קטגוריה: הסח הדעת

לא תמיד לטובתנו

פעמיים בשבוע הקודם שמעתי, תוך כדי נהיגה, פרסומת ברדיו שהקפיצה את אוזניי. לא הצלחתי לרשום לעצמי את הטקסט המדויק (אני הרי אחזתי בהגה המכונית) אבל תפסתי את העיקר, ואני די בטוח שמה שאני רושם כאן נאמן למקור:

האב: יואבי, תזהר! אתה קרוב מדי!

הקריין: אבא, לא תמיד תהיה קרוב אליו ברכב כדי להזהיר אותו. לכן אתה צריך שיהיה Mobileye במכונית.

וכמו שקורה לי לעתים קרובות, מצאתי בפרסומת הזאת קשר לחינוך, וגם לתקשוב בחינוך.

אין לי ספק שמערכות כמו Mobileye חיוביות ואף חיוניות לבטיחות בדרכים. ראוי לברך על האפשרות לקבל התרעה על סכנה בכביש כך שאפשר להגיב ולמנוע תאונה. תאונות רבות נגרמות על ידי היסח הדעת, כך שמערכת שתפעל כזוג עיניים נוספת, ותשים לב לכביש גם כאשר הנהג איננו עושה זאת, יכולה להציל חיים. מי יכול להתנגד לדבר כזה?

בסרטונים שמופיעים באתר של Mobileye אפשר לראות כיצד המערכת אכן מונעת תאונות. אבל הסרטונים גם מראים נהג שלמרבה הצער זקוק למערכת Mobileye מפני שהוא איננו שם לב לכביש אלא לדברים אחרים. טוב שהמערכת פועלת כפי שהיא פועלת. אבל יש חשש שמערכות כאלו גם יוצרות תלות, כך שבסופו של דבר נהגים מסתמכים עליהן ואינם נשארים מספיק ערניים למתרחש בכביש.

הקריין שבפרסומת מסביר לאב שמפני שהוא איננו יכול להיות ליד בנו כל הזמן שהבן נוהג, הוא זקוק למערכת התרעה. שוב, זה הגיוני. אבל לא פחות חשוב, ואולי יותר, הבן צריך לפתח ולהפנים את הערנות שלו. הוא צריך לדעת מתי הוא קרוב מדי בלי שאבא שלו, או מערכת ההתרעה, יגידו לו. והדרך שבה הוא רוכש את הידע הזה נקראת למידה.

לא רק שאיננו יכולים להיות ליד הילדים שלנו בכל אשר הם עושים – איננו רוצים להיות לידם כל הזמן. אנחנו מצפים שהם יכולים לצאת לעצמאות, ולקבל על עצמם את האחריות הדרושה לכך. מטרה מרכזית של החינוך היא להקנות להם יכולות שמאפשרות להם להתמודד במצבים בלתי-צפויים, כולל לדעת מתי הם קרובים מדי למכונית אחרת בכביש. שוב, אין זה אומר שאמצעים טכנולוגיים שעוזרים למנוע תאונות פסולים, אבל בהסתמכות על אלה יש סכנות, ממש כמו שיש סכנות באי-השימוש בהם.

הנושא הזה איננו חדש. במאמר ב-The Atlantic משנת 2013 ניקולאס קאר כתב על הבעייתיות אשר בשימוש בטייס אוטומטי במטוסים. (המאמר הזה היווה הבסיס לספרו The Glass Cage.) בין היתר קאר כתב:

Overuse of automation erodes pilots’ expertise and dulls their reflexes, leading to what Jan Noyes, an ergonomics expert at Britain’s University of Bristol, terms “a de-skilling of the crew.” No one doubts that autopilot has contributed to improvements in flight safety over the years. It reduces pilot fatigue and provides advance warnings of problems, and it can keep a plane airborne should the crew become disabled. But the steady overall decline in plane crashes masks the recent arrival of “a spectacularly new type of accident,” says Raja Parasuraman, a psychology professor at George Mason University and a leading authority on automation. When an autopilot system fails, too many pilots, thrust abruptly into what has become a rare role, make mistakes. … An overreliance on automation, the agency warned, could put planes and passengers at risk.
אם בעתיד כולנו ניסע במכוניות אוטונומיות, מכוניות שאינן דורשות התערבות של נהג, יתכן ובכלל לא יהיה צורך ללמוד לנהוג. אבל הנושא כאן, כמובן, איננו רק הנהיגה. מערכת חינוך מיטבית מפתחת אצל הלומד תחושה של כוח. הלומד רוכש בטחון בסביבה שלו. הלומד מבין היכן הוא נמצא וכיצד ביכולתו להשפיע על הסביבה. במקום להעצים את הלומד, מערכת אוטומטית כמו Mobileye מחלישה אותו. הלומד אולי “בטוח”, אבל הוא איננו אוטונומי במובן החיובי של המילה. קאר מוסיף:
Seeking convenience, speed, and efficiency, we rush to off-load work to computers without reflecting on what we might be sacrificing as a result.
ועל מה אנחנו מוותרים? שוב, אינני מתכחש ליתרונות אשר ביישומונים כמו Waze או המפות של גוגל. אבל כאשר אומרים לנו היכן ומתי לפנות אנחנו מאבדים את חוש ההמצאות שלנו. אנחנו אולי יודעים כיצד להגיע ממקום למקום, אבל איננו מבינים היכן אנחנו נמצאים. לפני ארבע שנים ב-Wall Street Journal סימון גרפילד כתב על מה שהולך לאיבוד במצבים כאלה:
The uncertainty that was once an unavoidable part or our relationship with maps has been replaced by a false sense of Wi-Fi-enabled omnipotence. Digital maps are the enemies of wonder. They suppress our urge to experiment and (usually) steer us from error—but what could be more irrepressibly human than those very things?
טעויות וההליכה לאיבוד הן חלק בלתי-נפרד מתהליך הלמידה. קאר כותב שהאוטומציה הופכת אותנו לצופים:
Automation turns us from actors into observers.
הלמידה מחייבת מעורבת. היא צומחת מהעשייה, מהמגע במצבים מוחשיים. נדמה לי שבמידה לא קטנה הפופולריות שלמידת החקר, ה-problem based learning, זוכה לה לאחרונה נובעת מהתחושה שכאשר הכל נפרש לפנינו בצורה ברורה ומסודרת אנחנו מתקשים להפנים את מה שלפנינו ולהפיק תובנות. תובנות, הרי, נוצרות לא רק דרך העיניים והאוזניים, אלא גם דרך המגע. יש לברך על פיתוחים כמו ה-Mobileye שללא ספק יכולים להציל חיים. אב שדואג לבנו אכן יתקין מערכת כזאת במכונית. אבל הוא גם ידאג לכך שבנו לא יסתמך עליה יתר על המידה. מערכת חינוכית שמבקשת לפתח בני אדם שמכירים את העולם שלהם, שמבינים אותו, ומסוגלים להתמודד עם המציאות שבה הם נמצאים, חייבת לבין מתי הפעלת הטייס האוטומטי מזיקה לאותה למידה שעליה היא אמונה.

כאשר נעשה יותר יקר לא להשתמש בו …

כתבה שהתפרסמה במספר מקורות לפני כמעט חודש מצאה את דרכה אלי די באיטיות. נתקלתי בה לפני שלושה ימים. הנסיונות שלי לשחזר כיצד הגעתי אל הכתבה לא העלו מסלול ברור, אבל בעצם, אין זה חשוב. הכתבה מדווחת על “תעשייה” זעירה בעיר ניו יורק – שמירה על הטלפונים הסלולאריים של תלמידים כאשר אלה נמצאים בבית הספר. לפני מספר שנים ראש העיר אסר על תלמידים להכניס טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר, ול-90 בתי ספר בעיר גלאי מתכות שמונעים מהתלמידים לעקוף את האיסור. ליד כמה מבתי הספר האלה יזמים זריזים מיקמו מסאיות בהן התלמידים יכולים להפקיד את הטלפונים (יש גם חנויות שמעניקות את אותו השרות) – תמורת דולר ליום. מתברר שהעסק (כזכור, בסך הכל שמירה על טלפונים סלולאריים בשעות בית הספר) מגלגל מעל לארבעה מליון דולר לשנה.

אפשר היה לפתור את הבעיה בדרך אחרת. התלמידים יכלו, כמובן, להשאיר את הטלפונים שלהם בבית. אבל על אף העובדה שניו יורק של היום נחשבת עיר די בטוחה, להורים חשוב שלילדיהם תהיה גישה לטלפונים בעת הנסיעה אל בית הספר ובחזרה הביתה.

ואולי יש אפילו פתרון אחר? אולי אפשר היה לאפשר לתלמידים להכניס את הטלפונים שלהם לתוך בית הספר? הורים רבים מציעים אחסון של הטלפונים בתוך בתי הספר (ללא תשלום), אבל משום מה ראש העיר מסרב לשקול את האפשרות הזאת.

ומה היה קורה אם התלמידים היו באים לבית הספר עם הטלפונים שלהם ו… מחזיקים אותם אצלם במהלך יום הלימודים? רבים מתנגדים לאפשרות הזאת מפני שהם משוכנעים שהכלים האלה יפריעו לתלמידים להתרכז בשיעורים. ריאן בריטג, בלוגר חינוכי במדינת אילינוי, מתייחס לנקודה הזאת, ומצטט עמית שלו, ביל הורין (מתוך בלוג חדש לגמרי). הורין כותב:

Students have always opted out of our lessons if we didn’t plan the activities to keep them essentially engaged. BYOD doesn’t alter that element of our job. Instead of writing notes to their boyfriend or reading anything other than assigned text they are now playing games, engaged in social networks or watching video. Our task remains – engage students in authentic and essential ways.
אין חדש בטענה הזאת, ומספר מגיבים לבלוג של בריטג מבקשים להעיר שהשימוש בטלפון סלולארי בעת השיעור איננו שווה ערך להעברת פתקאות בכתב יד על נייר. ההזמנה להיסח הדעת באמצעות הטלפון הסלולארי גדולה בהרבה מזאת של אמצעים יותר מסורתיים. מגיב אחד בבלוג של בריטג מציין:
I do think we need to more honestly acknowledge that the challenges are greater than they were in the analog world. To deny this I think fails to honor the challenges that teachers (and all of us) face in this regard.
חנה ולדן מגיבה, גם בבלוג של בריטג, וגם במאמרון בבלוג שלה (שגם הוא בלוג מאד חדש). בתגובה שלה בבלוג של בריטג היא מודה שקיימת בעיה אמיתית של היסח הדעת, אבל היא מזכירה לנו שמדובר בבעיה רווחת בכל תחומי החיים, ועל תלמידים, וגם מבוגרים, ללמוד להתמודד איתה:
Yes, it will happen – but doesn’t it happen in the real world? Aren’t we all pulling out our phones and iPads during meetings, and mastering our multitasking abilities? Distraction is a part of our lives, and I propose it can be a part of the learning process.
בבלוג שלה ולדן מרחיבה על הסוגיות פדגוגיות שמתעוררות בעקבות השימוש האפשרי של טלפונים סלולאריים בכיתה. מפני שקיימת בעיה ממשית של היסח הדעת, היא טוענת שעל המורה לעצב את הכיתה כך שהיא תעורר התעניינות וריכוז, ומדגישה שעיצוב וקישוט הכיתה אינם נחלתן של כיתות היסוד בלבד, אלא חשובים בכל הגילאים. אבל מעבר לצורך ביצירת אוירה מעוררת ענין בכיתה שתמעיט את הרצון לשלוף את הטלפון הסלולארי ולשחק משחק, ולדן גם רואה מקום לשלב את המכשירים בתוך המתרחש בשיעור:
In the real world, when we have a problem to solve (i.e. where is the nearest pizza joint that’s open at 11PM and has gluten free options?) we each whip out our own devices and go through a series of events to get from problem to solution. Each person is going to have their own unique set of steps to solve the problem – and that’s ok. We need to get better about allowing this natural flow to happen in the classroom, and highlight the steps as that’s where the authentic learning takes place.
היא מוסיפה שכאשר אנחנו מאפשרים ל-“זרימה הטבעית” להתרחש בכיתה ההתמקדות שלנו, המורים, בהערכת הנלמד עוברת מהתוצרים של התלמידים אל תהליך הלמידה, ושם, היא טוענת, מתרחשת הלמידה האותנטית.

אפשר לטעון שאין הרבה חדש כאן, ובמידה לא קטנה, זה נכון. אחת הסיבות המרכזיות להתנגדות להבאת מכשירים אישיים לתוך הכיתה (BYOD), היתה שזה יקשה על התלמידים להתרכז בשיעור (ושזה, כמובן, יקשה עוד יותר על המורים להשתלט על הנעשה בכיתה). הטענה הזאת נשמעת גם היום. כמו-כן, אין זה מפתיע שריאן בריטג רואה חיוב בהכנסת מכשירים אישיים לתוך הכיתה. בריטג הוא בלוגר חינוכי ותיק שכבר שנים מבקש לאפשר לתקשוב לשנות את תהליכי הלמידה הרווחים בבית הספר. אבל נדמה לי ששני המורים הבלוגרים האחרים שציטטתי כאן יותר חדשים לתחום, והעובדה שהם רואים ב-BYOD מהלך חינוכי חיובי מצביעה על שינוי בהתייחסות לנושא. וכאשר הורים בניו יורק מגיעים למסקנה שאין הצדקה לשלם דולר ליום כדי לשמור את הטלפונים הסלולאריים של ילדיהם מחוץ לכותלי בית הספר, יכול להיות שאנחנו עדים לתחילתה של קואליציה בין הורים, מורים, ותלמידים. יתכן שקואליציה כזאת תוכל להזיז דברים כך שבעתיד הלא רחוק בית הספר יהיה מקום שבו פעילות לימודית באמצעות טלפונים סלולאריים ומכשירים דיגיטאליים למיניהם תהיה מובנת מאליה.

אולי הטשטוש מזיק גם לתלמידים?

אחד האתגרים הגדולים שעידן התקשוב מציב בפנינו הוא ההתמודדות עם טשטוש הגבולות בין תחומי החיים שלנו. אם בתקופות קדם-דיגיטאליות היתה הפרדה ברורה בין הבית לבין מקום העבודה, היום רבים מאיתנו מביאים את העבודה שלנו הביתה, וקשה להבחין היכן אחד נגמר והשני מתחיל. הקושי הזה גורם ללא מעט חרדה, ואף פוגע ביכולת התפקוד שלנו בשתי הסביבות.

לפני כשבועיים, בניו יורק טיימס, רוג’ר כהן כתב על הבעיה הזאת, ועל הדרכים שמספר חברות גדולות מאמצות כדי להתמודד איתה. כהן דיווח שמתחילת השנה הזאת, למשל, חברת פולקסווגן החליטה לסגור את שרת ה-BlackBerry, שדרכו עובדיה מקבלים דואר בענייני עבודה לטלפונים הסלולאריים שלהם, מחצי שעה אחרי סיום יום העבודה ועד חצי שעה לפני תחילת יום העבודה למחרת. כהן מסביר:

The Volkswagen decision reflects growing evidence of stress-related burnout tied to employees’ inability to separate their working and private lives now that developed societies live in a 24/7 paroxysm of connection.
המהלך הזה נועד לצמצם את שחיקת העובדים. כהן מוסר שדובר של החברה הסביר לסוכנות הידיעות בלומברג ש:
the company had to balance the benefits of round-the-clock access to staff with protecting their private lives
הטלפון הסלולארי והאינטרנט, אכן, מסוגלים להביא אותנו למצב שבו אנחנו מחוברים ללא הפסקה, ואין ספק שהמצב הזה יכול לגבות מחיר בבריאות הנפשית שלנו. יש שטוענים שהם גורמים להיסח הדעת ולחוסר שקט נפשי. ומעל אלה, חוסר היכולת להתנתק מביא לכך שהתחומים השונים בחיינו מטשטשים. כאשר הכל נמצא בתוך המחשב אין כבר חשיבות למקום הפיסי שבו משהו מתרחש. גם אם לא נרצה בכך, אנחנו מביאים את העבודה הביתה, ואפילו בחופשות שלנו אנחנו עסוקים מדי כדי להנות באמת.

בבלוג הזה אני משתדל לעסוק, כמעט באופן בלעדי, בעניינים הקשורים לתקשוב בחינוך. ואם כך, בשלב הזה מותר כבר לשאול אם יש בתוך כל זה גם פן חינוכי. נדמה לי שיש. אם אנחנו באמת חוששים שהטשטוש בין מקום העבודה והבית מהווה בעיה שבגללה צריכים לאמץ שיטות מלאכותיות כדי להחזיר את ההפרדה, אולי עלינו להבין שהפיכת הכיתה (flipping the classroom), ושיעורי בית באופן כללי, משפיעים על ילדים באותה מידה שטיפול בענייני עבודה דרך הסלולארי בשעות הערב משפיע על הוריהם. עוד לפני התקשוב אפשר היה למצוא ספרות ענפה שדנה בחוסר התועלת של שיעורי בית, ואפילו בנזק שהם יכולים לגרום לתפקוד המשפחה. היום, לאור התקשוב, אולי עלינו להוסיף עוד היבט לפגיעה הזאת – צפייה בסרטוני האקדמיה של חאן בשעות מחוץ לבית הספר עשוייה לטשטש את הגבולות בין הבית לבין בית הספר, כך שכאשר הילד מגיע לבגרות הוא יראה בהבאת העבודה הביתה דבר הגיוני. הוא לא יוכל לנתק את עצמו מהעבודה, וגם לא יבחין בכך שהוא גורם נזק לעצמו ולמשפחתו.

בכתבה שלו כהן מביא דוגמאות ממספר חברות שמנסות להתמודד עם בעיית החרדה שההתחברות התמידית כנראה יוצרת. אחת הדוגמאות האלה נראית לי טיפה מוזרה. כהן מוסר שחברת התקשורת הצרפתית אטוס שוקלת לאסור את השימוש בדואר פנימי החל משנת 2014. כהן מדווח על סקר שמצא ש:

Atos’s 80,000 employees were receiving an average of 100 internal e-mails a day of which only 15 percent were of any use.
אפשר להבין ש-100 דברי דואר פנימיים מידי יום יכולים להוות בעיה. אם העובדים מרגישים שעליהם לענות לכל הדואר הזה, זה בוודאי עשוי להעלות את רף החרדה אצלם. אבל חשוב לציין שקבלת כמות עצומה של דואר היא רק חלק מהבעיה של החברה. החלק האחר הוא שליחת הדואר. אבל אם כך, נדמה לי שמתבקשת שאלה מעניינת. אם 85% מכלל דברי הדואר הפנימי הם חסרי ערך, למה ההודעות והמכתבים האלה נשלחים בכלל? בכתבה של כהן אין הסבר, אבל נדמה לי שהתשובה נמצאת בהגדרה של “חסר ערך”, או ליתר דיוק, במי קובע אותה. אפשר לנחש שהמספר העצום הזה של דברי דואר נובע מכך שהעובדים משתמשים בדואר הפנימי כדי להעביר הודעות “אישיות” שאינן קשורות ישירות לעבודה. אם כך, אותם דברי דואר הם “חסרי ערך” לבעלי החברה, אבל לא בהכרח לעובדים. מותר אפילו לשאול למי החברה דואגת יותר – לבריאות הנפשית של העובד, או לתפוקה של החברה.

אם בבריאות נפשית מדובר, אולי הגברת האוטונומיה של העובד חשובה באותה מידה כמו השמירה על הגבולות בין הבית לבין העבודה. ואם כן, אולי גם כאן יש פן חינוכי: זכותה של המערכת החינוכית לתת שיעורי בית, אבל רצוי שהיא תהיה מודעת למחיר האפשרי שהתלמידים ישלמו בהפיכת שעות הערב בבית לשלוחה של בית הספר. יתכן שלכך יהיו השלכות נפשיות. אולי כדאי לאזן את ההשלכות האלו על ידי הגברת האוטונומיה של התלמידים בכך שהמערכת תאפשר לתלמידים להחליט מה לעשות עם המחשבים שלהם בתוך בית הספר במשך יום הלימודים.

אוי, הנוער של היום!

מאד אופנתי להיות מודאגים מהשפעות האינטרנט על דרכי החשיבה, ובמיוחד על כושר הריכוז, שלנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבני הנוער. כמעט מידי שבוע אנחנו קוראים שהנוער של היום כבר איננו מסוגל לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף. מסבירים לנו שמה שאיננו מוגש במנות קטנטנות איננו נקלט אצלם. במידה לא קטנה נוצר הרושם שהיוזמות לתקשוב מערכת החינוך נובעות פחות מאמונה עמוקה ביכולת של התקשוב לסייע בלמידה, ויותר מתוך כניעה לכושר הריכוז המוגבל של הנוער של היום.

לפני כעשרה ימים ה-New York Times פרסמה כתבה ארוכה שעסקה בבעיה הזאת, וכצפוי, כבר בכותרת מצביעים על הסח הדעת כחשוד המרכזי:

לא רק השימוש במונח “הסח הדעת” משמעותי כאן. גם המילה “wired” מאד טעונה. היא רומזת על שינוי מבני במוח, שינוי שמבשר רעות. בדרך הזאת, כבר מפתיחת הכתבה מכינים אותנו למסר האימתני שהילדים שלנו אינם כמונו, שהעולם הדיגיטאלי שלתוכו הם גדלים פוגע בכושר הריכוז שלהם, ושההשלכות של הפגיעה הזאת בלתי-הפיכות.

כמובן שההמשך הוא אוסף של סיפורים שאמורים לאושש את הטענה הבסיסית הזאת. הבעיה היא שהסיפורים האלה בכלל אינם משכנעים. אנחנו קוראים, למשל, על נער בן 17 בשם וישאל שאיננו מצליח לסיים לקרוא ספר שהוא אמור לקרוא לבית הספר. וישאל עסוק מדי ב-Facebook וב-YouTube, ולכן הוא זונח את הלימודים שלו. אבל מתברר שיותר מאשר הוא עסוק ב-Facebook וב-YouTube, הוא עסוק בתחביב שלו – צילום ועריכה של סרטי וידיאו. לקראת סיום הכתבה וישאל מכריז:

I’m spending two hours to get a few seconds just right.
משפט כזה איננו הכרזה של אדם שאיננו מסוגל להתרכז, אלא ההפך. זאת עדות לכושר ריכוז כמעט עילאי. באופן כללי, אני מתרשם שה-“בעיה” של התלמידים בכתבה (ולא רק של וישאל) איננה שהם אינם מסוגלים להתרכז, אלא שקורצים להם דברים הרבה יותר מעניינים מאשר בית הספר ושיעורי בית.

אין כאן כל חדש. סינדי גאוטייה, היום המנהלת של בית ספר אקסטרני בוונקובר שבקנדה, ממחישה את זה בבלוג שלה. היא משכתבת את התחלת הכתבה של הטיימס, אבל בגירסה שלה, התלמיד בסיפור היא סינדי עצמה, לפני יותר משלושים שנה. בתקופה ההיא לא היה לה מחשב, אבל לא חסרו לה גירויים שמשכו את תשומת ליבה יותר מאשר שיעורי בית. אחרי שהיא מתארת חלק מהגירויים האלה (בגוף שלישי) היא מוסיפה:

She grew up analog, became immersed in digital, but irrespective of the technology of the day, has always been wired for distraction. She considers this to be an asset for her as an educational leader in the very disruptive field of online learning.
קתי דייווידסון כותבת משהו דומה, אם כי ממבט פחות אישי:
The point is we measure our kids’ deficits by our glowing and often inflated idea of how much better “we” (our entire generation, of course) were. This is not really a discussion about the biology of attention; it is about the sociology of change.
דייווידסון מדגישה שאין מדד נכון של כושר ריכוז או של קשב שלפיו ניתן לקבוע שכושר הריכוז של בני הנוער של היום ירוד לעומת זה של דורות קודמים:
Our attention is shaped by all we do, and reshaped by all we do. That is what learning is.
הכתבה בטיימס עוררה תגובות רבות בבלוגוספירה החינוכית. ג’ונתן מרטין מגיב בבלוג הקבוצתי Connected Principals. הוא מתקשה למצוא משהו חדש בהתנהגות המתוארת בכתבה:
Do we think that before technology, most students avoided distraction? Do we think they spent school-days sitting in lecture consumed with fascination for listening to a teacher talk about the Smoot Hawley tariff? Have you seen Ferris Buller’s Day Off, a film made before cell phones and laptops?
מגן גרבר, באתר של ה-Nieman Journalism Lab של אוניברסיטה הרווארד, איננה משוכנעת שהסח הדעת היא ה-“בעיה” האמיתית. היא מכירה בכך ש-Facebook יכול להסיח את הדעת, אבל אין זה ברור שמדובר בבעיה:
The question, though, is: distraction from what? And also: What’s inherently wrong with distraction? It seems to me that the real dichotomy here — to the extent, of course, that it’s fair to break any complex problem into reductive dualities — is less a matter of focus vs. distraction, and more a matter of the digital age’s spin-off opposition: interest vs. non-interest. Caring vs … lack of.
גרבר טוענת שהנגישות הדיגיטאלית פותחת עבורנו אפשרויות שעליהן לא יכולנו לפעול לפני-כן. במציאות הדיגיטאלית של היום איננו צריכים “להתעניין” במה שמגישים לנו. היום, כל נקודה שמהווה עבורנו ניצוץ של עניין יכולה להיות קרש קפיצה למבול של מידע:
And the digital era is bringing a new kind of empowerment not just to interest, but to aversion. The web is a space whose very abundance of information — and whose very informational infrastructure — trains our attention to follow our interests. And vice versa. In that, it’s empowering information as a function of interest.
לא חסרות בעיות חינוכיות שדורשות התייחסות והתמודדות של אנשי חינוך. היו כאלה לפני הדיגיטאליות (וגם לפני הרדיו, ולפני הטלוויזיה) והן בוודאי עוד יהיו איתנו הרבה אחרי שנפסיק להתרגש מהתקשוב. בין הבעיות האלו, בעיית העדר האכפתיות של תלמידים כלפי הנלמד בבית הספר, בעיית ההתגברות של גירויים חוץ-בית-ספריים על השיעורים עצמם, היתה, ותישאר, אחת הגדולות. אבל התייחסות אל התלמידים של היום כאל יצורים מוזרים שנפגעו מחיידק דיגיטאלי וזקוקים לטיפול של דיאטה דלת-תקשוב כדי לרפא אותם איננה הדרך לפתור אותה.