נדמה לי שהיום ברור לכולם שזה הכיוון – מכשירים זעירים רבי עוצמה שמאפשרים תקשורת וגישה למידע, ובעתיד הלא כל כך רחוק, במחיר סביר. אינני טוען שכאשר הם יהיו בידיהם התלמידים בבתי הספר פתאום יידעו להפיק את מירב הערך הלימודי מהמכשירים האלה. אבל אני כן טוען שבתי הספר יצטרכו לשנות את תהליכי הלמידה וההרואה שלהם כדי להתמודד עם המציאות החיובית הזאת. השאלה היא, כמובן, אם הם מסוגלים לעשות זאת.
לפני כמעט חודש אסתי דורון כתבה על יומיים ללא מחשב נייד (בחטיבת הביניים) אצל התלמידים באותם בתי ספר שבהם היא מלווה פרויקטים של מחשבים ניידים. בכיתות שבהן יש לתלמידים מחשבים ניידים אלה זוכים לשימוש רב, אבל ביומיים של השבוע המחשבים האלה נשארים בבית והשיעורים מתנהלים ללא מחשב. אסתי מסבירה שהסיבה המרכזית לנוהל הזה היא כובד התרמיל של התלמידים כאשר המחשב נמצא בו. אסתי איננה שוללת את הטענה הזאת, ואני יכול להסכים איתה. כאשר התרמיל כבר מלא בספרים, הוספת במחשב נייד לתוכו באמת יכולה להזיק לבריאות. אבל המחשב, כמובן, איננו רק עוד פריט שמוסיף משקל. אסתי מציינת, בצדק, שבמקום לדמות את המחשב לעוד ספר, לפעמים נכון יותר לראות אותו כקלמר:
וכי יעלה על הדעת להגיע ללא ציוד כתיבה לכיתה? האם מורים היו מסתפקים בעפרון אחד לשני תלמידים? בעט אחת על שולחן? ומה זה אומר על העובדה שקבענו יומיים ללא מחשב?
אולי יהיו אלו דווקא הספרים שנוותר על הבאתם לבית הספר ובכך נקל על משקל הילקוט? אולי יהיו אלה הקלמרים העמוסים לעייפה בטושים, במספר עפרונות ומספר עטים? אולי יגיעו התלמידים עם נייד בתיק, עט ועפרון ומספר מחברות?
יענקל
תודה על הציטוט, הדיון ועל המעקב הצמוד אחרי הבלוג שלי.