אין זה הוגן לבקר ספר שעדיין לא קראתי, אבל נדמה לי שהביקורות, או ליתר דיוק ההמלצות החמות, שמופיעות כקדימונים לו, מציירות תמונה די ברורה על תוכנו. ובנוסף, אלה קובעות שמדובר בספר "חשוב" שראוי שכל מי שעוסק בעתיד החינוך בכלל, ובמקום של התקשוב בעתיד הזה בפרט, יתייחס אליו. לפני שבוע הנרי ג'נקיס פרסום ראיון עם סילי בראון ועם תומס בבלוג שלו (בשני חלקים – א', ו-ב'), ובעקבות קריאת הראיון ועיון בקטעים הזמינים דרך Amazon.com, נדמה לי שאפשר לקבוע שהראיון נותן תמונה די מקיפה על הנכתב בספר.
נקודה מעניינת בעיני היא ההבחנה בין מה שסילי בראון ותומס מכינים communities לבין מה שהם מכינים collectives. הם מסבירים:
One of the key contrasts we need to draw is between notions of communities and collectives. Communities are institutions that are designed to facilitate a sense of belonging. Collectives are institutions that facilitate individual agency. Anyone who joins a collective looking for a sense of belonging is going to wind up disappointed, because that is not how they function. Collectives are more social platforms than social entities. Communities may form within a collective, but they need not form in order for the collective to function. The key point is that because collectives are agency driven, they form the perfect environment for the cultivation of imagination. In other words, the collective amplifies what I can do by tapping its collective experience.
באופן דומה, סילי בראון ותומס מבחינים בין שתי סביבות למידה – אחת מאד מובנית, והאחרת גמישה וחסרת גבולות. כמובן שהראשונה מיוצגת על ידי הכיתה המסורתית, והשנייה על ידי האינטרנט. אבל על אף העובדה שהם דוגלים בלמידה הפתוחה שהאינטרנט מאפשר (פתיחות שמובילה, לדבריהם, לפיתוח הדמיון והיצירתיות), הם גם רואים חיוב ב-"מגבלות" של הכיתה:
Absent some sort of structure or boundaries, learning is not any more likely to happen in an unrestricted space than it is in a tightly controlled one. What we see happening in the most successful learning environments is a fusion of these two ideals. Like a petri dish, the best learning environments have boundaries which control and limit them, but within those boundaries permit almost unrestricted growth, experimentation and play. Neither innovation nor learning can happen in a vacuum and we have seen time and again that it is the constraints that students face that provide the opportunity for really innovative learning to happen.
עם זאת, ממה שהספקתי לקרוא, הן בספר, והן בראיון עם ג'נקינס, אינני חש שיש הרבה חדש כאן. בשנים האחרונות התפרסמו ספרים רבים שמבקשים להראות כיצד התקשוב יחולל שינוי בבתי ספר ובתהליכי למידה. אינני מוצא כאן הרבה ששונה ממה שמופיע בספרים האלה, או בבלוגים הרבים שעוסקים ברעיונות האלה.
יתכן, כמובן, שאינני קהל היעד של הספר. אם קהל היעד הוא אנשי חינוך שעוסקים בתקשוב נדמה לי שעל אף המוניטין של סילי בראון, לרוב יש כאן מיחזור של רעיונות מוכרים היטב, ורוב הקוראים לא ירגישו שהוא מחדש להם. אבל אם הוא נכתב לקהל הרחב או לאנשי חינוך שאין להם קשר לתקשוב, יתכן שהספר מעלה סוגיות לא מוכרות, וביכולתו להלהיב. ובכל זאת, אני חש שמדובר בספר שבסופו של דבר מאכזב. בבלוג שלו, ויל ריצ'רדסון כותב על הספר בהתלהבות. גרי סטייגר, בצורה העוקצנית המאד אופיינית לו, כותב שתי תגובות למאמרון של ריצ'רדסון. בראשונה הוא קורץ להעדר ראייה היסטורית בהתלהבות מהספר כשהוא שואל:
It just occurred to me. Do advocates of open-source education know about open education or free schools?
אכן צדקת: העניין ישן והדיון מיושן!
רק מה, לפני 10 שנים הדיון היה במושגים "פורום" מול "קהילה", כשלקח זמן להבין שפורום הוא פלאטפורמה וסיטואציה, ואילו קהילה נוצרת בשל הצרכים והכוונות החברתיים ומאופיינת בשיתופיות, הדדיות ותרומה למשהו משותף.
אכן, מעטים המורים שמשתמשים באמצעים מתוקשבים שיודעים ליצור "קהילת לומדים", למרות שמבחינה טכנולוגית יש להם את כל הכלים לכך, ויש להם גם "קליינטים" שבאים בכוונה ללמוד (או, לפחות, בכוונה להצליח בלימודים).
יצירת קהילת לומדים היא לא רק אתגר חינוכי ראוי, אלא מהווה דרך הוראה מצויינת מבחינות רבות, לרבות מבחינה פדגוגית וערכית. אבל, צר לי להודות, שאתגר חינוכי כבר אינו מהווה מטרה נשאפת ע"י מורים רבים. קל לפתוח פורום (כי ככה אומרים, או כי ככה יש הנחיה) או אפילו לכתוב שם ולהורות לתלמידים לכתוב גם. מכאן ועד קהילת לומדים המרחק הוא בדיוק כמו בין "קולקטיב" ל"קומיוניטי".
עצם זה שהספר מתקבל בהתלהבות (גם אני נתקלתי בה) רק משקף את הפיגור בה נמצאת מערכת החינוך; כן, גם באמריקה.