לא פעם אני קובל בדפים האלה על העדר הראייה ההיסטורית של התקשוב החינוכי ועל כך שכל יזם חושב שהוא ישחרר את החינוך מתרדמת מתמשכת וימציא את החינוך מחדש. אבל אין זה אומר שאני בקיא מספיק בהיסטוריה של החינוך. גם לי יש המון שאני יכול, וצריך, ללמוד. ולפעמים הלמידה הזאת חושפת אותי לפנינים בלתי-צפויות. כך קרה כאשר קראתי בבלוג Hybrid Pedagogy מאמרון של קית ברנן:
The Society to Encourage Studies at Home is a 19th century network of women who connect across the continent over the postal system. Women may be significantly disbarred from third level education, but they are not disbarred from organising, networking, connecting and educating. And this is what they do. They organise and educate one another. They organise departments, schools, libraries, curriculum, instruction and education. An institution. On a massive scale. They reach out to ten thousand students over twenty-four years. It is a massively open postal university.
And that pile of handwritten correspondence sitting on her bureau to and from instructors and students is what makes her an Edtech icon, and a genuine network engineer. A stack of paper rather than a stack of internet protocols connecting women to educational opportunity across the US.
ברנן שואל למה חשוב שנכיר את פעילות האיגוד ומשיב:
Because of what it achieved, because of who achieved it, because of how they achieved it. Because it has been forgotten, and because the modern narratives of disruptive innovation only work if inconvenient truths are not inconveniently remembered.
All of these innovations created growth but had obvious limitations. They were inefficient, slow, and not interactive. They were not ideal ways to provide collaborative, customized education.
יש היבטים מעניינים רבים לסיפור האיגוד. קראתי תיאורים מרגשים על הקשרים שנוצרו בין נשים בנות מעמד ורקע שונים, ועל אף מרחקים פיסיים גדולים. התרשמתי במיוחד מאחד האמצעים הלימודיים שהונהגו. בספר שיצא לאור אחרי מותה של טיקנור מדווחים שהנהגת האיגוד קבעה שעל הלומדות והמנחות להקפיד על התכתבות תדירה ושלא ייערכו בחינות שישוו בין ההישגים של הלומדות. ובהמשך כותבים:
Afterwards, during one of the consultations about lists, rules, and circulars, a member said, ‘The readers must make notes;’ to which another answered, ‘That is useless, for as soon as a fact is written down it is discharged from the memory and forgotten.’ — ‘Then let them make their notes from memory;’ and this has proved to be one of the most efficient elements of our system.
בספר גם מדווחים, למשל, על “מועדוני קריאה” שנוצרו כאשר לומדות בקירבה גיאוגרפית נפגשו לקרוא יחד ולשוחח על לימודיהם. בדרכים האלה ואחרות אפשר לזהות יוזמה חינוכית שלא היתה מביישת פרויקטים לימודיים של ימינו. הריאט ברגמן, במאמר על האיגוד “The Silent University” שהתפרסם בשנת 2001 ב-The New England Quarterly (זמין רק עם מנוי אקדמי או בתשלום) כותבת:
For all its conservative underpinnings, Ticknor’s pedagogy was quite radically rethought and might have graced any utopian society. It assumed the desire to learn, the willingness to teach, the self-paced learning, and the individual tailoring that most educators now understand to be the hallmarks of the very best pedagogical structure.
לטעמי הסיפור של האיגוד הוא סיפור מרתק, ונדמה לי שברנן מספר אותו במידה רבה מפני שהוא פשוט סיפור טוב. אבל הוא עושה זאת גם כדי להפריך טענות מהסוג שמשבשים דוגמת קריסטנסן מרבים להשמיע. ברור שכאשר ברנן מכנה את מפעל האיגוד “MOOC” מדובר במטפורה. הרי על אף הדמיון יש גם שוני רב בין קורסי ה-MOOC שאנחנו מכירים היום לבין מה שנעשה לפני מאה שנים. אבל לברנן מטרה נוספת. הוא מזכיר לנו שאם בתחילת הדרך יוצרי קורסי MOOC דיברו על השכלה לכל, תוך זמן קצר הקורסים שלהם נעשו לנחלתם של אלה שכבר רכשו השכלה, ויש להם זמן ללמוד מה שמעניין אותם. מול זה ברנן מעמיד את ההישגים של האיגוד. הוא כותב:
For the Society to Encourage Studies at Home, the postal service provided networking, educational and information dissemination opportunities denied to women previously. It disrupted power, it connected the geographically distributed and the educationally disenfranchised. It was (almost) ubiquitous. It was cheap. It was scaleable. It allowed individuals at the margins to sidestep authority, self-organise, network and effectively disseminate information rapidly, with a reliability, speed and low cost previously unimaginable across massive distance.