תזוזה לתוך עצמנו?

אתמול ויל ריצ’רדסון הרהר בבלוג שלו על כך שהוא מתעייף. ריצ’רדסון לא השתמש במילה עייפות. במקום זה, הוא ניסה להסביר למה אותם הנושאים שעניינו אותו מאד רק לפני זמן קצר, מושכים אותו פחות היום. כולנו, כמובן, מתעייפים, ואולי אין שום סיבה להתרגש או להתרשם מהווידוי של ריצ’רדסון. אבל ויל ריצ’רדסון הוא אחד הבלוגרים המוכרים, וגם המוערכים, ביותר בתחום של כלי Web 2.0 בחינוך. כאשר הוא כותב שהוא חש עייפות כלפי הנושא, קשה לראות זאת רק כהכרזה אישית. צריכים לשאול אם מדובר במגמה.

הווידוי המרכזי של ריצ’רדסון הוא כלפי קורא ה-RSS שלו. הוא כותב:

I have pretty much stopped reading my feeds.

ומה גורם לזה? הוא מונה מספר סיבות שמביאות למצב הזה, וביניהן שהוא:

Bored by the conversation. I’m still feeling like most of what little I am reading and writing is just a rehash of stuff we’ve been talking about for years now.

חייבים להודות שיש לא מעט אמת בקביעה כזאת. כאחד שקורא בלוגים רבים שעוסקים בטכנולוגיה בחינוך, אני חייב להודות שחלק גדול ממה שמתפרסם ברבים מאלה כבר נכתב פעמים רבות בעבר – לא רק בבלוגים אחרים, אלא אפילו באותם בלוגים עצמם. (ולא מדובר רק בבלוגים של אנשים אחרים – אני משוכנע שגם אני חוזר על עצמי לעתים קרובות מדי.) אבל כפי שציינתי (שוב, יותר מדי פעמים?) בעבר, הכתיבה בבלוג איננו רק לקוראים שלנו (אם יש כאלה) אלא בראש ובראשונה לעצמנו. ייחודו של הבלוג, והכתיבה אישית/ציבורית שהוא מאפשר, הוא בכך שאנחנו מבהירים לעצמנו את המחשבות שמתרוצצות בראש שלנו, ובאותו הזמן אחרים מבהירים דברים לעצמם, ואנחנו ניזונים מאחרים ומזינים אותם.

לאור זה, ההכרזה של ריצ’רדסון באמת מעורר אצלי חשש. הרי למרות שהוא צודק שאין הרבה חדש בבלוגים רבים, הוא כאילו מכריז גם שהוא איבד עניין בגילויים האישיים של בלוגרים אחרים שעוברים עכשיו תהליכים שהוא עצמו עבר לפני מספר שנים.

בכך, כמובן, ניתן לסלוח לו. אין הוא חייב לעמוד במקום, מעודד אחרים שמפגרים אחריו. אבל משהו אחר מדאיג בדבריו של ריצ’רדסון. אחרי שהוא מוסר לנו שההודעות בקורא ה-RSS שלו חדלים לעניין אותו, הוא כותב שבמקום ההודעות האלו, הוא נמשך יותר ליישומים שמאפשרים תקשורת מיידית בין יחידים ובין קבוצות. אינני פוסל יישומים כמו Twitter, למרות שאינני מתלהב מהם (ולעתים לא כל כך רחוקות אני משתתף בצ’טים – גם אישיים, וגם קבוצתיים). אבל לדעתי, כלים כמו Twitter לוקים בחסר לעומת הכתיבה לבלוג והשימוש בקוראי RSS בשתי נקודות חשובות:

  • למרות שאין הגבלה על מספר המנויים להודעות ה-Twitter של אדם או של קבוצה, על פי רוב מדובר בקבוצות קטנות, ואפילו מלוכדות. מדובר באנשים שמכירים זה את זה שיוצרים לעצמם מעגל סגור של קלט רעיוני. דרך קרואי RSS, לעומת זאת, אנחנו חשופים לקשת רחבה יותר של דעות. (אגב, אף אחד לא מכריח אותנו לקרוא את כל ההודעות שמגיעות אלינו דרך ה-RSS. נכון, כאשר אנחנו מנויים על בלוגים רבים קל להרגיש שאנחנו טובעים במלל, אבל אנשים מבוגרים אמורים להיות מיומנים בקריאה מרפרפת.)
  • כלים כמו Twitter מחייבים כתיבה כמעט טלגרפית. אין פסול בכתיבה כזאת, אבל אין היא בסיס להפרייה הדדית רעיונית. כייף לקבל תגובות בזק כמו “יו! נהדר!”, אבל אלה אינן בסיס איתן לשיתוף פעולה מחשבתי רציני. לעומת כלים כאלה, הכתיבה לבלוג מאפשרת את הרפלקציה האישית/ציבורית הדרושה כדי ללבן נושאים חשובים לעומק.

מפני שריצ’רדסון הוא דמות מאד מוכרת במרחב הבלוגי החינוכי, היה צפוי שקוראים רבים יגיבו להצהרה שלו. בין התגובות יש כמה שהם מאד מעניינות. מגיב אחד מציין (די בחיוב) שההכרזה של ריצ’רדסון היא בעצם הכרזה על:

the death of slow

לדעתו, המשיכה של כלים מיידיים חזקה יותר מזאת של כלים שדורשים השקעה של זמן ומחשבה. לעומתו, עוד קורא מציין (תוך ציטוט של בלוגר אחר) שהעובדה שאנחנו מקושרים כל הזמן בין כל כך הרבה אנשים יוצרת מצב שבו יותר ויותר קשה לכתוב דברי טעם בבלוגים שלנו:

blogging is getting harder as the “new network” emerges because we need things much more substantive to say now that we are so connected.

אני מזדהה מאד עם הקביעה הזאת. כל כך הרבה הודעות מתפרסמות בבלוגים, ורבות מהן אינן אלא חזרה על דברים שכבר נאמרו. נוצר מצב שבו אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לחדש, והדחף הזה לחדש איננו מאפשר לנו לקחת את הזמן להרהר, לשקול, ולבחון לעומק. הפרסום המהר כאילו מחייב שימוש בכלים כמו Twitter.

אבל נדמה לי שאין זה סתם ויכוח בין כלי זה או אחר. מדובר במתח שנמצא בתשתית החינוך. קיים מתח תמידי בין השני תפקידים שונים של החינוך. מצד אחד, החינוך שואף להכין תלמידים שיוכלו לצעוד בבטחה לקראת עולם שאנחנו מתקשים לזהות אפילו את קווי המתאר שלו. ההכנה הזאת דורשת תעוזה ונכונות לחדש, ולפעמים אפילו פזיזות והחלטות מהירות. אבל החינוך גם שואף להעניק שורשים תרבותיים שצומחים ממעמקים כדי שתלמידים יעמדו איתן בעולם מבלבל. לשם זה דרושים שאר רוח, שיקול דעת ויכולת רפלקטיבית. יתכן שלכלים “מיידיים” יש מקום בהכשרת תלמידים לקראת חלק מהמגמות האלו, אבל אין ספק שהם אינם מחליפים כלים “איטיים” יותר. (נכון, מוזר להתייחס לבלוג ככלי “איטי”, אבל נדמה לי שזה דווקא תיאור די קולע.) אני חושש שבאמצעות הכלים ה-“מיידיים” שרווחים היום אנחנו נכניס את עצמנו לתוך חדר הדהוד שבו אנחנו נשמע רק את הקול של עצמנו. כאשר זה יקרה, לא נהיה מודעים לכך שבעצם אנחנו מקשיבים רק לעצמנו. צריכים לקוות שזה לא יקרה לוויל ריצ’רדסון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *