שלא יהיה כאן נוח מדי

עבר די הרבה זמן מאז שהזכרתי כאן את איאן מקינטוש, אבל דברים שהוא כתב אתמול נראים לי ראויים לציטוט, ולהרהור. מקינטוש כותב שבזמן האחרון הוא איננו מרבה לקרוא בלוגים חינוכיים כמו שעשה בעבר. הוא מסביר את השינוי בהרגליו בכך שהוא איננו מוצא שהבלוגים האלה עוסקים בשאלות החשובות באמת:
One of the reasons I read so many fewer educational blogs now than I did, say, two years ago is not because I'm less interested in learning and formal, schools-based education, but because so many educators' blogs are overwhelmingly samey. The reason: they're concentrating on tools of social media: "Transformative tools", "new tools", "21st century tools"…. They then let me know how these tools are the solution to a problem that has only been waiting for this tool to show up and solve.
עיקר המאמרון של מקינטוש עוסק בתנאים הדרושים לפיתוח רעיונות מקוריים. לדעתו רעיונות יעילים צריכים לצמוח מזיהוי הצרכים של אנשים מפני שאם הצרכים ברורים אפשר להגדיר אילו כלים יכולים לשרת אותם. בעיניו יותר מדי אנשי חינוך שדוגלים בתקשוב מתמקדים בכלים עצמם, ולא בתהליכי הלמידה שכלים אמורים לאפשר. אני מסכים איתו, אם כי הטענה הזאת נראית לי כבר די נדושה. נדמה לי שרוב הבלוגרים החינוכיים שעוסקים בתקשוב אינם רואים בכלי Web 2.0 פתרונות לבעיות שחיכו לכלים חדשים על מנת לזכות בטיפול הראוי.

אבל מה שמשך אותי במאמרון של מקינטוש לא היתה הטענה שלו בנוגע לכלים ולדרכי למידה, אלא דווקא השימוש במילה קטנה אחת – samey. מקינטוש מסביר שהיום הוא ממעט לקרוא בלוגים חינוכיים מפני שאין בהם הרבה גיוון – כל הכותבים מסכימים אלה עם אלה. בצורה דומה מאד ג'ורג' סימנס נוגע בבעיה הזאת כאשר הוא טוען שרשתות המורכבות מאנשים בעלי דעות דומות חונקות חידושים:

We are inclined to surround ourselves or engage in conversations with people who share our views and beliefs. Our desire for community of peers is somewhat self-defeating in relation to the impact of densely connected networks.
סימנס דווקא משוכנע שרשתות יכולות לדרבן את הלמידה של חבריהן. אבל הרשת בהיותה רשת איננה מבטיחה למידה. סימנס מנסה לזהות את המאפיינים שמעודדים את הלמידה במקום לדכא אותה, ועבורו המאפיין המכריע הוא השונות או הגיוון. רשת שבכל צמתיה נמצאים אנשים שיש ביניהם הסכמה מהווה אולי בית חם, אבל החום הזה, נוח ככל שיהיה, נוטה גם להרדים. מפני שמקינטוש חושש להרדם הוא חש את הצורך לקלוט מידע ודעות ממקורות מחוץ לסביבה הטבעית, והחמה, שלו, והוא קורא פחות את הדברים שמקורם באותו חוג של דעות.

לפני מספר שנים התגבשותה של קבוצה של בלוגרים חינוכיים בעלי גישה ייחודית לתקשוב פעלה כמנוף לפיתוח תפיסה תקשובית/חינוכית מקורית. אבל עם השנים, קיימת סכנה שהשפה המשותפת שמתגבשת בין בעלי התפיסה הזאת תהפוך למילות קוד שמציבות גבולות ואפילו מחסומים בין השייכים לקבוצה לבין אלה שאינם שייכים. וכאשר זה קורה, היתרון של הרשת הופכת לחסרון. במקום שהרשת תזין את חבריה ברעיונות חדשים קיימת סכנה שהיא תחסום את הרעיונות האלה.

אין כאן שום דבר חדש. כבר עם תחילת ה-WWW הוגים שונים התריעו שבאותה מידה שהרשת יכולה לפתוח לחדש ולשונה היא גם יכולה לתחום אותנו בתוך גבולות מצומצמים של הסכמה. דווקא מה שמעניין כאן הוא שבלוגרים חינוכיים שעד לפני זמן קצר לכאורה ראו רק את הפן הפותח של הרשת מתחילים להכיר בעובדה שיכולה להיות לה גם פן סוגר.

תגובה אחת בנושא “שלא יהיה כאן נוח מדי”

  1. ובנימה אישית –
    צר לי ידידי ג'יי, אבל הבלוג הזה רק מאושש את טענותיהם של המצוטטים על ידך.
    התחושה היא שמרוב עיסוק ברפליקציה אישית, הפסקת לצערי לשחק פינג-פונג.
    ושיהייה ברור – הדברים נכתבים מתוך רחשי כבוד ולא מתוך ביקורת קוטלת.
    אלישע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *