ושוב, הדבר הגדול הבא?

יש נושאים שמשום מה, על אף כוונותי הטובות, נדחקים לתחתית הרשימה, ובסופו של דבר אינני מצליח לכתוב עליהם. בדרך כלל זה מפני שנושאים אחרים, בוערים יותר, צצים, וכאשר אני סוף סוף מתפנה להם הם כבר אינם רלוונטיים. לפעמים קורה גם שכאשר תופסים קצת מרחק אני פשוט מגלה שנושא שתחילה היה נראה לי ראוי מאד להתייחסות בעצם איננו עד כדי כך מעניין.

שתי הסיבות האלו התחברו יחדיו לגרום לכך שהכוונות שלי לכתוב על Google Glass לא התממשו. עוד בקיץ הקודם תכננתי להתייחס להתלהבות בקהילה החינוכית סביב ההמצאה הזאת של גוגל. אבל די לשמחתי הבלוגוספירה החינוכית, במקום להתמלא במאמרונים על כיצד Google Glass ישנה על החינוך, נתנה להתלהבות שלה לדעוך יחסית מהר. ואם אין התלהבות, אין צורך שאני אבקר אותה.

אבל הדעיכה המהירה של ההתלהבות כלפי Google Glass בחינוך איננה בהכרח מעידה על התבגרותה של קהילת התקשוב בחינוך. עדיין אפשר לזהות רדיפה אחרי כמעט כל דבר חדש שמבטיח לחולל מהפכה חינוכית. חשוב לזכור שכאשר מכשירי טבלט הופיעו בנוף החינוכי ההתלהבות היתה עצומה. רבים ניבאו השפעה גורפת על החינוך. אמנם היום, להבדיל מ-Google Glass, מכשירי טבלט נפוצים מאד בבתי הספר, אבל מורים לא מעטים מעידים שבמקום להיות כלי שמעודד יצירה כפי שהם קיוו, הוא משמש כמעט באופן בלעדי להעברת מידע, או לצפייה באנימציות שאמורות להמחיש תהליכים. מהפכה חינוכית לא התרחשה, אם כי זה איננו מונע מרבים להמשיך לנבא אותה.

במילים אחרות, הנהירה אחרי "הדבר הגדול הבא" לא פסחה מהחינוך. יכול להיות שהיום חסידי ה-Google Glass הם מיעוט, אבל רבים אחרים עדיין משוועים למוצר טכנולוגי נוסף שסוף סוף באמת ישנה את החינוך. אפשר להיות בטוחים שתהיה התלהבות מכלי חדש, השאלה היחידה היא מאיזה כלי. בימים אלה חברת אפל חשפה את ה-Apple Watch, ועל אף העובדה שעוד יעברו מספר חודשים עד שהוא ייצא לשוק, כבר נשמעים קולות שהנה, זה הכלי שלו חיכינו.

כמעט מיד אחרי הכרזת ה-Apple Watch ה-Chronicle of Higher Education פרסם כתבה בת 1000 מילים שבוחנת את ההשפעות האפשריות של הכלי החדש הזה על החינוך (ובעיקר על ההשכלה הגבוהה). היות ועיקר הכתבה מתמקד בשני נושאים צפויים למדי – רמאות אפשרית במבחנים והסיכוי להיסח הדעת בשעת שיעור – נוצר הרושם שמרבית הכתבה הוכנה עוד לפני הכרזת השעון. שני הנושאים האלה אמנם עשויים להפוך לבעיות עוד יותר חריפות כאשר עונדים גישה לאינטרנט ממש על היד, אבל לא מדובר בבעיות חדשות. הן הוזכרו גם, כמובן, בנוגע ל-Google Glass, ועוד לפני-כן כאשר סמרטפונים, ואפילו מחשבים ניידים, חדרו לתוך הכיתה. מול החששות כלפי הבעיות האלו, נעים למצוא בכתבה גם התייחסות לנקודת אור. הכתבה מצטטת מרצה באוניברסיטת קלמסון שמכריזה שכלים תקשוביים לבישים:

should prompt universities to encourage innovative teaching that reflects modern realities
טוב לדעת שלא כולם נכנסים לפניקה, אבל כמובן גם האמירה הזאת היתה צפויה למדי, והושמעה עם הופעתו של כמעט כל כלי דיגיטאלי חדש.

העובדה שכנראה אין מה להגיד על ההשפעה האפשרית של השעון החדש של אפל על החינוך איננה מונעת מבלוגרים לא מעטים לפרסם מאמרונים שמנבאים השפעה כזאת. אחרי סקירה מהירה במאמרונים האלה נדמה לי שאפשר לקבוע שבינתיים אף אחד לא מצא שימוש חינוכי משכנע.

אבל אין זה אומר שאין טעם לנסות ללמוד משהו מהשקת ה-Apple Watch על התקשוב החינוכי. לפני מספר ימים מיכאל פלדשטיין פרסם מאמרון קצרצר תחת הכותרת:

היות ומדובר במאמרון ממש קצר, אצטט אותו כאן במלואו:
Nothing.

So please, if you’re thinking about writing that post or article, don’t.

I’m begging you.

אני חייב להודות שבקשתו של פלדשטיין מוצדקת ביותר, והעובדה שלא כיבדתי אותה גורמת לי רגשי אשם (וגם קנאה גדולה שהוא הצליח לטפל בנושא בתמצות ובבהירות). לפלדשטיין נסיון רב בתחום התקשוב החינוכי, ולכן הוא יודע שכאשר ענק טכנולוגי מכריז על מכשיר נוצץ חדש התגובות יהיו נלהבות ומוגזמות. ובכל זאת, בינתיים יש רק מאמרונים מעטים. אולי בכל זאת אנחנו מתבגרים.

של מי המידע הזה?

לאחרונה מספר מרצים וסטודנטים במכללה שבה אני עובד נתקלו בבעיה – הם גילו שאין גישה לחומרי הלמידה בקורסים בסביבת ה-Moodle של המכללה שעברו יותר משנתיים מאז שהסתיימו. יתכן ומדובר בתקלה טכנית שתתוקן בקרוב, אבל אנשי הסיוע הטכני אינם מזדרזים לטפל בה, ובמקום זה הם שואלים למה החומרים הישנים האלה נחוצים בכלל.

אפשר להשיב לשאלה הזאת עם מגוון סיבות. המרצים שהעלו חומרים לאתרי הקורסים שלהם, למשל, מעצבים את הקורסים הנוכחיים שלהם, והם מעוניינים לראות מה הם עשו בעבר. (יש גם, כמובן, מרצים שפשוט רוצים לייבא את הקורסים הישנים במלואם, מבלי שהם יעברו עריכה או עדכון.) לעומת המרצים, סטודנטים רוצים לעבור על דברים שהם למדו בקורסים קודמים – אולי כדי להתכונן למבחן, אולי להשתמש בחומרים שנמצאים בביבליוגרפיה, ומסיבות אפשריות נוספות. ויתכן מאד שהם רוצים למצוא עבודות שהם העלו למרצים, או דברים שהם כתבו בפורומים. במכללה אנחנו מעודדים את השימוש בבסיסי נתונים ב-Moodle כך שמאגרי מידע של חומרים מעניינים נבנים ונגישים לכלל הסטודנטים בקורס. הגיוני שסטודנטים ייזכרו בחומרים שהופיעו במאגרים האלה וירצו להגיע אליהם. אין מי שמערער עם כך שהמכללה צריכה להתמודד עם עלות האחסון, אבל עד היום היא ראתה לנכון לאפשר למרצים גישה מלאה לקורסים הישנים שלהם, ולאפשר לסטודנטים גישה לקורסים עד שלוש שנים אחרי סיום הלימודים.

סוגיה דומה לבעיה הזאת עלתה לפני שבוע בבלוג של דיוויד ג'ונס, מרצה בבית ספר לחינוך באוניברסיטה באוסטרליה. ג'ונס כותב שבאוניברסיטה שבה הוא למד לתעודת הוראה הוא, ושאר הסטודנטים, חויבו לבנות פורטפוליו דיגיטאלי (על בסיס Mahara). החובה הזאת נבעה מכך שהאוניברסיטה רצתה שהפורטפוליו ישמש כרטיס ביקור עבור בוגריה כאשר אלה יחפשו משרות עבודה בבתי ספר. הסבר זה נפוץ בספרות על השימוש בפורטפוליו, ויש לציין שיש בו מידה גדולה של הגיון.

אבל לפני קצת זמן, כאשר ג'ונס ביקש לעיין בפורטפוליו שלו, הוא גילה שאין לו גישה אליו. הוא חיפש אותו במקום שבו אוחסן בעבר ומצא שהוא איננו. האוניברסיטה שלו כנראה הפסיקה לשמור אותו בשרתים שלה. כולנו, כמובן, מכירים מצבים שבהם אתרים יורדים מהרשת. לא פעם אנחנו מגלים שדפים שאנחנו רוצים לעיין בהם שוב נעלמו. לטוב או לרע, זה כנראה חלק אינטגראלי ממציאות הווב. אבל האוניברסיטה שבה ג'ונס למד עודדה את הסטודנטים שלה לנהל פורטפוליו. היא ראתה בעריכת פורטפוליו ערך. דווקא ערך מהסוג הזה לא מתבטל כאשר סטודנט מסיים את לימודיו. להיפך, מפני שמדובר בפורטפוליו שמשקף את הישגי הסטודנט, אחרי סיום הלימודים הערך שלו גדל. זאת הסיבה המרכזית שבגללה נטישת הפורטפוליו בעייתית. וכמו שג'ונס מציין, היה אפשר לצפות שהסטודנטים לפחות יקבלו הודעה על כך שהחומרים שלהם כבר אינם נשמרים, ויינתן להם זמן להעתיק ולשמור את מה שהם רוצים. ג'ונס כותב:

If institutions provide an institutional eportfolio system, doesn’t this imply a larger burden of support? Moving beyond the forget about the student once they graduate approach to maintaining a life-long relationship? I’m sure I read something like that in some marketing spiel.
אני נוטה לחשוב ששני המקרים שתיארתי כאן אינם יוצאי דופן. בעידן שבו הזרם של פייסבוק עובר במהירות בזק, ומה שאיננו חדש כבר נשכח, כמעט אנכרוניסטי לצפות שהקבצים הישנים שלנו עוד נשמרים (או לפחות נשמרים על ידי מישהו אחר מאשר ה-NSA האמריקאי). בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה מודעים למציאות הזאת, ולכן הם אינם חוששים שיותר מקומץ מרצים או בוגרים יבקשו להגיע לחומרים ישנים. יתכן שמספר האנשים שישימו לב, או יתלוננו, מספיק קטן כך שקל יותר להתמודד איתם מאשר לדאוג לשמירת הקבצים. זאת ועוד: אנחנו טובעים בכמויות אדירות של מידע – האם זה באמת מפריע שחלק מכל המידע הזה הולך לאיבוד? כדאי גם לזכור שלעתים קרובות הקבצים שאנחנו שומרים הם רק טיוטות, ציוני דרך בתהליך של גיבוש המחשבה. מעטים מאיתנו שומרים כל פיסת נייר שעליה שרבטנו, ואין טעם להתרגש אם השרבוטים הדיגיטאליים שלנו נעלמים.

אבל בכל זאת יש משהו מאד בעייתי בהתייחסות של "למה שיהיה לכם צורך בקבצים ישנים?" מהסוג הזה על ידי מוסדות להשכלה גבוהה. הלמידה לאורך כל החיים הפכה לסיסמה בחברה כולה. ביטול הגישה לחומרי למידה – אם החומרים שסטודנטים יצרו ושמרו בפורטפוליו על גבי השרתים של המוסדות בהם הם למדו, או אם חומרי למידה שבאמצעותם למדנו כאשר היינו רשומים כסטודנטים – פוגע בעקרון החשוב הזה. מוסדות שאינם שומרים על המידע שהופקד אצלם – אם של אנשי סגל ואם של סטודנטים – מעבירים מסר שסותר את המטרה שלשמה הם קיימים.

הבחנה דקה, אך משמעותית

החינוך היום מתקרב למימוש החזון של מכשיר דיגיטאלי לכל תלמיד. פרויקטים של 1:1 נפוצים במקומות רבים, וגם גישת ה-BYOD חודרת יותר ויותר לתוך בתי הספר. כל עוד האפשרות של כלי דיגיטאלי בידי כל תלמיד לא היתה ממש ישימה, לא היה משנה כיצד בחרנו לכנות את הלמידה שנגזרת ממנה. יש שהשתמשו ב-"אישי", ואחרים שהעדיפו "פרטי", ואחרים שדיברו על "מותאם אישית". המילים הן פחות או יותר נרדפות, וכל אחד רשאי לבחור את המונח שנראה לו. אבל עם הזמן מילים שתחילה לא היו בהכרח טעונות במשמעות ספציפית מקבלות משמעות ייחודית.

כך קורה באנגלית עובר המילים "personalized" ו-"individualized" – מילים שעל פניהן אינן שונות בהרבה זו מזו, אבל עם הזמן זוכות למשמעויות שונות מאד בסביבה החינוכית. הבדלי המשמעות האלה מתחדדים במאמרון חדש של קרל פיש. פיש מדווח על הרצאה של יונג ז'או (Yong Zhao) בה הוא נכח לפני כשבועיים. פיש כותב:

But there was one idea that stuck with me. This is from my notes so may not be a perfect quote, but should be pretty close:

We should be striving for personalized learning, not individualized learning. Individualized learning is a different approach toward the same goal.

This is something I think I've been trying to get my head around for a while now, but he succinctly captured it in two sentences. A lot of the affordances of technology can be applied to either of those approaches, personalized or individualized. I've typically used some form of "personal" when I talk about this, but I've also typically equated it with "individualized." Dr. Zhao points out the flaw in that equation and I think it's important for me – and others – to recognize it.

פיש מציין שבאופן כללי הוא נוטה לערבב בין שתי המילים, ואפשר להבין למה. על הנייר, יש מידה לא קטנה של חפיפה בין השתיים. ההבחנה ביניהן איננה חדה. נדמה לי שכך גם בעברית. אפשר לתרגם את שתי המילים "מותאם אישית". אבל גם אם על הנייר (או על הצג) ההבדל איננו חד משמעי, במרחב החינוכי הן מתארות מציאות לימודית שונה.

כאשר ז'או משתמש ב-"personalized" הוא מתכוון למצב שבו לתלמיד מידה גדולה של אוטונומיה בקביעת הלמידה שלו – לא רק מבחינת הקצב, אלא גם, ובעיקר, לגבי התכנים שהוא מבקש ללמוד. לעומת זאת, "individualized" מתייחסת למצב שבו בסופו של תהליך כל תלמיד אמור לרכוש את אותו הידע, כאשר התוצאה האחידה הזאת מושגת על ידי התאמת תכני הלימוד לקצב הלמידה, ויכולות נוספות, של התלמיד.

התקשוב, כמובן, יכול לשרת את שתי המטרות, ומפני שיש חפיפה מסויימת בין השתיים, קל מאד לטשטש את ההבדלים. אבל אם לפני עשור אפשר היה לחשוב שהתקשוב יסייע ליותר "personalization", היום הדגש הוא לכיוון ה-"individualization" כפי שז'או ופיש מבינים אותה. כלים כמו טבלט ה-Amplify מבית היוצר של רופרט מורדוק הופכים את הטבלט הפתוח לכלי שעוקב אחר התלמיד וקובע את קצב ה-"התקדמות" שלו. פיש איננו שולל לחלוטין את כיוון ה-"individualization", אבל הוא חושש:

While I do think that's marginally better than the current approach (standardized approaches to a standardized end), I worry that much of the promise I see will be directed toward an end that is detrimental for our students.
אם נצליח לחדד את ההבדלים בין שתי המונחים, ואת הגישות השונות שהן מבטאות, אפשר לקוות שבעזרת התקשוב נוכל להעלות את החינוך שוב בכיוון ה-"personalized". למרבה הצער, נכון להיום מדובר בחתירה נגד הזרם.

אולי לא גישתם של בודדים

עם כל כך הרבה מאמרונים מעניינים שהתפרסמו לאחרונה בבלוגים שאני קורא, עלי להודות שאפילו בעיני טיפה מוזר שבחרתי עכשיו להתייחס למאמרון מתחילת אוקטובר. עם זאת, קשת הנושאים ששבה התקשוב החינוכי עוסק איננה משתנה בקצב מהר מדי, כך שדברים שנכתבו לפני חודשיים אינם בהכרח יכולים להחשב כ-"ישנים".

ג'ונתן מרטין הוא מנהל בית ספר פרטי, וכנראה גם יוקרתי, במדינת אריזונה. נחשפתי לבלוג שלו לפני חודש כאשר קישורים לתגובה שהוא כתב לכתבה בניו יורק טיימס על בית ספר וולדורף בעמק הסיליקון (עליה כתבתי לפני חודש) הופיעו במספר בלוגים שאני קורא. במאמרון ההוא מטרין ציין שהוא שולח את ילדיו לבית ספר של וולדורף, ושדווקא בגלל זה הוא חש חובה לבקר את הכתבה שבטיימס, ואת הנסיון הלא כל כך מוסתר בו להכפיש את התקשוב בבית הספר. התרשמתי מאד מדבריו, והתחלתי לקרוא את הבלוג שלו.

אחד המאמרונים בבלוג של מרטין שבמיוחד הרשים אותי עסק בתכנית לאפשר לתלמידים להביא את המכשירים הדיגיטאליים האישיים שלהם לבית הספר וללמוד באמצעותם. התייחסתי בחיוב לתופעה הזאת (המכונה באנגלית Bring Your Own Device) לפני חודשיים.

בית הספר של מרטין פתח בתכנית של מחשבים ניידים לכל תלמיד לפני שנתיים. מרטין כותב שכבר עם תחילת התכנית בית הספר נקט בגישה קצת יוצאת דופן: הנהלת בית הספר ידעה שלתלמידים רבים מחשבים ניידים, ולכן, במקום לרכוש מחשבים לכל בית הספר, פשוט הזמינו את התלמידים להביא את שלהם לבית הספר, ולחלק ניידים לתלמידים שלא היו להם. מרטין מציין שהגישה הזאת צמחה, כמובן, משיקולים כלכליים, אבל גם מהתחושה שבמציאות של היום אין טעם להכתיב לתלמיד עם איזה מכשיר עליהם לעבוד. מטרין ראה מטרה משמעותית יותר:

This was not about using educational software pre-installed on the school-provided laptops; it was about supporting and expecting them to be networked Web 2.0 users.
מרטין מעיד על כך שהוא איננו היחיד או הראשון לנוע בכיוון הזה. יש לו קשר עם מספר הולך וגדל של מנהלים ומורים שמתנסים בגישה הזאת, ומשתכנעים שהיא רצויה:
It is great to see that more and more educators are discussing and recognizing the value of this BYOD approach, and the way it is emerging as not just a low-cost alternative to the more conventional uniform school laptop employment but as having strengths in its own right, particularly in the way it reflects a different way of thinking of students as independent learners who use tools in their own way, under our close supervision, to access and analyze information and to communicate, create, and publish their own thoughtful and well-crafted product.
וחשוב לא פחות מהדברים שהוא עצמו כותב, מרטין מביא את דבריהם של כמה מהשותפים שלו לגישה. בין אלה מצאתי את ריצ'רד קאסיסיאה, האחראי לתקשוב בית ספר קטלין-גאבל במדינת אורגון, בית הספר שבו מלמד פול מונהיימר שביקר אצלנו בארץ לפני כשנתיים. קאסיסיאה בדעה שהגישה הזאת תורמת להעמדת התלמיד במרכז העשייה הלימודית:
BYOD places more emphasis on student-centered computer uses than teacher-led, classroom activities, because of the lack of standardization of student computing devices.
בדבריהם של כל אלה שמרטין מביא אפשר לחוש את הרצון הזה להעמיד את הלמידה של התלמיד במרכז. אבל הם גם מדגישים מספר נקודות נוספות: ההתעסקות של בית הספר בבעיות טכניות פוחתת, והאכפתיות של התלמידים כלפי המחשבים עולה. הכותבים גם מציינים שהתלמידים יודעים לבחור את הכלי המתאים לצרכים שלהם, ושאין צורך להנחות את כל התלמידים לעבוד באותה דרך.

ללא ספק, כדי להפעיל תכנית כזאת רצוי שמשפחות התלמידים יהיו בעלות אמצעים, אבל כמה מאלה שמרטין מצטט מדגישים שהם אינם מוצאים קשר בין איכות המכשיר שהתלמידים מביאים לכיתה לבין הרמה הסוציו-אקונומית של משפחותיהם.

עלי להודות שעל אף התקווה שחשתי כאשר קראתי (והתייחסתי) לדבריו של טים סטאמר על תכנית ה-BOYD שבמחוז שלו, הייתי רחוק מלהיות משוכנע שמדובר בתנועה של ממש. כקורא ותיק של סטאמר, אני מכיר את הגישה החינוכית שלו, ומזדהה איתה. את ג'ונתן מרטין לא הכרתי, ודווקא העובדה שהוא נראה לי פחות מהפכן חינוכי מאשר סטאמר מעוררת בי תקווה גדולה יותר. מתברר שהגישה של BYOD איננה נחלתם של משוגעים בלבד.

מנוף אפשרי לשינוי

לקראת סיום הקיץ טים סטאמר דיווח על מהלך של המחוז בו הוא עובד – מהלך שמאד עודד אותו. סטאמר עובד כבר שנים רבות בהטמעת התקשוב לתוך תהליך הלמידה, וכפי שהוא מציין, לעתים קרובות מדי במקום התקדמות, הוא מוצא רק דריכה במקום:
… it’s more like Groundhog Day where we are constantly stuck in act 1 of our determined effort to integrate the use of computers and networks into the practice of classroom teachers. Year after year fighting the same battles of not enough access for kids and too many administrators and teachers saying it’s important while still treating technology use as an optional nice-to-have extra.
אבל לקרת תחילת שנת הלימודים החדשה סטאמר הביע אופטימיות לא כל כך זעירה. לאופטימיות הזאת מספר גורמים, אבל המרכזי שבהם הוא מדיניות חדשה של המחוז: מהשנה יתירו לתלמידים להביא את המכשירים הדיגיטאליים האישיים שלהם לכיתה:
this fall we will be seriously implementing a program to allow students to bring their own computing devices (BYOD) to school and use them in class. A few schools have been experimenting with this idea for a few years but now the concept has the blessing of the school board and the announced support of the top administrators, potentially making it harder for principals and teachers, especially in high schools, to avoid using technology for more than just standardized testing.
סטאמר מדגיש שהתכנית הזאת לא רק זוכה לברכת הנהלת המחוז, אלא שהיא תופעל בכל בתי הספר של המחוז (הגדול) שלו. זה יביא להתנסות נרחבת בכיתות רבות, ולכן, על אף העובדה שסטאמר יודע שרבים מהמורים אינם מבינים מה לעשות במציאות הכיתתית החדשה שתיווצר, הוא משוכנע שיש כאן בסיס שממנו משהו טוב יכול לצמוח.

שלושה שבועות אחרי פרסום המאמרון שבו הוא דיווח על המהלך הזה, סטאמר פרסם מאמרון נוסף בו הוא הביא שאלה שקורא אחד שאל בתגובה למאמרון הקודם. השאלה היתה די פשוטה: כיצד השימוש במכשירים דיגיטאליים אישיים באמת יקדם את הלמידה? האם הכוונה היא בסך הכל לאפשר לתלמידים להביא את המכשירים, ולהנחות את מורים לא להפריע להם כאשר הם יתנסו בלמידה באמצעותם? במילים אחרות – האם קיימת אסטרטגיה?

סטאמר איננו מתחמק מהשאלה הזאת, ומכיר בעובדה שמדובר בשאלה טובה, וחשובה. הוא מציין שבראש ובראשונה המטרה של מובילי המחוז היתה לקדם ספרי לימוד דיגיטאליים כדי לחסוך כסף, מתוך ההנחה שאם התלמידים ישתמשו במכשירים האישיים שלהם זה יזרז את התהליך של המעבר לספרים דיגיטאליים. אבל סטאמר מודה שמבחינתו יש מטרה אחרת, מטרה שאולי אפשר להגיד תופסת טרמפ על המהלך של המחוז:

From the point of view of some of us, there is another strategy, one that is a little more disruptive one that goes beyond simply shifting from analog materials to digital ones.
יש ערך לא מבוטל בספרי לימוד דיגיטאליים, אבל קיום הספרים האלה איננו מהווה שינוי מהותי בתהליכי הוראה ולמידה. לעומת זאת, מכשיר אישי בידי התלמיד בהחלט משנה משהו. לפי סטאמר, הלמידה תיעשה לפעולה אישית שעליה התלמיד יכול לשלוט. נכון להיום בית הספר ממשיך לקבוע את כללי המשחק, אבל סטאמר משוכנע שכאשר התלמיד יגיע לבית הספר עם מכשיר דיגיטאלי משלו יהיה כבר קשה לעצור את השינוי. הוא מציין שהקורא שלו שאל אם אנחנו פשוט נשתדל לא להפריע לתלמידים להשתמש במכשירים, ומדגיש שזאת איננה מה שהוא רוצה שיקרה:
Teachers still need to manage much of the process of learning in school. Manage but not control, a distinction that may be a difficult transition. Also tough, will be the realization that large parts of the curriculum are irrelevant when you have a room full of devices that can easily retrieve basic facts as well as communicate with anyone to develop the meaning of those facts.
לטווח הארוך המטרה של סטאמר היא הגדלת השליטה של התלמיד על הלמידה של עצמו, כאשר הגדלת השליטה צריכה לבוא יד ביד עם הגדלה של קבלת אחריות על הלמידה הזאת. אני מודה שאני חושש שיותר מאשר יש כאן קשר סיבתי מוכח, יש פשוט הבעת תקווה. אבל כמוהו, על אף העובדה שאינני משוכנע שהראשון בהכרח מוביל לשני, אני מקווה שאכן יש קשר בין השליטה לבין האחריות. ואולי הנסיון של המחוז של סטאמר מעיד על נקודת מפנה. בעבר המערכת החינוכית הכניסה מחשבים לתוך הכיתה מפני שהיא חשבה שאלה ישרתו את מטרותיה ההוראתיות. אם בעתיד הקרוב היא תפתח את שעריה למגוון כלים דיגיטאליים, נדמה לי שיהיה בכך ביטוי לשינוי מהותי בתפיסה, ופתח אמיתי לשימוש לימודי מוצלח של התקשוב בבית הספר.