why is it always assumed that the more comments there are on a student’s work, the better?
if you go to a conference or a presentation about Web 2.0 in education, it will only be a matter of time before a speaker says something along the lines of:
“How many people see your students’ work? Maybe 30? Perhaps 50? Look at this!! My students’ work was viewed by 200,000 people, and this one here has received 5,000 comments! Think how useful and great that is.”
I think that this is a rather superficial approach to say the least
פרידמן מביא שתי סיבות כלליות שבגללן הוא איננו רואה חשיבות במספר רב של תגובות. מההיבט הניהולי הוא מציין שקשה לקרוא כל כך הרבה תגובות, קל וחומר להגיב עליהן. מההיבט החינוכי הוא מזכיר שבדרך כלל הרוב הגדול של התגובות הן סתמיות, ואין בהן ביקורת שיכולה לעזור לתלמיד לשפר את כתיבתו. במשפט אחד הוא קולע לעיקר. הוא כותב:
The only point in doing anything in education is for its impact on learning.
אין זה אומר שאנחנו צריכים לכתוב רק לעצמנו, אבל זה כן אומר שכדאי שנלמד לכתוב ללא ציפיה שיקראו אותנו. לפני כמעט שנתיים וחצי דייוויד ויינברגר כתב משהו ברוח הזאת בבלוג שלו:
The truth is, I probably haven’t read your blog in weeks. Months maybe.
And I don’t expect you to have read mine.
I don’t want to lie any more. I don’t want to feel guilty any more. So let me tell you flat out: There are too many blogs I like and too many people I like to making “keeping up” a reasonable expectation, any more than you should expect me to keep up with Pokemon characters or I should expect you to keep up with Bollywood movies. I’m not going to feel guilty any longer about my failure.
הפעם היחידה שכתבתי מה שרציתי בפוסט בלי לחשוב פעמיים היתה בפוסט הראשון.עשיתי את זה מכיוון שלא האמנתי שמישהו שם בחוץ קורא אותי. מהרגע שקיבלתי את התגובה הראשונה הבנתי שאני לא כותבת לעצמי, אלא שיש אנשים שיכולים לקרוא את מה שאני כותבת ולהגיב.