאלף את התמלילן ולקבע את השימוש בו. באשר לכלי Web 2.0, המערכת הבינה שמה שאלה מציעים איננו נחוץ למטרותיה. וה-LMS? דווקא מפני שה-LMS מנציחה מודל מוכר ואהוד למערכת ימשיכו לפתח אותה. אבל הפיתוחים יהיו בעיקר קוסמטיים ובקלות השימוש. ה-LMS מבטיחה את מקומה במערכת החינוך לא מפני שהיא מציעה משהו חדש, אלא ההפך – מפני שהיא מבטיחה את המשך הקיים.

אולי הילידים הדיגיטליים האלה בכל זאת מבינים משהו!

כתבה מה-10 לנובמבר באתר של ה-New York Post דיווחה על הפגנה של תלמידים של בית הספר Secondary School for Journalism אשר בברוקלין. כ-100 מתלמידי בית הספר (כיתות ט' עד י"ב) יצאו מכיתותיהם ומבית הספר במחאה על כך שחלק ניכר מיום הלימודים שלהם מבוסס על ה-Summit Learning Platform. במקור Summit היתה רשת של בתי ספר עם דגש חזק על עבודה אישית מול מחשבים. בהמשך, עם תמיכה נלהבת של יזמים טכנולוגיים (ביל גייטס תרם כסף רב) הרשת זכתה לתשומת לב רבה בעיתונות ובציבור. היום הקרן של מארק צוקרברג ואשתו פריסילה צ'אן היא בין התורמים המרכזיים. כתבה באתר EdTech מחודש מרץ של 2016 דיווחה על החיבור של צוקרברג לבתי הספר של Summit: צוקרברג גייס מהנדסים של פייסבוק לעבוד על פיתוח התשתית הטכנולוגית שבהמשך הופצה לבתי ספר רבים ברחבי ארה"ב.

עיון באתר של Summit Learning עשוי לשכנע שמתכנני הפרויקט הצליחו לפצח את חידת ההוראה והלמידה. אנחנו למדים שמדובר בגישת הוראה (instructional approach) אשר:

gives students the opportunity to reach their full potential and teachers the tools they need to meet the needs and interests of each student

האתר מביא את דבריו של מורה אחד שמלמד במסגרת התכנית. קשה לא להדבק מההתלהבות אשר בדברים:

It is going to be challenging, but already I can see how much our students appreciate being the directors of their own education and having choices, challenges and personalized support every day.

כולנו מעדיפים להציג את עצמנו באור מחמיא ולכן לא מפתיע (וגם לא פסול) שהקטעים האלה משקפים את האידיאל ולא בהכרח את המציאות. אבל צניעות מעולם לא היתה בין התכונות הבולטות של מובילי הפרויקט. לא רק שהם טוענים שהתכנית מצליחה, הם גם משוכנעים שהם מתווים את עתיד החינוך.

כפי שהיה אפשר לנחש, למידה מותאמת אישית (personalized learning) נמצאת במרכז הגישה. בכתבה ב-EdTech מ-2016 שמתארת את התכנית אנחנו קוראים:

Another core principle is personalized learning. Instead of listening to teachers lecture, students have time each day to learn at their own pace, choosing the topics and lessons that fit with their learning goals.

התמונה שמצטיירת בראש מהדברים האלה היא של תלמידים בעלי מוטיבציה פנימית מרוכזים וממוקדים בפרויקטים שמעניינים אותם, כאשר תוך כדי כך, כמובן, הציונים שלהם במבחנים סטנדרטיים הולכים ומשתפרים. אפשר גם להניח שהתלמידים האלה מחייכים במהלך היום ושהבטחון העצמי שלהם הולכת ומתעצמת. אבל עבור התלמידים ב-Secondary School of Journalism זה איננו המצב. הכתבה ב-New York Post מצטטת תלמיד אחד:

“It’s annoying to just sit there staring at one screen for so long,” said freshman Mitchel Storman, 14, who spends close to five hours a day on Summit classes in algebra, biology, English, world history, and physics. “You have to teach yourself.”

רצוי להדגיש שהרעיון של ללמד את עצמנו איננו בהכרח רעיון רע, אבל הלמידה באמצעות התוכנה של Summit היא לקראת מבחנים שבודקים אם נשמר המידע עד למבחן ולא על מנת להעמיק את ההבנה. אותו תלמיד גם מסביר שקל לרמות במבחנים מול המחשב – אפשר פשוט להעתיק את השאלה ולהדביק אותו לתוך גוגל, וכך לקבל את התשובה.

תלמידה אחרת מציינת שהמורים בבית הספר לא קיבלו הדרכה נאותה בפרויקט והתוצאה היא בזבוז זמן גדול:

“It was bad enough that we were lost, the teachers were lost,” Kelly said. “We have done absolutely nothing in that class.”

הביקורת כלפי Summit איננה חדשה. כבר מספר שנים הורים מעלים חששות בנוגע לפרטיות התלמידים (כתבה מספטמבר, 2017 ב-Washington Post היא דוגמה טובה לכך), ולא מעט מורים טוענים שהבטחות התכנית רחוקות מלהתממש. אבל למיטב ידיעתי, המחאה של התלמידים בברוקלין היא הפעם הראשונה שהתלמידים עצמם מוחים נגדה. לאור ההכרזות הרבות על הטבעיות אשר בה בני נוער מסתדרים בסביבה הדיגיטלית אפשר היה לצפות שהתלמידים, שגדלים לתוך עולם של מסכים, ישמחו ללמוד באמצעות Summit. יתכן שאם המציאות היתה כפי שהתכנית מוצגת באתר שלה כך היה. אבל מתברר שהבטחות לחוד ומציאות לחוד.

אחוז גדול של התלמידים בבית הספר בברוקלין, כמו רוב התלמידים שעליהם מופעלת תכנית Summit, באים מרקע סוציו-אקונומי נמוך. וכמו שקורה לעתים קרובות בפרויקטים דיגיטליים שמקדמים "למידה מותאמת אישית", הכוונה איננה להכוונה עצמית אלה לשעות ארוכות לבד מול מסך המחשב בהכנה לקראת מבחנים. רצוי לזכור שבתי הספר שאליהם אנשי עמק הסיליקון שמפתחים פרויקטים כמו Summit שולחים את הילדים שלהם שונים מאד מבתי הספר שמשתתפים בתכנית. בבתי הספר של ילדיהם באמת מקבלים יחס אישי, ובעמק הסיליקון פופולארי מאד להמעיט עד למינימום את הזמן מול המסכים. אבל זה לעשירים. הציפיה היא שאותם תלמידים (והוריהם) "טעוני הטיפוח" שמקבלים את Summit יגידו תודה על הדאגה אליהם ועל החינוך ה-"איכותי" שמגישים להם. אבל מתברר שאי-שם בדרך התלמידים האלה למדו לא רק להתמודד עם העולם הדיגיטלי, אלא למדו גם לעמוד על שלהם ולדרוש משהו טוב יותר.

גם עתידי וגם חכם? לא בהכרח

לפני שבוע אתר Campus Technology פרסם כתבה מאת ג'ולי ג'ונסטון, מנהלת יוזמת Learning Spaces באוניברסיטה של אינדיאנה. הכתבה מדווחת על מפגש של קבוצת חברי סגל באוניברסיטה ונציגים של חברות טכנולוגיה שנערך בחודש יולי בשם Smart Classroom Summit. נושא המפגש היה ככותרת הכתבה:

Are 'Smart' Classrooms the Future?

המפגש, כמו יוזמת Learning Spaces בכללותה, נתמכה על ידי פרויקט רחב יותר באוניברסיטה – ה-Mosaic Active Learning Initiative. הדף הראשי של היוזמה מתאר היטב את מטרתה:

The Mosaic Initiative supports active and collaborative learning through instructional support, research, collaborations, and classroom design.

קשה, כמובן, להתווכח עם יעדים כאלה. עיצוב מרחבי למידה על מנת לקדם למידה פעילה ושיתופית הוא ללא ספק מטרה ראויה. הרצון לעצב את הכיתה אחרת מאשר המקובל והמוכר מעיד על נכונות לשנות את תפוסי ההוראה והלמידה ה-"מסורתיים". כמו-כן, קל להבין שיש פן טכנולוגי לעיצוב חדש. מוסדות להשכלה גבוהה רואים התפתחויות טכנולוגיות בחברה הסובבת (מוצרים "חכמים" בלשון הכתבה) ושואלים שאלה שעל פניה די הגיונית. ג'ונסטון כותבת שהצוות שלה מתחיל לשאול:

"How we can make better use of our faculty and students' time by delegating routine tasks to smart technology?"

כתשובה לשאלה הזאת ג'ונסטון משיבה (לעצמה) עם עוד שאלה:

What if the answer is a smart classroom?

ג'ונסטון שואלת אם הכיתה החכמה היא התשובה, אבל היא איננה מגדירה מהי כיתה חכמה. אני מניח שעלינו להבין שכמו שטלפון נייד הופך להיות "חכם" כאשר מעמיסים לתוכו עוד ועוד טכנולוגיות ויישומים, כך גם הכיתה הופכת "חכמה" כאשר היא נעשית כבדה מאד בטכנולוגיות. יש כאן, כמובן, בעיה לא קטנה, אבל גם אם נסכים עם ההגדרה הזאת, כדי לדעת אם אכן זאת ה-"תשובה" עלינו גם לדעת מהן אותן הטכנולוגיות שרוצים להעמיס לתוכה. במהלך מפגש הפסגה (ה-summit) המשתתפים העלו מספר נקודות שכנראה מאפיינות כיתה כזאת:

• שחרור המרצה מקדמת הכיתה תוך שמירה על השליטה שלו מכל מקום בו הוא נמצא
• ייעול תחילת השיעור באמצעות login ביומטרי למגוון הטכנולוגיות אשר בכיתה, רישום
אוטומטי של נוכחות, פיקוח על התאורה, ועוד
• לוחות לבנים שמאפשרים העברת הכתוב בהם ללוחות אחרים בכיתה ושמירתו לצורך צפייה
ועריכה מאוחר יותר
• מסכים שבהם קבוצות קטנות יכולות לעבוד, עם העברת מידע בקלות בין הלוחות השונים
• ממשק פשוט וידידותי

מה אני אגיד? גם אם אינני יודע מהי כיתה "חכמה", אינני משוכנע שהנקודות האלו מגדירות אותה. יתרה מזאת, אינני מוצא הרבה קשר בין הנקודות המתוארות כאן לבין הדגש המוצהר של Mosaic על למידה פעילה ושיתופית. מה גם, מפגש הפסגה נועד לגבש רעיונות חדשים, ובאותן הנקודות שבהן יש קשר ללמידה פעילה או שיתופית אין כל חדש – כלים כמו מסכים לקבוצות קטנות עם היכולת להעביר מידע ביניהם קיימים כבר שנים.

קשה לבוא בטענות כלפי יוזמה טכנולוגית של אוניברסיטה שמבקשת לשפר את חוויות ההוראה והלמידה. אולי מספיק פשוט להתאכזב מכך שהרעיונות שהועלו במפגש הפסגה חידשו הרבה פחות מאשר ג'ונסטון היתה רוצה שנחשוב ולעבור הלאה. אבל בכל זאת מתבקשות לפחות שתי התייחסויות.

מהרעיונות שכן הועלו נוצר הרושם שהשותפים של ג'ונסטון התחילו מהטכנולוגיות וחיפשו תירוצים "חינוכיים" כדי להביא אותן לתוך הכיתה. רצוי לזכור שג'ונסטון מציינת את ההשתתפות הפעילה של חברות מסחריות שללא ספק ביקשו להראות לסגל ההוראה שיש להן "פתרונות" לסוגיות שהיו עשויות לעלות במפגש. אבל מעבר לטענות האלה, נדמה לי שמפגש הפסגה סבל מבעיה יסודית כבר עם צאתו לדרך.

כזכור, השאלה שבה משתתפי המפגש התמקדו (שאלה שקודם ציינתי שהיא "על פניה די הגיונית") היתה כיצד לנצל טוב יותר את זמנם של אנשי סגל וסטודנטים על ידי העברת משימות שגרתיות לטכנולוגיות "חכמות". בעצם, אני רחוק מלהיות משוכנע שזאת באמת שאלה (או מטרה) "הגיונית", והיא בוודאי איננה בין החשובות. הייתי מצפה שאנשי הסגל היו שואלים שאלה אחרת, למשל כיצד אפשר ליצור חוויה לימודית אחרת מהמוכרת. שאלה כמו כיצד ניתן להרוויח יותר זמן שיעור (על ידי רישום אוטומטי של נוכחות!) מזמינה תשובה טכנולוגית, אבל התפיסה החינוכית שמאחוריה עדיין תפיסה מסורתית. בעיני אין הרבה טעם בלהרוויח זמן כיתה אם הזמן הזה נשאר ב-"שליטה" של המרצה. נדמה שמפגש הפסגה היה בסך הכל הזדמנות להשמיע סיסמאות יפות שבפועל הן בסך הכל המשך של הוראה רגילה … עם עוד הרבה טכנולוגיה לקישוט. חבל.