הוא טוען שההתמקדות בהבאת מקור מודפס מסיטה את הפעילות של התלמיד מניתוח רחב יותר של איכות המקור ומצמצמת אותה למאפיין יחיד. כמו-כן, מפני שבנושאים מסויימים יש ברשת מקורות רבים יותר, הדרישה הזאת יכולה להגביל את הנושאים שתלמידים חוקרים. ואחרון, הוא טוען שהדרישה מתעלמת מהעובדה הפשוטה שמקורות רבים נמצאים היום גם בדפוס וגם ברשת. בנוסף למסקנה שלו, הוא גם מביא הצעה צנועה:
Here is my modest proposal. Drop the requirement that students use print resources. Period. But ADD the requirement that each citation include a sentence that argues for the authority of the source.
People have always struggled with perceptions of truth, which ultimately come down to this general rule: We believe what we want to believe.
לפני 11 שנים ג’יימי מקנזי פרסם מאמר בשם The New Homework. שש שנים מאוחר יותר הוא עדכן את המאמר הזה, ופרסם גם את הגירסה הזאת. כמעט מידי שנה קורה שמשהו שאני קורא מחזיר אותי אל המאמר הזה, והפעם זה היה המאמרון של ג’ונסון. מקנזי, במאמר שלו, מציע תרייסר פעילויות שהורים יכולים לבצע עם ילדיהם כדי לעזור להם לפתח מיומנויות מידעניות. אחת הפעילויות האלו – ?Whose Page is This – מתקשרת להצעה של ג’ונסן בכך שהיא מסייעת להבחין במהימנותו של דף או של אתר שמוצאים באינטרנט. אבל קריאה חוזרת של המאמר של מקנזי מעוררת תהייה מסויימת כלפי המאמרון של ג’ונסון: אני מסכים איתו שהחובה להביא מקור מודפס, רק משום שהוא מודפס ולא מהרשת, חסרת הגיון וראוי לוותר עליה. אבל לא ברור לי למה ג’ונסון מגביל את עצמו לנושא של מהימנות של המקור, ולא לאמות מידה אחרות כמו עדכניותו, או התאמתו לנושא שחוקרים, ועוד. ג’ונסון נותן למאמר שבוושינגטון פוסט להגדיר את המגרש. במאמר אנחנו קוראים:
There is a lot of information out there. It overwhelms us. It grows at a choking rate.You wonder: Who is right?
The student who lives online? Or the lame teacher who thinks that books are a necessary component to a well-rounded understanding of how information works?