השבוע הופנתה תשומת לבי למכתב שכותב אחד ההורים, שעוקב אחרי הפעילות המתנהלת בקמפוס. במכתב מפנה ההורה את תשומת לב המורים לעובדה, שהתלמידים מעלים את התוצרים לקבוצת הדיון, אך לא כולם זוכים להתייחסות אישית וספציפית של המורה.
זאת גם הגישה של אסתי שמעלה מספר אפשרויות תגובה של המורה כגון סיכום קבוצתי של הנאמר בקבוצת הדיון, והתייחסות מכלילה לתוצר הקבוצתי של תלמידים. אבל חשוב ככל שהנושא הזה יהיה, הוא אינו העיקר של המאמרון של אסתי. הנושא שמעסיק אותה הוא אותה שקיפות בסביבה האינטרנטית שמאפשרת להורים להעיר. היא רואה בזה דרך לפיתוח המקצועיות של המורה:
צריך לזכור שכשפותחים את דלתות הכיתה, להורים יש נגישות לחומרים ויש להם הערות פדגוגיות שכדאי לקחת בחשבון וללמוד מהן. למרות שמורים מאד מאויימים מהעובדה שההורים רואים ומאירים נקודות, אני חושבת שזו בדיוק הנקודה להתפתחות המקצועית ולצמיחה של המורה.
אבל למרות ההסכמה, אני גם חושש. משום מה, אינני רואה שדורשים את השקיפות הזאת מבעלי מקצוע אחרים. מנהלי חברות, למשל, אינן נדרשים להיות שקופים. זאת ועוד: עדיין לא מקובל לחדור לתוך הבתים שלנו ולהגיב באופן שוטף על כיצד אנחנו מגדלים את הילדים שלנו. אבל המורה, שמלכתחילה רבים מטילים ספק ב-“מקצועיות” של המקצוע שלו (הרי, כל אחד יכול ללמד בכיתה, לא?), צריך לא רק לקבל את השקיפות בשמחה, אלא גם לנצל אותה לשיפור המקצועיות שלו.
כאחד שרואה יתרונות רבים בשקיפות, אני חש צורך גם לציין שאינני בטוח שכל מי שדוגל בה עושה זאת מהטעם של השבחת המקצועיות. בתי ספר שאצלם הסביבה אינטרנטית נעשה לחלק בלתי-נפרד מתהליכי ההוראה והלמידה מזמינים את ההורים לצפות בנעשה. ואם מזמינים אותם, אז בוודאי צריכים גם להיות פתוחים להערות שלהם. אבל המורים באותם בתי ספר אינם צריכים לבטל את המקצועיות שלהם ולאמץ כל הערה שכל הורה מעיר. הם יכולים להזמין את ההורים להכנס לתהליך אמיתי של ליבון הסוגיות שונות, ואפילו להציע להורים לקרוא מאמרים חינוכיים תיאורטיים שיכולים לעזור להורים להבין את שיקולי הדעת להם. בצורה הזאת השקיפות באמת תוכל לפעול לא רק כחלון חד כיווני שמאפשר לצופים מבחוץ לראות מה קורה בפנים, אלה כחלון פתוח המאפשר זרימה רב-כיוונית של רעיונות.