לאור זה אני חייב להודות שהמאמרון האחרון של נון קצת הפתיע אותי. במאמרון הזה הוא כותב שדי במקרה הוא "גילה" את הספרון הקצרצר של ג'ון דיואי (בעצם, הספר הוא תמליל של הרצאה) Experience and Education. נון כותב:
It’s the last day of school, the kids are gone for the summer, and I’m writing a little book review here. This book was not recommended to me. I found it almost by accident at the library when I was there on an errand. It was written nearly 60 years ago, and the fact that nobody ever mentioned it to me is the reason I’m writing this now.No education professor, no colleague, no-body ever said to me, “You know, Dewey laid out a theory of what makes experiences educative – or not – in Experience and Education. And, along the way, he touched on just about every major controversy in the discourse of school reform.”
He suggests that we use ‘continuity’ and ‘interaction’ as two principles for educative experience, since they provide links from the past to the future, and require us to pay attention to the responses of students to whatever situation they may find themselves in. Preparing kids for an imagined future by insisting that they ignore the present is a self-defeating practice.
ובהזמנות זאת, שנון נתקל בספר טוב (שלמען הדיוק יצא לפני 70 שנה, ולא 60) אני שמח להזמין קוראים (אם יש כאלה) להמליץ כאן על ספרים שעוסקים בחינוך שבעיניהם כדאי שיהיו על המדף של כל מי שעוסק בטכנולוגיות בלמידה.