לפני שלושים שנה, כאשר למדתי במכון חפ”ן, עשיתי את העבודה המעשית שלי בבית הספר הניסוי בירושלים. זכור לי היטב סיפור ששמעתי אז מהשנים הראשונות של אותו בית ספר. תלמיד אחד, אולי בכיתה ד’, זכה לעזרה רבה ומרוכזת של מספר מורים בבית הספר כדי לעזור לו ללמוד לקרוא. המאמץ השתלם, והתלמיד למד. אבל אחרי כמה חודשים המורים שמו לב שאותו תלמיד אף פעם לא פותח ספר. הם פנו אליו ושאלו אותו אם אולי הוא צריך עוד עזרה – הרי הם ישמחו להמשיך לעזור לו אם זה דרוש. אבל התלמיד השיב שהוא לא צריך שום עזרה כי “אני כבר יודע לקרוא”.
נזכרתי בסיפור הזה כאשר קראתי דוח מחקר קנדי שהתפרסם (כנראה) לפני בערך שנה. חלק מהנתונים שאני מביא כאן מופיעים בדוח המחקר עצמו, וחלק במאמרון בבלוג שהיום הוא כנראה רדום אבל בזמנו תמצת את המחקר בצורה שנראית די נאמנה.
המחקר בדק ירידה בכישורי אוריינות באוכלוסיות שונות כפי שאלה באים לביטוי בסקרים שנערכו ב-1994, ואחרי-כן ב-2003. לפי הדוח:
The analysis reveals the presence of significant literacy skill loss in adulthood, loss that would seem to be concentrated in adults from lower socio-economic backgrounds.
אין בדוח המחקר דיון נרחב על הסיבות האפשריות לירידה בכישורים האלה. ההסבר הבולט ביותר הוא פשוט שככל שמזדקנים, יש אובדן של כישורים שונים:
A plausible explanation for the skill loss in Canada is that, on average, people lose skills as they age, and Canada has an aging population.
עם זאת, הירידה הזאת מורגשת יותר אצל מבוגרים משכבות חלשות מאשר משכבות מבוססות יותר. אולי אין זה צריך להפתיע, מפני שיש קורלציה בין כישורי אוריינות ומספר שנות לימוד. אנחנו קוראים:
Several factors can reduce the magnitude of losses, according to the study. For example, exposure to education appears to have a positive impact on keeping literacy skills. Individuals with a university degree had average scores that were about 30 points higher than those of secondary school graduates.
לא יהיה זה מוצדק להסיק מסקנות על פי הנתונים המעטים האלה, אבל נדמה לי שכמה הערות די מתבקשות כאן. כמו אותו תלמיד מתחילת המאמרון הזה, יש הבדל גדול בין “לדעת לקרוא” לבין להשתמש במיומנות הקריאה. באופן די הגיוני, אנחנו מניחים שמיומנות הקריאה איננה שווה הרבה אם לא משתמשים בה. אצל אנשים שקוראים כל יום (ואולי גם כל היום) הקריאה היא חלק בלתי נפרד מחייהם. לכן, אולי קשה לתאר מצב שבו שוכחים איך לקרוא. אבל נדמה לי שסביר להניח שכאשר לא קוראים המיומנות הזאת נחלשת. לא אופתע אם גורם חשוב בירידה בכישורי הקריאה של הקנדים המבוגרים האלה הוא פשוט שהם אינם קוראים. הסביבה התרבותית והתעסוקתית שלנו (ושל קנדה, כמובן) היא במידה רבה ויזואלית. מוזר ככל שזה יישמע, אפשר להסתדר היום בלי לקרוא הרבה. וכאשר קוראים פחות, קוראים פחות טוב.
אבל למה להתייחס לנושא הזה כאן, או עכשיו (מלבד העובדה שהגעתי למחקר הזה השבוע דרך סטיבן דאונס)? אתמול התייחסתי למאמרון של מארק ניקולס בו הוא דיווח על הטענה של מארק באוארליין שבני הנוער של היום הם “הדור המטומטם ביותר”. ניקולס מסביר שבאוארליין מייחס את הטמטום הזה לכך שבני נוער אינם קוראים. ניקולס מתמצת:
One of Bauerlein’s main contentions: kids are, well, in his words, becoming dumber because what they are doing outside of school is not reading (and, by not reading I mean seriously not reading. No one is asking for a 150 page non-fiction book a week here. Kids are seriously ignoring books). Instead, they engage in media and Web 2.0 connections (with one another).
יכול להיות שיש אמת בטענה הזאת, אבל אינני משוכנע שהבעיה נמצאת רק אצל בני הנוער. אותם בני נוער לומדים לא מעט ממבוגרים, ואם אני מפרש נכון את דוח המחקר הקנדי הזה, גם ההורים של אותם בני נוער אינם קוראים, ואולי אינם הרבה יותר חכמים.