קטגוריה: נייר

הרהור קצר על הנחות יסוד

פרסומת די נחמדה שעליה כותב טים סטאמר מראה תלמיד בגיל כיתות היסוד עם חיוך רחב על פניו המניף אל על דף של מבחן בחשבון עם ציון “מצויין” עליו. הכיתוב שמלווה את הצילום מכריז:

כפי שאפשר לנחש, מדובר בפרסומת של חברה שמייצרת נייר. מאז כניסת האינטרנט לתודעה הציבורית הנייר נמצא בנסיגה, ומידי שנה המכירות כנראה הולכות ומצטמצמות. היום הנייר נמצא בתחרות עם כלים דיגיטאליים שנמצאים כמעט בידי כולם, והפגיעה במכירות קשה. לאור זה הגיוני, וגם לגיטימי, שחברות הנייר יגייסו מאמרים ומחקרים כדי לשכנע שהקריאה על גבי הנייר “טובה” יותר מאשר הקריאה על גבי המסך. וזה מה שחברת הנייר המסויימת הזאת עושה באתר הפרסומי שלה. על המחקרים האלה, באירוניה די גלויה, סטאמר מעיר:
I don’t suppose the fact that two of them are more than ten years old and six others predate the release of the first iPad makes any difference.
אבל מה שמעניין אותי כאן איננו המגמתיות של חברת הנייר. הרי גם אם המחקרים שהיא מביאה מיושנות ושייכות לתקופה שמאחורינו, אין ספק שעדיין אפשר לטעון שהקריאה על גבי הנייר עדיפה. מה שמעניין אותי כאן היא הנחה סמויה יותר – לא לגבי הנייר עצמו, אלא לגבי הלמידה. סטאמר מזהה את ההנחה הזאת:
However, what strikes me about the ad are the assumptions the copywriters seem to have about what education is and should be.

Learning math is correctly performing 36 calculations by hand. College is largely about reading standard printed textbooks and highlighting the text. Research papers are forever.

Teaching is all about transmitting information.

גם אם הנייר עדיף כדי לקדם את הלמידה כפי שחברת הנייר כנראה מבינה אותה, יתכן שיש למידה אחרת, משמעותית יותר, שהדיגיטאליות מזמינה.

קשה לבוא בטענות כלפי חברת הנייר שבסך הכל מבקשת לשכנע אותנו שהיא עוד רלוונטית. לעומת זאת, נדמה לי שחייבים לבוא בטענות כלפי דפנה קולר, ממייסדי Coursera, כאשר היא משמיעה הנחת יסוד אחרת, מפוקפקת בהרבה. במאמרון מלפני שבוע בבלוג שלו ג’ון ביזלי-מוראי מביא קטעים מתוך הרצאה של קולר על גדולתו של Coursera באוניברסיטה של בריטיש קולומביה. ביזלי-מוראי מסביר:

For the first of three “vignettes” that she provides, we dwell on Raúl Coaguila, a Peruvian who won a Fulbright, we are told, thanks to his Coursera expertise. Because the fact is, Koller informs us, there is “not very much computer education to be had in Peru.” Only Coursera could give him this opportunity, dedicated as the company is to “people whose lives have been transformed by education that they would never otherwise have had.”
כיצד אפשר לא להתרגש ממיזם חינוכי שמביא את מדעי המחשב למדינה ענייה כמו פרו? הבעיה היא שלביזלי-מוראי (שאגב, זכה לתהילה אינטרנטית כאשר ב-2008 הוא הגה את הקורס Murder, Madness, and Mayhem, אחד הקורסים הראשונים בהשכלה הגבוהה ששם לו למטרה להכין ערכים איכותיים לוויקיפדיה) יש הכרות די עמוקה עם פרו, והוא מסביר שהמציאות שם שונה מאד ממה שקולר מתארת:
Because I’ve been to Lima (and Cuzco and Trujillo and Huamanga…) and pretty much all you see are endless adverts for computer courses at the multitude of local colleges and universities. Try for instance, the Universidad Peruana de Ciencias Aplicadas or the Universidad Nacional de Ingeniería. Or even the venerable Universidad Nacional Mayor de San Marcos, which has been teaching computing for over seventy years. Heck, this October you could take part in the V Congreso Internacional de Computación y Telecomunicación, hosted at the Universidad Inca Garcilaso de la Vega.

What, did Koller think they live in mud huts down there?

חברת הנייר מבקשת, באמצעות הפרסומות שלה, לקדם אג’נדה מסחרית. לצורך זה היא מגייסת “עובדות” שזקוקות למתיחה מסויימת. העובדות אולי נכונות, אבל גם מוגזמות. כמו סטאמר, מה שמפריע לי איננו השימוש החופשי ב-“עובדות”, אלא הנחת היסוד שנמצאת מאחוריהן לגבי כיצד אנחנו לומדים. גם קולר מבקשת לקדם אג’נדה מסחרית, ולשם קידום האג’נדה הזאת לא כל כך מפריע לה שהיא משחקת עם הבורות שלנו, ומראה את המעשים הטובים של Coursera במדינה דרום אמריקאית ענייה. היא בוודאי מנחשת נכון שנחשוב שלסטודנטים שם אין גישה למחשבים, ולכן הקורסים ש-Coursera מציע להם מאפשר להם לצאת מהעוני.

אני נוטה לחשוב שמפני שהטענות של חברת הנייר מנוגדות לתפיסה הטכנולוגית הרווחת של היום, רוב הקוראים של הפרסומות שלה יתייחסו בספקנות כלפי הטענות האלו, ובכלל לא יחדרו עמוק יותר על מנת לגלות את הנחת היסוד הבעייתית בנוגע ללמידה שמסתתרת שם. לעומת זאת, קולר ו-Coursera נתפסים כחלוצים בתחום הלמידה באמצעות האינטרנט, והלמידה הזאת נתפסת כמעט כחזון אחרית הימים. בגלל זה, הקביעה הבעייתית (והמוטעית) שלה בנוגע למצב לימודי המחשב בדרום אמריקה בקושי גורמת להרמת גבה. הקביעה שלה הרבה יותר בעייתית, ואפילו מסוכנת, מאשר זאת של חברת הנייר. אפשר לקוות שנתייחס בספקנות לגבי הטענות של חברת הנייר, ושלא ניפול בפח שקולר ו-Coursera טומנים לנו.

אם רוצים, אפשר ללא נייר

לפני מספר ימים משהו השתבש בתקשורת בין המחשב שמולו הבנים יושבים לבין המדפסת שמחוברת אליו. כתוצאה מכך המדפסת לא פעלה נכון. בדרך כלל אני יכול להסתדר בלי מדפסת, אבל אתמול, במוצאי שבת, נדב מסר לי, בשוויון נפש אופייני, שלמחרת עליו להגיש עבודה שצריכה להיות מודפסת. מיד חבשתי את הכובע של אבא אחראי והחלטתי להתקין את הדרייברים של המדפסת במחשב אחר ולהעביר את המדפסת אליו. תוך עשרים דקות המדפסת היתה מותקנת, ותוך חצי שעה העבודה היתה מודפסת. ובמהלך כל המבצע הזה לא עצרתי לרגע לשאול את עצמי למה הוא צריך להגיש עבודה מודפסת במקום כקובץ דיגיטאלי.

פול מונהיימר מראה שזה לא צריך להיות כך. מונהיימר מדווח בבלוג שלו על הקבצים הרבים שתלמידיו שלחו לו במסגרת פרויקט כיתתי בנושא ימי הביניים. הוא כותב שהוא החליט לאפשר לתלמידיו להגיש טיוטות לבדיקה ולעריכה, וגם את העבודות עצמן, בצורה דיגיטלית. עבורו זה היה נסיון ראשון, והוא ציפה שרק מספר קטן של תלמידיו יבחרו בדרך הזאת. הוא גילה שהיא היתה הרבה יותר פופולארית מאשר הוא ציפה:

What began as a trickle on January 18th, was a full blown flood by March 2. Kids learned how to take screenshots of websites (quiz results), turn on and use document reviewing in Word (and Pages and OpenOffice!), and attach both text and graphic files in email. By the end of the project, I was looking at around 75 emails a day from a class of 62 students. When the project finally ended, I checked my project folder to find 1329 emails. As a class, students had saved over 2 reams of paper!
כמובן שלא מדובר רק בחסכון של נייר. המעבר לדיגיטאליות הביא איתו שינויים נוספים. מונהיימר מצא שעליו לבדוק את הדואר שלו לעתים הרבה יותר קרובות מאשר הוא היה רגיל. הוא גם למד דברים לא כל כך צפויים על הרגלי העבודה של תלמידי כיתה ז’ – מסמכים רבים נשלחו אליו אחרי חצות, למשל.

חשוב להוסיף כאן שלפי התיאור של מונהיימר הוא לא הקדיש זמן בכיתה להוראת מיומנויות דיגיטאליות. במקום זה הוא הזמין את תלמידיו לשלוח לו את העבודות, והם אימצו לעצמם דרכים שונות לעשות זאת. סביר להניח שהתלמידים כבר ידעו לשלוח קבצים מצורפים, ושהם העבירו ביניהם מידע על אמצעים לצלם את המסך, לעקוב אחר שינויים, ועוד.

אינני בטוח שיכולתי לעמוד בעומס של מעל 1300 דברי דואר מתלמידים כמו שעשה מונהיימר. אבל אם מצליחים להתגבר על העומס הזה, נדמה לי שעל אף הנכונות הבלתי-מוסברת שלי להזדרז לשלוח מסמך למדפסת, מהסיפור שלו אנחנו למדים שאם רוצים, אפשר בקלות לוותר על הנייר בכיתה.

ילידים … ולא בהכרח דיגיטאליים?

מספר פעמים בעבר הבאתי כאן קטעים מתוך הבלוג Net Gen Skeptic שעוקב אחר מחקרים שבוחנים את הרגלי השימוש ברשת של אלה שנולדו לתוך התקשוב. מהדיווחים בבלוג הזה מתברר, אם לא ידענו את זה קודם, שהטענה ש-“ילידים דיגיטאליים” יונקים את היכולת להשתמש במחשב וכלים דיגיטאליים אחרים בצורה תבונית ממש עם חלב האם, פשוט איננה נכונה. בזמן האחרון מאמרונים לבלוג הזה מופיעים לעתים די רחוקות – בחודש האחרון התפרסם בו רק מאמרון אחד, למשל. קצב הופעת המאמרונים קשור, כמובן, לפרסומם של מחקרים חדשים שעליהם מדווחים, אבל נדמה לי שיש עוד סיבה – פחות ופחות אנשים שעוסקים בתקשוב בחינוך מחזיקים היום בדעה שה-“ילידים” באמת מיוחדים בגישה שלהם לתקשוב. הפופולאריות של הגישה הזאת כנראה ירדה פלאים, ולכן פחות נחוץ להיות על המשמר כדי להרים גבה כלפי בטענות האלה.

ואולי המטוטלת מתחילה לפנות לכיוון השני. השבוע נתקלתי בנושא ב-Twitter בכותרת #thingsdigitalnataivesdo. מרבית הקטעים שהועלו בנושא הופיעו, כנראה, בתחילת השבוע, ועכשיו, עם כתיבת המאמרון הזה כבר שקט, ויכול להיות שהעסק נגמר. אבל עצם העיסוק בילידים דיגיטאליים בצורה היתולית רומז שרבים כבר עייפים מההכרזות המוגזמות שהושמעו בנוגע ליכולות של אלה שנולדו לתוך הדיגיטאליות. ולא מעטים מה-tweets היו מאד מצחיקים. רבים מאלה, אגב, נכתבו על ידי סקוט לסלי, בלוגר תקשובי/חינוכי קנדי מאד מוערך. קראתי, למשל שילידים דיגיטאליים:

  • check Google Street View when they’re not home to make sure their house is not on fire
  • They can only type with two thumbs, but they don’t care, because typing is for old people
  • They believe whatever google tells them to believe
ואולי לא רק אנשי חינוך מבוגרים אינם משוכנעים שלהיוולד לתוך הדיגיטאליות מקנה את היכולת להתמצא במציאות הדיגיטאלית. דרך tweet של סוזן צעירי הגעתי לקהילת נינג בשם English Companion, ושם מצאתי סרטון בן עשר דקות שמורה במדינת קרוליינה הצפונית הכינה והעלתה. אותה מורה, מרידת סטוארט, העלתה את הסרטון הזה גם לבלוג האישי שלה, שם יכולתי לקרוא טיפה על מה שהתרחש.

סטוארט כותבת שבמסגרת יחידת לימוד שעוסקת בסיפורי עם היא עובדת עם הכיתה שלה על העברת סיפורים לפורמטים אחרים כמו קומיקס, וזה הוביל לדיון בכיתה על עתידם של עיתונים:

I asked students how many of them thought they would be likely to subscribe to a daily newspaper when they grew up. About 70% of the hands went up, which took me aback a bit. I asked students why they thought they would prefer (or already do prefer) reading their news in print instead of online. As they started talking, I realized how relevant some of their comments were to the discussions I’m having with other teachers and ed tech types. So out came the Flip and I captured the rest of the conversation…
בהחלט מעניין לצפות בילדי כיתה ו’, שרבים מהם מעדיפים להחזיק עיתון וספר ביד במקום לקרוא אותם ברשת. בסרט סטוארט עצמה אומרת לתלמידיה שנהוג להתייחס אל הדור שלהם כדור שמרגיש בבית עם הדיגיטאליות, ואילו לפי מה שהם מספרים על עצמם, הם עדיין מוצאים יתרונות בנייר. אישית, דברי התלמידים של סטוארט די מעודדים. אני כמובן רוצה שהם ירגישו בבית עם העולם הדיגיטאלי, אבל היכולת שלהם לבחון את היתרונות של על נייר על גבי הרשת מצביעה על כך שיכול להיות שהם נופלים במלכודת של “הילידים הדיגיטאליים” פחות מאשר הוריהם, וזה בוודאי דבר חיובי.

למה להסתפק בספרי לימוד דיגיטאליים?

בשבועות האחרונים התכנית של מושל מדינת קליפורניה להחליף ספרי לימוד מסורתיים בספרי לימוד דיגיטאליים זכתה להתייחסות רבה (פורטל מס”ע ריכז מספר קישורים לנושא). לא התלהבתי מהתכנית של שוורצנגר. אני משוכנע שיש כדאיות רבה בספרים דיגיטאליים, וכהורה אשמח שהתרמיל של ילדיי יהיה קל יותר (לא שהם מרבים להביא ספרים הביתה …). אבל אני חושש שהכוונות של שוורצנגר קשורות יותר לחסכון בהוצאות מאשר בשיפור הלמידה של תלמדים. ספרים דיגיטאליים לבדם אינם מבטיחים הצלחה – לא בהוראה ולא בלמידה. יש ספרים מודפסים שבידי מורים טובים מסוגלים להחיות נושא וספרים דיגיטאליים שאולי משתמשים בטכנולוגיות בנות ימינו אבל מעניקים ללומד חוויה לימודית רדודה.

ולפעמים יש טעם להשתחרר מהספרים בכלל. כתבה באתר של ה-St. Petersburg Times מדווחת על בית ספר יסודי בפלורידה שנעלה את ספרי הלימוד במתמטיקה בארון, והתחיל ללמד בדרך אחרת:

Instead of textbooks, teachers used games, group assignments and other materials. They also focused on showing students different ways to solve the same problem.

“We get to pull activities targeted for higher level of engagement with students, rather than using textbooks or worksheets,” said teacher Denise White, who helped rewrite the curriculum.

וראו זה פלא – ההישגים הלימודיים של התלמידים, שלפני הנסיון היו די ירודים, השתפרו באופן משמעותי.

הדיווח הזה על נסיון בארה”ב בהחלט מרשים, אבל כאשר התחלתי לכתוב עליו הרהרתי שלא היתה לי סיבה להפליג כל כך רחוק כדי למצוא דוגמה מוצלחת של למידה שאיננה מתבססת על ספר הלימוד (מודפס או דיגיטאלי). במשך שנת הלימודים האחרונה, במחוז חיפה, אריאלה לונברג הפעילה תלמידים בכיתות ד’ בקרית ביאליק ברשת חברתית שהוקדשה לשילוב בין מתמטיקה ומולדת. הפרויקט מתואר היטב בדף הראשי של אתר הרשת החברתית:

לשם הכנת המסלולים המתמטיים אנא צלמו בעזרת מצלמה דיגיטלית אתרים בעיר ביאליק.

האתרים יכולים לשקף נקודת מבט היסטורית, גיאוגרפית (מפות וצילום האיזורים השונים), כלכלית (חנויות/ קניון…) או אחרת.

נסו לצלם תמונות שיש בהם עניין מתמטי (בכל דבר יש…) או הנדסי.

המשימה הבאה שלכם תהיה לסמן על תמונה או תמונות (במצגת) או ליצור סרטון (מתמונות או במצלמת וידאו), בעיות מתמטיות, ליצור מסלולים שבהם ניתן ללכת או לפתור אתגרים מתמטיים ולהעלות לכאן- לרשת שלנו.

וכך עשו. במסגרת הפרויקט (שהופעל גם בעידוד המנחה המחוזית למתמטיקה, נעמי חדד) התלמידים התחילו “לחשוב מתמטיקה”. הם יצרו סרטים ומצגות, הרכיבו חידות מתמטיות, וכמובן הקדישו זמן רב לפרויקט מעבר לשעות בית הספר. (כיאה לפרויקט לחינוך היסודי, הרשת החברתית סגורה, אבל מתעניינים יכולים לבקש להרשם על מנת לצפות במצגות ובסרטונים שנוצרו – קרית ביאליק בשביל המתמטיקה.)

אינני שולל ספרי לימוד – לא מודפסים, ולא דיגיטאליים. אבל פרויקטים מהסוג הזה, שמזמין תלמידים למצוא את המתמטיקה בחיי היום-יום, ובשיתוף פעולה, יכול להעניק הבנה מתמטית מעבר למה שספר לימוד יכול … ואם הנקודה החשובה היא חסכון, הוא בוודאי עושה את זה יותר בזול.

גם דיגיטאלי וגם חוסך … ואולי אפילו חינוכי

אסתי דורון, במאמרון מהשבוע שמתייחס להתנגדויות של הורים לפרויקט של מחשבים ניידים 1:1 בבתי ספר, מציינת שמשקל הילקוט שהתלמידים צריכים לשאת הוא אחת הסיבות להתנגדות. אסתי מוסיפה:
אחד הפתרונות הוא שימוש בספרים דיגיטאליים, ואם להתייחס להצהרה של מנכ”ל משרד החינוך, ד”ר שושני מהבוקר, הרי שבתוך ארבע שנים יהיו 60% מספרי הלימוד ספרים דיגיטאליים.
כתבה מהשבוע באתר של הגארדיאן הבריטי מצטטת את מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנגר (סליחה, אבל עדיין מוזר לי לחבר בין השם הזה והמילה “מושל”) שהודיע על תוכנית רחבת היקף במדינה שלו להפיק ספרי לימוד דיגיטאליים במקום ספרים מודפסים על נייר:
Today our kids get their information from the internet, downloaded onto their iPods, and in Twitter feeds to their cell phones … So why are California’s public school students still forced to lug around antiquated, heavy, expensive textbooks?
הכתבה מצטטת את גראהם טיילור, מנהל האגף להוצאה לאור חינוכית של איגוד המול”ים האנגליים, שטוען שבערך 20% מחומרי הלימוד באנגליה כבר נמצאים בפורמט דיגיטאלי. הוא מוסיף:
Ever since Tony Blair came in and talked about ‘education, education, education,’ at least £2bn has been invested in learning technology, and if things carry on in the same vein, perhaps 40% of educational resources will be digital in 10 years time.
מעניין שאצלנו שושני חושב שדרושות ארבע שנים כדי להגיע ל-60%, ואילו באנגליה, שנחשבת די מתקדמת בתחום, מעריכים שדרושות עשר שנים להגיע ל-40%. אבל אין זאת הנקודה החשובה. אישית, אשמח מאד לראות יותר חומרי לימוד דיגיטאליים – גם להקל על משקל הילקוט של התלמידים, וגם לחסוך כסף, שהוא, ללא ספק, המניע העיקרי מאחורי ההצעה של שוורצנגר.

אבל מבלי להמעיט בחשיבות של חסכון בכסף, לא הייתי מתנגד לקרוא גם טיפה על כיצד חומרי לימוד דיגיטאליים יכולים להשפיע לטובה על דרכי הוראה ולמידה. וכאן, לצערי, לשוורצנגר אין בשורה, וסביר להניח שמעבר לסיסמאות יפות, הנושא בכלל לא מעסיק אותו. נכון להיום, הרוב הגדול של ספרי הלימוד הדיגיטאליים אינם אלא גירסאות PDF של המקור המודפס. (אצלנו המוצרים של מט”ח והאו”פ צועדים בכיוון הנכון, אבל הם עדיין די מסורבלים, והמורים והתלמידים אינם יודעים כיצד להפיק מהם תועלת של ממש.) מורה שמנחה את תלמידיו לקרוא פרק שמופיע ב-PDF ולענות על השאלות (הסתמיות) בסוף הפרק אולי מקל על הילקוט של תלמידיו, אבל מבחינה חינוכית אין כאן שום דבר שונה ממה שדורות של תלמידים כבר רגילים אליו.

בעוד ארבע, או עשר, או אולי עשרים שנים נהיה מוצפים בספרי לימוד דיגיטאליים שתלמידים יוכלו להעלות ל-iPods שלהם. אבל מלבד הפורמט הדיגיטאלי, הספרים האלה יהיו אותם טקסטים, והספרים הדיגיטאליים האלה בוודאי ישולבו לתוך אותם שיעורים וכיתות שאנחנו מכירים היום. ואז יקומו אנשים שיגידו שהנה, יש כאן הוכחה שהדיגיטאליות איננה מסייעת ללמידה, ושעלינו לחזור לספר המודפס המוכר. ולא אופתע אם שוורצנגר יסכים איתם.

למען האמת, לא כל כך איכפת לי

ויל ריצ’רדסון כותב על כך שאנשי חינוך רבים מתעקשים לשמור על התלות שלהם בנייר. הוא מספר על שיחה שהתנהלה בינו לבין האחראית ליום עיון בית ספרי שהוא היה אמור להעביר. האחראית ביקשה ממנו לשלוח אליה את תוכנית יום העיון בדואר אלקטרוני כדי שהיא תוכל לשכפל עותקים ולחלק אותם למשתתפים. ריצ’רדסון כותב שהוא סירב בטענה שלא היה בזה צורך:
“No, I mean it,” I said. “We’re going to be spending the whole day online; there is no reason to bring paper.”
כבר לפני יותר מעשור, בהשתלמויות שהעברתי, נהגתי להסביר למשתלמים שבמקום לרשום לעצמם הערות בפנקסי הנייר שלהם, עדיף פשוט לפתוח קובץ וורד, להקליד כל מה שנראה להם ראוי לזכור, ובסוף היום לשלוח את הקובץ לעצמם בדואר. לשמחתי, יותר ויותר אני פוגש אנשים שעושים זאת. זכור לי יום עיון מלפני שנה בו התיישבתי ליד מחשב פנוי והקלדתי רשמים מההרצאות ששמענו. לידי היו שתי משתתפות שלא הכרתי שעשו את אותו הדבר. להפתעתנו, כאשר ניסינו להתחבר לדואר שלנו לשלוח לעצמנו את הקבצים, גילינו שהדואר חסום. לבסוף נכנסתי לקבוצת דיון שניהלתי והעליתי אליה “הודעות” שכללו את קבצי הוורד. אחרי ששלושתנו הורדנו את הקבצים מהבית, הסרתי את ההודעות מהפורום.

נדמה לי שהסיפורים האלה מראים שאני דוגל בדיגיטאליות. אבל למרות שאני ממשיך, במידה הולכת וגדלה של הצלחה, לשכנע אנשים לוותר על הנייר לטובת אמצעיי רישום דיגיטאליים (וביסודו של דבר, בלוג אינו אלא פנקס רשמים), למדתי להכיר בעובדה שכל האמצעים כשרים. כיס החולצה שלי תמיד מלא בפתקים שמכילים קטעי מחשבות, תזכורות לעצמי, ולצערי גם מספרי טלפון ללא שמות מזהים לידם. למרבית הפתקים האלה יש מקבילים בביטים – על פי רוב בדואר הגוגל שלי. אני יודע שאם אני יכול לזכור אפילו פריט קטן מתוך משהו שאני רוצה לאתר, החיפוש יאפשר לי למצוא את מה שאני רוצה. ובכל זאת, אני כותב לעצמי פתקים שגודשים את הכיס – פחות מאשר זה עניין של צורך בגיבוי, זה פשוט עניין של לשמור על כל האופציות פתוחות. לא תמיד יש לי מקלדת בהישג יד, אבל תמיד יש עט בכיס.

ריצ’רדסון כותב על הבזבוז אשר בפנקס האישי שאיננו משרת אחרים:

At one planning session I was in a few weeks ago, twenty people were all furiously scribbling down notes on their pads, filling page after page after page. The same notes, 20 times. (I’d love to know where those notes are now.) At the end of the session, I gave everyone a TinyUrl to a wiki page where I had stowed my observations and asked them to come in and add anything I missed. Two people have.
נדמה לי שההערה הזאת נובעת מאי-הבנה בסיסית של הסיבה שבגללה אנשים כותבים במחברות שלהם בשיעורים, או בימי עיון. ריצ’רדסון אמנם כותב שמדובר בעשרים עותקים של אותן הערות, אבל זה איננו נכון. כל הערה היא הערה אישית – נסיון של האדם המסויים שרשם אותה ליצור משמעות אישית ממה שהוא שמע. כמו-כן, ריצ’רדסון מהרהר שהוא היה רוצה לדעת היכן אותן הערות נמצאות עכשיו, רמז לכך שבעצם אין לפתקה האישית שום שימוש חוזר. גם כאן, לדעתי הוא מפספס את העיקר. אני מניח שהרוב הגדול של המשתתפים שרשמו הערות לעצמם לא עיינו בהם שוב, ואפילו לא התכוונו לעשות זאת. הערך העיקרי של כתיבת הרשמים נמצא בחשיבה שמתרחשת תוך כדי הכתיבה.

לא פעם אני חש שחסידי הדיגיטאליות (ואני ביניהם) נעלבים כאשר שבסביבות עתירות טכנולוגיה הם רואים אנשים שכותבים לתוך מחברות נייר. הרי אחרת, קשה לי להסביר למה הדיון הזה עולה שוב ושוב, במקום פשוט שנכריז “על טעם וריח …”. בעת כתיבת המאמרון הזה היו כבר כמעט 30 תגובות למאמרון של ריצ’רדסון, וכמעט כולן הביעו תסכול על כך שמורים ממשיכים לאחוז בעט ובנייר, למרות שאין ספק שהביטים עדיפים. מגיב אחד מצליח להתעלות על התסכול הזה ומציין את היתרון של הביטים על הנייר:

the real point centers around how the work can be accessed and reused once it has been stored. Paper offers fewer options than digital, but we all knew that already.
אני מסכים שלעומת הביטים, לנייר יש פחות אופציות מבחינת הגישה והשימוש החוזר. אבל זה נכון רק עבור אנשים שלמדו איך לנצל את היכולות של הביטים. מה לעשות – יש עדיין אנשים לא מעטים שעבורם העט והנייר עדיין עדיפים. ואם העט והנייר מסייעים להם להרהר ולעשות סדר במחשבות, אז הכלים האלה יעילים יותר מאשר הכלים הדיגיטאליים שבהם הם עדיין לא שולטים. כמובן שאשמח לעזור לאנשים האלה להכיר את היתרונות של הדיגיטאליות, אבל לא אתווכח איתם אם הם בוחרים בכלי אחר.