נדמה לי שאחת הסיבות שדוג נון הוא בין הבלוגרים שאת מאמרוניהם אני אוהב לקרוא היא שהדגש של נון איננו בטכנולוגיה, אלא בלמידה. לא שהוא מנותק מטכנולוגיה – הוא מרבה לעודד את התלמידיו לכתוב בלוגים ומדווח על המתרחש בכיתות שלו בתחום הזה. אבל כאשר הוא עושה זאת, הוא מדגיש את איכות הכתיבה, ולא סתם השימוש בכלי. בנוסף, נון קורא ספרים, והוא מקשר בין העבודה שלו כמורה לבין הספרים שהוא קורא.
לאור זה אני חייב להודות שהמאמרון האחרון של נון קצת הפתיע אותי. במאמרון הזה הוא כותב שדי במקרה הוא “גילה” את הספרון הקצרצר של ג’ון דיואי (בעצם, הספר הוא תמליל של הרצאה) Experience and Education. נון כותב:
It’s the last day of school, the kids are gone for the summer, and I’m writing a little book review here. This book was not recommended to me. I found it almost by accident at the library when I was there on an errand. It was written nearly 60 years ago, and the fact that nobody ever mentioned it to me is the reason I’m writing this now.No education professor, no colleague, no-body ever said to me, “You know, Dewey laid out a theory of what makes experiences educative – or not – in Experience and Education. And, along the way, he touched on just about every major controversy in the discourse of school reform.”
אני מודה, לו ידעתי שעד היום נון לא קרה את הספר הזה, הייתי ממליץ עליו בחפץ לב. במשך רוב שנת הלימודים הקודמת, וחלק מהנוכחית, הספר הזה (באנגלית – לא ידוע לי על תרגום לעברית) היה בתוך התיק שלי – כתזכורת לעצמי שהשאיפה לשלב טכנולוגיות חדישות לתוך תהליך הלמידה אינה נובעת מהרצון סתם לחדש, אלא מהתחושה שהמטרה הבסיסית של השילוב הזה הוא לאפשר לנו להגיע ללמידה משמעותית. נון כותב על הספר של דיואי:
He suggests that we use ‘continuity’ and ‘interaction’ as two principles for educative experience, since they provide links from the past to the future, and require us to pay attention to the responses of students to whatever situation they may find themselves in. Preparing kids for an imagined future by insisting that they ignore the present is a self-defeating practice.
מספר פעמים בעבר הבעתי את התחושה שמכתיבה של בלוגרים חינוכיים רבים מתקבלת הרושם שהם מעולם לא קראו תיאוריות חינוכיות, או ספרים על ההיסטוריה של החינוך. לעתים אני אפילו מרגיש שהם חושבים שעד להמצאת האינטרנט כולם היו משוכנעים שלא היתה דרך אחרת ללמד מאשר דרך השיעור הפרונטאלי. נון איננו אחד מאלה – בבלוג שלו הוא מדווח על ספרים שהוא קורא והוא פתוח מאד להשפעות שמגיעות אליו מחוץ לבלוגוספירה (אם כי לא פעם הוא לומד על ספר מעניין דרך בלוג שהוא קורא). אולי אני מופתע שרק עכשיו הוא מצא את הספר שנהדר הזה של דיואי, אבל תמיד עדיף מאוחר מאשר מעולם לא.
ובהזמנות זאת, שנון נתקל בספר טוב (שלמען הדיוק יצא לפני 70 שנה, ולא 60) אני שמח להזמין קוראים (אם יש כאלה) להמליץ כאן על ספרים שעוסקים בחינוך שבעיניהם כדאי שיהיו על המדף של כל מי שעוסק בטכנולוגיות בלמידה.