מהבלוג אל הבוידם … ובחזרה

אולי אני טועה, אבל מחיפוש שערכתי במאמרונים בבלוג הזה, מצאתי, די להפתעתי, שהפעם האחרונה שניצלתי את הסביבה הזאת כדי למסור על פרסום של משהו שכתבתי במסגרת הכתיבה שלי באנגלית – The Boidem – היה לפני תשעה חודשים. חשבתי שאני עושה זאת בתדירות גבוהה יותר.

אבל האמת היא שאני מרשה לעצמי לשלב בין המסגרות האלו רק כאשר משהו שמתפרסם בבוידם קשור באופן די ברור לעניינים חינוכיים, וכנראה שבמשך תשעה החודשים האחרונים לא חשתי שהיה קשר כזה. הפעם, יש.

מעניין גם שקרש הקפיצה למהדורה החדשה של הבוידם הוא מאמרון שאליו התייחסתי גם כאן. ההתייחסות הרחבה יותר לנושא הבשיל אצלי במשך החודשיים האחרונים, עד שהרגשתי שהוא מוכן לפרסום בבוידם.

כך יוצא שמהדורה מס’ 140 של הבוידם, שהעליתי לאתר שלו לפני כמה ימים, איננה עוסקת באופן ישיר בחינוך, אבל יש בה כמה השתמעויות חשובות למורים ולתלמידים, ונדמה לי שיש הצדקה להודיע עליה כאן. הרי שאלות בנוגע להעתקה ולהדבקה מעסיקות אנשי חינוך רבים, והשאלה אם עדיף לקשר לחומרים קיימים במקום ליצור משהו בכוחות עצמנו היא בעצם פן נוסף של תרבות ההעתקה/הדבקה. ואי-לכך, אני מוצא טעם להודיע על:

Inventing Wheels in Cyberspace

Column No. 140 of the Boidem

בו אני מנסה לבחון מה עדיף –

להשתמש בחומרים מוכנים מהרשת, או להכין כאלה בעצמנו

לא אצטט את עצמי כאן, אבל כל מי שמעוניין לקרוא כמובן מוזמן.

גם אני הייתי שם (או, קצת פרסום עצמי)

הערב התכוונתי לעשות משהו אחר. ביליתי ערב מאד נעים עם הילה במשחק Set (ולשם שינוי, סוף-סוף הצלחתי לנצח אותה), והתיישבתי לקרוא קצת, ואולי אפילו לכתוב משהו שאינו קשור בכלל לבלוג הזה. אבל קודם כל צריכים, כמובן, להציץ לתוך קורא ה-RSS, ושם גיליתי שגם ראובן, וגם סוזן, סימנו בחשבונות הדלישס שלהם מאמר חדש של ג’יימי מקנזי – ולא רק מאמר חדש, אלא מאמר שבו הוא מבקר את התיזה של מארק פרנסקי על ילידים מול מהגרים דיגיטליים. מה יכולתי לעשות – הקלקתי.

שמחתי מאד לראות את המאמר של מקנזי, גם מפני שאני מסכים עם הביקורת שלו, וגם מפני שהוא בדק לעומק נושא שאני בדקתי לפני כמעט שנה. בינואר השנה, במאמר לבוידם “Carrying Cognitive Baggage from the Old Country“, הרמתי גבה לגבי ההבחנה של פרנסקי לגבי ילידים ומהגרים בסביבה הדיגיטלית. באותו מאמר ציינתי שלא מעט בלוגרים הטילו ספק בנכונות ההבחנה הזאת, ומאז, אני שמח לציין, הצטרפו כמה נוספים שטוענים שבעצם, ההבחנה איננה מועילה לקידום התקשוב בחינוך. במה שאני כתבתי אז ציינתי שאינני מצליח למצוא שום מידע על אותו Dr. Bruce D. Berry שפרנסקי מצטט. בדף שנשא את השם “?Dr. Who” הוספתי (וסליחה על הציטוט הארוך):

A Google search on Dr. Bruce D. Berry brings up quite a number of hits – almost all of them within copies of Prensky’s article, or quotes from it. The Baylor College of Medicine web site (with which, Prensky tells us, as of 2001 Berry was affiliated) doesn’t seem to mention him at all. Berry may well be an accepted authority on brain development, but, at least via the various searches I conducted – via Google, via Google Scholar, and in a general library catalog – he doesn’t seem to have published anything related to brain research, or as far as I can tell, on anything else. I may have missed something (maybe Prensky, and everybody else since then, spelled his name wrong) but I get the feeling that Prensky happened upon a quote that fit his needs and simply milked it for much more than it was worth.

Perhaps what we have here is a case of digital immigrants imitating digital natives. After all, few people would get particularly upset to find that a pupil had copied a passage verbatim from the Wikipedia without checking a bit further up the source chain to see if it was accurate, but were a teacher to do that it would be considered unprofessional. But if the immigrants are going to adjust to the new digital reality, it makes sense that they’ll behave around information in the same way that the natives do.

מקנזי עשה את שיעורי הבית הדרושים, ומצא את אותו Dr. Berry, ומתברר שאכן, פרנסקי החליף את האות B באות P, וכל מי שציטט אותו מאז לא ידע שמדובר ב-Dr. Bruce D. Perry. (אולי מבוגרים גם זקוקים לקצת אימון במידענות?)

אז תודה לג’יימי מקנזי, אבל בכל זאת, מדובר בתודה מסוייגת. בביקורת שלו על פרנסקי מקנזי מתייחס בחיוב לדוחות של ה-Alliance For Childhood. הארגון הזה מתיימר להגן על הילדות מחשיפת יתר לטכנולוגיה. הם צובעים את העולם בצבעי שחור ולבן בלבד: הטכנולוגיה מאיימת על המגע האישי, וצריכים להגן על ילדים מהחשיפה הזאת. רבים ממובילי ה-Alliance הם חסידי בתי ספר וולדורף, ובעיניהם גם הפלסטיק מזיק לבריאות הנפשי של הילד. קשה לא להסכים עם המילים היפות שלהם לגבי הצורך של הילד בקשר אנושי. אבל ספק אם אפשר למצוא מישהו בין מחייבי התקשוב בחינוך, אפילו פרנסקי, שאיננו מסכים עם האמירות הסתמיות האלה. יש כאן סדר יום סמוי, אנטי-טכנולוגי באופן מובהק, וחבל שמקנזי מאפשר לעצמו ליפול בפח שטומנים לו.

ניצול צפוי של במת הפרסום הזאת

כמעט מדי חודש אני מנצל את המרחב הזה לשם קצת פרסום אישי. נדמה לי שאחרי שכבר עשיתי את זה מספר פעמים, אין צורך לתרץ את המנהג. הרי, אני כותב במספר מסגרות, ולפעמים יש טעם לקשר בין המסגרות האלו.

וכל זה כמבוא קצר לעובדה שהמהדורה ה-131 של הבוידם התפרסמה לפני מספר ימים. גם הפעם יש לה קשר – אם לא ישיר, אז לפחות עקיף – לנושאים שבהם הבלוג הזה עוסק. דווקא הפעם אפשר להגיד שהוא עוסק במידענות – ביכולת, או באי-היכולת, של מי שדרך חיפוש ברשת מוצא מאמרים שאני כותב להחליט בכוחות עצמו אם מה שאני כותב הגיוני או לא.

Just who do you think you are?
Column No. 131 of the Boidem
על השאלה אם חשוב להסביר שאתה יודע על מה שאתה מדבר

וכמו בעבר, אם מישהו רוצה להגיב, אפשר גם כאן, בעברית, או באנגלית.