מדובר בספר טוב שמציג גישה לתהליך הלמידה שהיא שונה גם מהנורמטיבית וגם מה-“פרוגרסיבית”. אפילו אם אגן לא שכנע אותי, נדמה לי שלקחתי ממנו הרבה. אבל במאמרון הזה אינני מתכוון לבקר את הספר. כל מה שכתוב כאן הוא רק הקדמה לכך שכאשר הבקר קראתי את ששה העמודים האחרונים קטע אחד, ממש בעמוד האחרון, קפץ מול עיני. היה לי ברור שאני צריך לצטט אותו כאן.
לא פעם ידידים שואלים אותי למה אינני כותב ספר. ומשום מה הם אינם מוכנים לקבל את ההסבר שלי שאינני יודע איך לכתוב ספר. לדעתם, אם אני יכול לכתוב כל כך הרבה בבלוג, אז כל מה שאני צריך לעשות הוא לארגן את הכתיבה שלי אחרת, ו… במקום בלוג ייצא ספר. הנסיונות שלי להסביר שזה לא עובד כך אינם משכנעים אותם. אולי הפיסקה בסוף הספר של אגן יכולה להסביר את העניין טוב יותר ממני. בעיני היא ממחישה את השוני בין שני סגנונות הכתיבה:
Authors work hard to write in a book what they think about a topic, and obviously they work harder to make the arguments better than they casually make them in discussions with colleagues. Because some people have been very good at writing out their ideas, we tend to think of the completed book as some kind of more secure and established expression of our ideas than those casual conversations. And so it ought to be. But I think we often tend to forget how most books are made up of a set of passing thoughts that are variously in the process of changing. All this is a mumbling acknowledgement that this book is no canonical document. And by the time it is printed and in your hands, I will be curled in a corner moaning and groaning about all the things I now regret having written here and don’t any longer quite believe in the way I have state them and, worse, all the things I wish I had written. Perhaps better to see the book as merely a large and unwieldy chunk of conversation about the topics it considers. (p. 183)
בעיני הציבור הרחב בלוג איננו סגנון, אלא כלי טכנולוגי שמאפשר פרסום מהיר של הגיגים. כמובן שלבלוגים אין רק סגנון אחד. יש בלוגים אישיים, ובלוגים פוליטיים, ומה לא. ואני בוודאי אינני יכול לדבר בשם קהילת הבלוגרים, אלא רק בשם עצמי. עבורי הבלוג הוא מרחב להרהורים מתמשכים סביב נושא ציבורי ממוקד. גם כאשר לקורא אולי נדמה שאני מציג גישה מגובשת, אני יודע שהגיבוש הזה רעוע ביותר. מידי מאמרון התמונה הכוללת מתבהרת, ועם המאמרון שלאחריו היא מתטשטשת שוב. מדובר בכתיבה שאם יכרוכו אותה היא תאבד את התחושה של תהליך. הפיסקה של אגן עוזרת לי לא רק להבין שסגנון הכתיבה/חשיבה שלי מתאים יותר לבלוג מאשר לספר. היא גם עוזרת לי להבין למה אני אוהב את הבלוג.
יענקל, אני חושבת שדווקא תוכל לכתוב ספר בלי שום בעיה…אך כנראה שאתה סבור כי אינך יכול ומעדיף לכתוב בבלוג, כי אתה הגמול שאנו מקבלים מכתיבת בלוג הוא תגובתם של הקוראים….כאשר מישהו מגיב למה שכתבנו (מה שאי אפשר לעשות כשקוראים ספר), אנו מרגישים כי דברינו היו מעניינים וכי הצלחנו לעורר רגשות אצל אנשים אחרים – מה שגורם לסיפוק מסוים אצל הכותב….
ג'יי, כמו תמיד היטבת לנתח את ההבדלים. אני מוצא עניין רב בהירהוריך למרות גיבושם הלא מושלם. אני תוהה אם הייתה לי סבלנות באותה מידע לקרוא ספר שלם. נדמה לי שספר זו החלטה על מסע עמוק הרבה יותר. האם המסע הזה שווה היא החלטה של הכותב שצריך להשקיע הרבה יותר מבלי שכלל ברור שהדבר יתבטא בתפוצה מקבילה. נדמה לי שמדובר בשני תהליכים שונים לחלוטין ונדמה לי שאני אמפתי בהקשר זה לתפיסתך אותם.