בזמן שלא כתבתי כאן …

חודש וחצי של דממה בסביבה הזאת מעצים את הקושי לחזור לכתיבה. התירוצים הרגילים כמובן תקפים – עניינים אחרים, חלקם דחופים, חלקם פשוט מהנים, העסיקו אותי, ואיכשהו על אף העובדה שהמרחב הזה נשאר קרוב ללב, ככל שהוא התרחק יותר ויותר מהעין … טוב, התהליך די ידוע. ויש, כצפוי, עוד סיבה להעדר הכתיבה – התחושה התמידית שאינני משפיע על כיוון התקשוב החינוכי, ולכן באמת לא כל כך משנה אם אני אכתוב כאן או לא.

אבל די עם ההתבוננות הפנימית חסרת התכלית הזאת. אם סוף סוף שוב מתיישבים ומחליטים לכתוב, צריכים פשוט לכתוב. אבל כאשר כבר מחליטים, צצה בעיה נוספת: במהלך התקופה הזאת קרו אל מעט דברים, והתפרסמו לא מעט כתבות ומאמרונים, שבעיני ראויים להתייחסות. כיצד מחליטים היכן להתחיל? זאת אכן שאלה קשה, אבל מפני שחודש וחצי של דממה בבלוג מעורר הרהורים קיומיים, דווקא קל, או לפחות הגיוני, להתחיל עם שאלה קיומית. ודווקא לפני חודש וחצי בלוגר שאחריו אני עוקב פרסם מאמרון ברוח זאת.

דין שרסקי (Dean Shareski) הוא בלוגר ותיק מאד בתחום התקשוב החינוכי. נדמה לי שציטטתי אותו כאן לראשונה בפברואר 2008. כמו רבים מאיתנו שלפני דור נחשפנו לתקשוב החינוכי, רוב הכתיבה שלו מתמקד בגישה למידע ובשימוש בכלי Web 2.0 וכיצד אלה יכולים לחולל שינוי בכיתה. והנה, סמוך לתחילת הדממה שלי כאן שרסקי פרסם מאמרון:

I Don’t Think I’m an EdTech Guy Anymore

שרסקי כותב שהוא איש חינוך שהגיע לתקשוב החינוכי ללא רקע במחשבים. הוא מדגיש שהכלים הדיגיטליים החדשים של אז אפשרו לו לעשות דברים בכיתה שלא היו אפשריים לפני-כן, והוא אפילו מודה שהוא ראה בטכנולוגיה "קסם". אבל בחמש השנים האחרונות, על אף העובדה שהוא ממשיך ללמד את השימוש בתקשוב בבתי הספר ולהרצות בכנסים, היום:

I feel more removed from educational technology than ever.

תחושת הריחוק שלו נובעת מכך שכלי Web 2.0 כבר אינם בשימוש נרחב, ואילו נושאים אחרים הם אלה שהיום מגדירים את תחום התקשוב. שרסקי מונה, למשל, מציאות מדומה ורבודה, הדפסת תלת-ממד, תכנות, ובלוקצ'יין. על אלה הוא מצהיר:

All this to reflect and acknowledge that those things I think are today’s EdTech issues, are not something that I’m particularly interested in exploring. Not to say they don’t have value but my interest in technology was not because it offered a few students new opportunities but because I believed that the things I was passionate about were in some respects ideas and dispositions there useful for all.

קל מאד להזדהות עם שרסקי, אם כי משום מה הוא איננו מונה את ה-"טכנולוגיות" שבעיני הן הבעייתיות ביותר שהיום מגדירות את התחום – המעקב המתמשך אחרי התלמיד על מנת "להתאים" לו תוכנית לימודים ייחודית (והמידע הרב שנאסף אודותיו כדי לעשות זאת), והיומרה שאפשר לפקח על מידת הערנות של התלמיד באמצעות מצלמות ומכשירים אחרים שמזהים מי מרוכז בשיעור ומי לא. כאשר אלה נעשים כרטיסי הביקור של התקשוב החינוכי קשה מאד להזדהות כאדם שעוסק בתחום. במציאות כזאת גם אני כבר אינני איש של התקשוב החינוכי.

המאמרון של שרסקי זכה ל-35 תגובות (עשר מאלה הן תגובות של שרסקי למגיבים). שמותיהם של רבים מהמגיבים מוכרים לי מבלוגים חינוכיים שאחריהם עקבתי במהלך השנים. לאור זה אין זה מפתיע שהתגובות הן של הסכמה והזדהות, אם כי לא כולם מרגישים שיש בעיה. ליסה פריסי (Lisa Parisi), למשל, מציינת שהתקשוב כבר הפך לחלק אינטגרלי של הסביבה החינוכית:

Eventually, tech became just another part of what we do, ubiquitous and, therefore, invisible. Like a ball point pen.

בעיניה מדובר בהתפתחות חיובית. אם בשלבים המוקדמים של חדירת הדיגיטליות לתוך הכיתה המורים הראשונים שאימצו את הכלים האלה זוהו כ-"טכנולוגיים", עכשיו הם "פשוט" אנשי חינוך שמשתמשים בכלים הנפוצים של היום. עבור פריסי זה מאפשר לה להתפתח חינוכית במקום טכנולוגית.

לעומת פריסי, לורה גיבס (Laura Gibbs) ביקורתית מאד כלפי הכיוון שבו התקשוב החינוכי פנה. גם היא מתקשה להזדהות כאיש תקשוב חינוכי. היא מצביעה על איסוף המידע המסיבי אודות הלומדים באמצעות ה-LMS, כלי שמלכתחילה היא לא התלהבה ממנו, ורואה בו השפעה אנטי-חינוכית:

But this past year has marked a big shift for me: with the advent of surveillance and AI, predictive algorithms, etc., in Canvas LMS, I see ed tech as a threat, very different from the clunky LMS of yesteryear. And because it's right there in the LMS, it's a threat that's hard to escape. I used to just ignore the LMS as a lost opportunity, and I could focus on encouraging people to go beyond the LMS, but now I feel like I have to add: beware the LMS.

טים סטאמר מזדהה עם שרסקי. בבלוג שלו הוא כותב שהקדשנו זמן, אנרגיה וכמובן גם כסף רבים מדי בנסיון לשלב את המחשב לתוך המודל המסורתי של בית הספר, ואילו בזמן שעשינו זאת הרשת המהירה ושלל כלים דיגיטליים שינו באופן מהותי את תהליך הלמידה שמתרחש מחוץ לבית הספר. הוא כותב:

In fact, in many ways, our emphasis on “educational” technology has been something of an impediment to improving the learning process in schools, and reforming the system in general.

המסקנה של סטאמר, שכבר לפני שנתיים יצא לפנסיה מתפקידו כאחראי תקשוב במחוז במדינת וירג'יניה, עוד יותר קודרת מזאת של שרסקי, והוא מציג אותה בכותרת המאמרון שלו:

EdTech Needs To Go Away

אבל על אף ההסכמה, והעובדה שגם אני כבר פעמים רבות הכרזתי שלאור מה שנחשב היום לתקשוב חינוכי גם אני כבר אינני איש תקשוב חינוכי, יש בכל זאת בעיה. לא יהיה זה נכון להפקיר את השטח. סטאמר כותב שהיום הוא מתעניין יותר בתהליכי למידה שאינם קשורים ישירות לבתי הספר. אני מבין אותו. אבל אני גם יודע שהרוב המכריע של התלמידים – בארה"ב, בארץ, ובכל מקום – ימשיכו ללמוד במסגרות חינוכיות מסורתיות. כמו-כן, כלים דיגיטליים ימשיכו להיות מרכיב חשוב של סביבת הלמידה. לאור זה נדמה לי שאין ברירה אלא להמשיך לעסוק בתקשוב החינוכי ממבט ביקורתי – להתריע על הכיוונים השליליים שבהם הוא צועד היום בתקווה שאני, ואחרים כמוני, נצליח, אולי, להשפיע. יתכן מאד שהתקשוב החינוכי "עזב" אותי מזמן, אבל מפני שהוא עוד קיים, ומפני שהוא מכוון את הדיגיטליות לכיוונים שאינם רצויים ואינם חינוכיים, אינני יכול לעזוב אותו. אצטרך להמשיך לכתוב את הביקורת שלי, ולהביע תקווה למציאות אחרת. ואם אפשר, עם פחות הפסקות של כמעט חודשיים.

תגובה אחת בנושא “בזמן שלא כתבתי כאן …”

  1. המשפט העוצמתי בפוסט הזה הוא לתפיסתי "צריכים להמשיך לכתוב". אני מציין את זה במלוא ההערכה וללא בדל ציניות.
    לגופו של פוסט, נראה שבאמת אנחנו "מעלים גרא". מנחם במקצת לקרוא שגם רבים אחרים נמצאים במצב דומה. תמיד נעים יותר להיות ביחד. הדגשים הנעים של התקשוב מנושא לנושא מזכירים את תופעת הזנב הקצר שהתרעתי עליה מזמן ומאופיינת כך:
    תהי tc נקודת זמן מסוימת שבה אנו בוחנים האם הטכנולוגיה משפרת את החינוך,
    אזי תמיד מתקיימות שתי התוצאות הבאות:
    1. המחקר בין השנים 1985 לשנה tc-1 מראה שאין עדיפות להוראה מבוססת טכנולוגיה
    2. המחקר בשנה האחרונה, קרי בין tc-1 ל-tc מראה על ממצאים מעודדים בזכות ההוראה המבוססת מחשב

    ה web2 נזנח ועתה מדברים על "מציאות מדומה ורבודה, הדפסת תלת-ממד, תכנות, ובלוקצ'יין". גם התיכנות עצמו חזר לאופנה, וינטאג אמיתי, הומאג' לשנת ה-80 במאה שעברה.
    הלוואי ולורה גיבס צודקת. אולי בארה"ב זה המצב. בארץ השימוש בכלי web2 הוא להערכתי נמוך מאוד. אני נתקל בהפתעות נעימות מידי פעם אבל זה ממש קמצוץ.
    להבנתי כדי לתרום צריך להביא דוגמאות טובות ו-"פשוטות" של שימוש בטכנולוגיה, אתרעות ואזהרות לא עוזרות במיוחד. אנסה לתרום כאלו בהמשך. אינני יודע אם דוגמאות כאלו יעשו משהו, אבל אלו בבחינת מחסום אחרון לפני הצטרפות – לא מופרכת כלל – לסטאמר שיצא לפנסיה גם מהעבודה וגם מהתחום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *