For many years I have secretly (and sometimes not so secretly) fumed at conference speakers whose main role seems to be entertainment rather than enlightenment. Don’t get me wrong: I enjoy a good “show” as much as the next person, but there does come a point when I start to think, “Is there any substance in any of this?”
I have to say that I think the fault lies not so much with the speakers, but with the uncritical audiences that indulge them.
אני מניח שרבים מאיתנו שמשתתפים בכנסים על טכנולוגיות בחינוך (ולא מעטים מאיתנו שמרצים בהם) מזדהים עם הביקורת של פרידמן. באופן קצת פרדוקסלי, נדמה לי שאחד הגורמים המשמעותיים ביצירת הבעיה הזאת הוא נפיצותם של בלוגים. הבלוגוספירה החינוכית (בשפה האנגלית) יוצרת כוכבים שמושכים קהל. אבל כאשר אותם “כוכבים” מרצים בכנסים, הם בסך הכל חוזרים על דברים שכבר נכתבו בבלוגים שלהם. ומפני שאנחנו כבר מכירים את מה שיש לאנשים האלה להגיד, הציפייה שלנו איננה שנשמע משהו חדש, אלא שנחווה חוויה נעימה, שנצפה בהופעה מרשימה.
טרי פרידמן כותב באופן כללי. הוא איננו נוקט בשמות. לא כך גרי סטייגר. סטייגר כותב השבוע על דייוויד ורליק שבזמן האחרון דיווח בבלוג שלו על הרצאות שהוא היה עתיד לשאת בכנסים מכובדים. לגבי אחת מאלה, ורליק מסביר שהוא מתכוון לבחון את שלושה התנאים המרכזיים שגורמים לשיבוש הלמידה המסורתית … ואז הוא פונה לקוראי הבלוג שלו ושאל מה, בעיניהם, התנאים האלה. בעקבות זה, סטייגר שואל:
Am I missing something? Is David being humble or are conferences booking major speakers lacking the preparation or expertise required to educate and inspire the audience?
אבל אולי הבעיה איננה בקהל, ולא במרצים, אלא בתוכן. פעמים רבות כבר התוודיתי שאני משוכנע שיש ביכולתם של כלי Web 2.0, למשל, לשנות את פני החינוך. אבל בכל זאת יש גבול למספר הפעמים שאפשר לחזור על האמירה הזאת מבלי להביא דוגמאות שמתארות כיצד, ברחל בתך הקטנה, השינוי הזה באמת יתרחש. עלי להודות שבמידה מסויימת, התוכן של הרצאות שעוסקות ב-Web 2.0 בחינוך, או ב-“אוריינויות חדשות” (נושא אהוב על ורליק) צפוי למדי. כפי שפרידמן מיטיב לתאר, בהרצאות האלו אנחנו פוגשים דוגמאות מלהיבות שאחרי בדיקה נוספת מתגלות כריקות מתוכן אמיתי. איננו מגלים שהמלך עירום, אבל איננו מתרשמים שבגדיו כל כך חדשים.
גרי סטייגר מתעייף מהפופוליזם של דייוויד ורליק. טרי פרידמן מתעייף מתרבות הכנסים. ואנחנו, הקהל, צריכים לדרוש ממנהיגינו, ומעצמנו, פחות הופעה, ויותר תכלס.
נדמה לי שהבעיה בכנסים היא שהם יותר “כנסים” ופחות ימי עיון שמוקדשים באמת ללמידה.הגיע הזמן שנבין שההתאספויות המקצועיות צריכות להתייחס לקהל עצמו כאל יחידים שצריכים לחשוב ביחד, ללמוד אחד מהשני, ליצור משהו ביחד ולא רק לצפות ב”סרט”.לפעמים אני מרגיש בכנסים שלוקחים את הבעיות של כיתה גדולה ופשוט מגדילים את הכיתה ואת הבעיות.