It is easy to get caught up in all the fanfare about blogs, wikis, social-network sites, podcasts, vodcasts, and the latest Web 2.0 tools. However, let us not forget what it is we are really after.
Be able to Connect
Be able to Create
Be able to Communicate
Be able to Collaborate
מה שמוזר כאן הוא בכלל הצורך לחזור, שוב, על האמיתות האלו. מה שאוטכט כותב איננו שונה ממה שציטטתי יותר מפעם מדברים של טרי פרידמן (שגם הוא כותב ל-TechLearning Blog). ואם כן, יש טעם לשאול למה גם הוא צריך להגיד את הדברים האלה. אם אוטכט היה בלוגר חדש שמפלס לעצמו דרך בתוך הבלוגוספירה החינוכית היה הגיוני שהוא יכתוב דברים שרבים אחרים כבר כתבו. אבל הוא איננו חדש, אלא שם מאד מקובל. הוא וודאי קרא דברים דומים אצל בלוגרים אחרים (ואפילו כתב דברים לא כל כך שונים בעצמו). האם אין כאן פשוט תוספת של מילים מיותרות, בסביבה שהיא כבר כבדה מאד, אם לא כבדה מדי, במילים?
נדמה לי שיש תושבה, ואפילו טובה, לשאלות האלו – תשובה היונקת מהאופי של הכתיבה לבלוג. לעתים קרובות בלוגים משמשים לנו לתיבות תהודה. הם מאפשרים לנו להשמיע את המחשבות שלנו ברבים על מנת לבחון כיצד הם מתקבלים. (וגם כאשר איננו זוכים לתגובות למה שאנחנו כותבים, הפרסום בלבד, ההזדמנות לקרוא את מה שכתבנו במרחב ציבורי, יוצרת עבורנו את התהודה הזאת.) אבל הפרסום הזה איננו רק מבהיר את המחשבות שלנו לציבור. הוא עושה זאת גם לעצמנו.
קשה לחשוב על מחשבה “מקורית” שצמחה מתוך הראש שלנו מבלי שלפחות בחלקו ינקנו אותה מאחרים. אין בכך פסול, ואין בכך בושה. לא פעם, כאשר אנחנו מנסים לבטא את המחשבות האלו בתוך הראש הן עדיין מעורפלות; עדיין לא רכשנו אותן ממש. כאשר אנחנו כותבים אותן הן הופכות להיות חלק מאיתנו. אנחנו מבינים אותן באופן מלא יותר. אין זה תמיד מספיק שאדם שאנחנו מעריכים כתב דברים משכנעים, דברים שאיתם אנחנו מסכימים, או מזדהים. רק כאשר אנחנו כותבים אותם בעצמנו, הם נעשים לשלנו. אוטכט, כמו כל בלוגר רציני, איננו כותב רק לקהל קוראים. הוא כותב להבהיר את המחשבות שלו לעצמו. ולכן, מה שהוא עשה לגיטימי לגמרי, ואפילו הגיוני.