אבל גם אם אין שום צורך שאוסיף לדיון (ובוודאי שלא אפסוק בו), אני מבקש להצטרף אליו ולהעיר מספר הערות. המגיבים מתמקדים בעיקר בשאלת האחריות: האם מערכת החינוך צריכה להקנות מיומנויות חיפוש בסיסיות לתלמידיה, או …. וכאן הדברים נעשים טיפה סבוכים. או מה? האם, מפני שמנועי חיפוש משתכללים בתדירות גבוהה, ומפני שהיום החיפוש היא בעצם מלאכה קלה מאד, אין צורך שהמערכת החינוכית תקדיש זמן למיומנות הזאת? או אולי מפני שהבעיה איננה מיומנויות חיפוש אלא כישורים הרבה יותר בסיסיים כמו פיתוח הסקרנות והרצון לצלול לעומק של נושא (וכמובן גם “חשיבה ביקורתית”), אי אפשר בכלל לצפות שהמערכת תוכל להקנות את היכולות הדרושות?
ואפשר כמובן להרחיב את תחום הדיון: אחוז נכיר של ידיעותיהם של בני הנוער בנושאי סקס נרכש ברחוב. אם אנחנו מאפשרים לרחוב לחנך בתחום כל כך חשוב, האם אפשר לצפות שמערכת החינוך תנסה לחנך בנושא כמו השימוש במחשב? ואפשר להעמיד את הדברים בצורה הפוכה: אולי בית הספר צריך להיות פעיל יותר בחינוך המיני … וגם בחינוך לשימוש נבון בתקשוב? מערכת החינוך מקפידה להקנות הבנה בזהירות בדרכים, ואם כך, למה לא גם בתקשוב?
מעבר לשאלה במי מוטלת האחריות, במאמרון המקורי ביקשתי להעיר נקודה שבעיני די אומללה – ומשמעותית יותר מאשר השאלה האם בית הספר יכול להקנות מיומנויות למידה. במציאות שבה מרבית שעות ה-“למידה” בבית הספר מוקדשות להעברת מידע יבש מהמורה אל התלמיד כדי שהתלמיד יוכל “להחזיר” את המידע הזה במבחנים סטנדרטיים, קשה לצפות שבית הספר יוכל להקנות מיומנויות מידעניות. פשוט לא נשאר זמן לפיתוח הסקרנות, והסיכוי לעורר תשוקה ללמוד, אם בנושא מסויים ואם באופן כללי, שואף לאפס.
אחת המגיבות למאמרון מתייחסת לנקודה הזאת. היא כותבת שמוטלות על המורים משימות כה רבות כך שלא נשאר זמן ביום הלימודים להקניית מיומנויות חיפוש. אבל המסקנה שלה נראית לי די מוזרה. היא כותבת:
בעיניי, שימוש מושכל בגוגל, דורש הפעלה של שיקול דעתם של התלמידים ו/או הסטודנטים, שזה איננו דבר נלמד, אלא נרכש עצמאית וקיים אצל כל אחד ואחת מאיתנו.
עוד מגיבה (אולי אותה מגיבה) נותנת לנו סיבה מעניינת לא ללמד מיומנויות חיפוש במסגרת בית הספר:
אין איזשהו ״מערך״ שיעור לחיפוש בגוגל.
דיון בשאלות האלו במסגרת של קורס (אם ניחשתי נכון לגבי התגובות למאמרון) הוא סימן מעודד. עם זאת, יש משהו מדאיג בחלק מהתגובות. אני יכול להבין מורים שמרגישים את עצמם מוצפים בתפקידי ההוראה המסורתיים. דרישות המערכת אינן משאירות פתח גדול לעיסוקים “משניים” כמו פיתוח הסקרנות. עדות לכך ניתן למצוא בכתבה בניו יורק טיימס מלפני כשלושה שבועות. בכתבה הזאת מורה שהיוזמות היצירתיות שלה זיכתו אותה בעבר בתואר מורה השנה מביעה את תסכולה. לפי המדדים המקובלים בארה”ב היום בית הספר בו היא מלמדת נחשב כושל, והיא נדרשת להכין את תלמידיה למבחנים:
Ms. Rief worries that a new generation of teachers has been raised on standardized testing and thinks that is the norm. Ms. Rief fears that public schools where teachers are trusted to make learning fun are on the way out. Ms. Rief understands that packaged curriculums and standardized assessments offer schools an economy of scale that she and her kind cannot compete with.
מר הורוויץ היקר,
אני אחת מהמתדיינות באותו דיון שהתייחס לכתבתך מה: 11/11/11.
אכן, אנו סטודנטים אשר עוברים הסבה להוראה, במסגרת לימודי תואר שני M.Teach. שמי גלית, והגבתי בדיון המדובר.
ראשית, אני שמחה על תגובתך. מידי פעם, במהלך הדיון שאלתי את עצמי: “מדוע הוא לא מתערב בדיון”, ואכן, בסופו של דבר הגבת.
שנית, תגובתך העיניינית תואמת את עמדתי(הצגתי אותה בדיון).
יחד עם זאת, (ומתוך קריאת הרקע שלך)אני שואלת את עצמי, למה כולם רק מדברים.
אנו לומדים קורסים רבים בנוסף לקורס זה (שפת הרשת): “הוראה מאתגרת חשיבה”, “עיונים בחינוך ובהוראה מנקודת מבט פילוסופית” ועוד.
כל המרצים שלנו, הנמצאים בלב העשיה, מדברים על שינוי עמוק, שורשי ויסודי הנדרש בכל הנוגע לחינוך והוראה.
העיניין הוא, שכולם מדברים – וסליחה שאני אומרת זאת! נכון, הם משתתפים בכנסים, נכון, הם יוזמים שינוי ומביעים את דעתם. אבל הרבה לא קורה…
הבנתי, כי אתה יועץ למשרד החינוך בכל הנוגע לנושא המיחשוב ושילוב טכנולוגיה זו בהוראה.
…אז למה לא קורה כלום?
למה לא “מנערים” את המערכת מתרדמתה העמוקה?
מאוד, מאוד אשמח לשמוע את דעתך בעיניין.
בינתיים, אני יוצאת לביה”ס, להעביר עוד יום במערכת לא יעילה, המנציחה שיטות עבודה מיושנות שכבר עברו מן העולם.
יום נפלא לכולנו,
גלית.
ב-2 מילים : ” כוכב עליון “