על פניו הגיוני שהעוסקים בתקשוב החינוכי יעודדו גם את הוראת התכנות בבתי הספר. התכנות היא, הרי, מרכיב מרכזי בתקשוב ובדיגיטליות – היא נמצאת בבסיס המכשירים והיישומים שבהם התקשוב בא לידי ביטוי במערכות חינוך. זאת ועוד: בחינוך, אולי אפילו יותר מאשר בחברה בכללותה, חברות המחשבים והתוכנה הם גיבורי תרבות. הן מהוות מטרה להערצה. הן מתאפיינות במקוריות, ביזמות, בחדשנות, וכמעט בכל תכונה חיובית אחרת שלקראתן מערכות החינוך של היום מבקשות לחנך. לאור זה אין זאת הפתעה שבמשך לפחות עשור בתי הספר מצטרפים לקריאה של החברות האלו שידיעת התכנות תהיה בין הכישורים החשובים ביותר שבית הספר יכול וצריך להעניק לבוגריו.
יש בקריאה הזאת, כמובן, אמירה כלכלית. אחת המטרות של מערכת חינוכית היא שהתלמיד ירכוש כישורים שיאפשרו לו להתפרנס, ובעולם טכנולוגי ידיעת התכנות היא ללא ספק כלי שבאמצעותו אפשר יהיה לרכוש מקצוע. עוד ב-2017 קלייב תומפסון (Clive Thompson) ב-Wired, תיאר את המקום שהתכנות יכול למלא במערך הכלכלי הרחב, אם כי התיאור שלו נתן יותר ביטוי לפרנסה בסיסית מאשר לאפשרות להתעשר:
What if the next big blue-collar job category is already here—and it’s programming? What if we regarded code not as a high-stakes, sexy affair, but the equivalent of skilled work at a Chrysler plant?
אצל תומפסון אין ציפייה שבעזרת ידיעת התכנות כל תלמיד יתעשר, או יהפוך ליזם, אבל לפחות בעזרתה אפשר יהיה להתפרנס בכבוד. לעומת תומפסון, בן טרנוף (Ben Tarnoff) ב-The Guardian, גם ב-2017, הטיל ספק בכדאיות לימוד התכנות. הוא כתב:
At its root, the campaign for code education isn’t about giving the next generation a shot at earning the salary of a Facebook engineer. It’s about ensuring those salaries no longer exist, by creating a source of cheap labor for the tech industry.
במילים אחרות, לפי טרנוף אם כל בוגרי מערכת החינוך יידעו את יסודות התכנות, מאגר העובדים הפוטנציאליים יהיה גדול, התחרות על מקומות העבודה תהיה ערה, והמשכורות יוכלו להיות צנועות. במקרה הזה, יותר מאשר התכנות תהווה אמצעי לפרנסה טובה, הוראת התכנות בבתי הספר משרתת את הצרכים הכלכליים של חברות הטכנולוגיה הגדולות.
לפני שבע שנים ציטטתי כאן את רוג’ר שאנק (Roger Schank – שאגב נפטר בתחילת שנת 2023) שבבלוג שלו התבטא בנושא הזה באופן עוד יותר חריף:
“Everyone should learn to code” is the new way of saying we need to create compliant factory workers and that the real purpose of school is to make sure that we are training people for the “factory jobs” of the future.
אבל הרבה השתנה מאז, ויכול להיות שעם ההתקדמות הרצינית של הבינה המלאכותית הוויכוח על נחיצות הוראת התכנות נעשה לוויכוח סרק. בתחילת חודש יוני פרהד מנג’ו (Farhad Manjoo), בניו יורק טיימס, הרהר שאנחנו נכנסים לשלב חדש בעולם התכנות – שלב שבו אין צורך בידע ייחודי בתכנות מפני שכל אחד יוכל להגיד למחשב מה הוא מבקש ממנו לעשות וה-AI “יבין” את הבקשה ויבצע אותה. מנג’ו רואה את ההתפתחות הזאת בחיוב, אבל הוא מבין שיש בה גם בעיה:
Wait a second, though — wasn’t coding supposed to be one of the can’t-miss careers of the digital age?
מנג’ו התנסה בתכנות כאשר היה ילד, והוא מציין שבעשורים שעברו מאז התכנות הפכה מעיסוק של חנונים לכישור שנחוץ לשם הפרנסה. הוא מביע אכזבה שהילדים שלו אינם מתעניינים בתכנות. אבל הוא מוסיף שיתכן מאד שבגלל ה-AI, עד שילדיו יגדלו ידיעת התכנות כבר לא תהיה נחוצה. טים סטאמר (Tim Stahmer), במאמרון חדש בבלוג שלו, מתייחס לדבריו של מנג’ו וכותב:
But the likely rise of AI that can write code better than most humans is just one more reason why putting every kid through computer science classes in K12 is still the wrong goal.
סטאמר מקשר בציטוט הזה למאמרון שהוא פרסם לפני שלוש שנים בו הוא טען:
היום רבים בוודאי מסכימים עם מנג’ו שלימוד התכנות כבר איננו יכול להבטיח משרה מפרנסת. אבל עוד לפני פריצת הדרך הגדולה של ה-AI יצרה את המצב הישן/חדש הזה, סטאמר הבין שמה שתלמידי בתי הספר צריכים ללמוד איננו התכנות עצמה, אלא כיצד עולם התכנות משפיע עליהם. הוא נעזר בדוגלס רושקוף (Douglas Rushkoff) שב-2019 טען שלהבדיל מהמקובל אז שלימוד התכנות יפתח את התלמיד לעולם חדש ומפרנס, אותו לימוד תכנות מאיים לאלץ את התלמיד לשרת סביבה שבה הוא איננו אלא אובייקט שימושי לצרכי החברות הטכנולוגיות הגדולות:
It was as if the answer to a world where the most powerful entities speak in code was to learn code, ourselves, and then look for employment servicing the machines.
רושקוף טען שבמקום שידיעת התכנות תשרת את המכונות ואת חברות הטכנולוגיה, בתי הספר צריכים לראות בתכנות מרכיב חשוב של מדעי הרוח, כאשר מטרת אותו לימוד היא שהתלמיד יבין את הסביבה החדשה שנרקמת, ואת המקום שלו בה.
לפני שלוש שנים סטאמר כבר הביט על התכנות מההיבט הזה, וביקש לראות אותה בראייה חינוכית רחבה יותר. הוא כתב:
it really is past time to have a serious discussion about why K12 school exists in the first place, about what students need to know and be able to do when they finish their 13 years in our classrooms.
סטאמר הוא איש חינוך, וכזה הוא הבין שהשאלה של מקום העבודה של בוגר המערכת משנית לשאלה של איזה אדם המערכת מגדלת. בעיניו הדיון הזה היה צריך להתקיים מזמן. והיום, שלוש שנים מאוחר יותר, הצורך הזה נעשה עוד יותר חד, גם אם ספק אם הוא אכן יתקיים. אבל בכל זאת משהו כן השתנה. אם לפני מספר שנים אפשר היה לטעון שלימוד התכנות ממלא את הפונקציה הפרנסתי שרבים זיהו אותה כיעד מרכזי של בית הספר, היכולות הנוכחיות של ה-AI כבר מערערות את כדאיות ונחיצות לימוד התכנות לשם הפרנסה. ואולי זה מעניק לנו פתח לאותו בירור מעמיק יותר על מטרות החינוך שסטאמר ייחל לו.