הוויכוח נמשך – אם למישהו עוד אכפת

יש נושאים בתחום התקשוב שמלווים אותנו שנים ארוכות – כמו, למשל הוויכוח סביב השאלה אם עדיף לסכם שיעורים באמצעות העט והנייר או בצורה דיגיטלית. לפני כחודש וחצי דניאל וילינגהם (Daniel Willingham) צייץ שרשור ציוצים שהזכיר לנו שמדובר בנושא שעליו הדעות עדיין חלוקות. הוא פתח:

Laptops vs handwritten notes? The research continues to be inconsistent.

למען האמת, בשלב הזה של שילוב המחשב לתוך הסביבה החינוכית, חשבתי שהנושא הזה כבר איננו מעסיק אותנו. יש מרצים שטוענים שעצם נוכחות המחשב הנייד (שלא לדבר על הטלפון ה-“חכם”) בשיעור מפריעה למהלך השיעור, ואפילו פוגעת ביכולת הלימוד של הסטודנט. יש גם אלה שטוענים שהעיסוק של סטודנטים במכשירים הדיגיטליים שלהם מסיח גם את דעתם של סטודנטים אחרים שדווקא מעוניינים להתרכז בשיעור, ובגלל זה הם אוסרים על השימוש בהם בשיעור. יכול להיות שיש צדק בטענה הזאת. כבר ב-2014 קליי שירקי (Clay Shirky), אדם מאד מתוקשב שכתב רבות על הטוב והחיובי אשר ב-Web 2.0, העיד שלגבי ההוראה שלו הוא קיבל החלטה קשה ואפילו מוזרה. הוא כתב:

I have just asked the students in my fall seminar to refrain from using laptops, tablets, and phones in class.

אבל המקרה של שירקי איננו קשור לדרך המועדפת לסיכום של שיעור, אלא בבעיה של קשב והיסח הדעת. היום, בעידן הקורונה, כאשר אחוז משמעותי של השיעורים ממילא מתנהל מרחוק, השאלות של מידת הריכוז של הסטודנט במתרחש בשיעור אינן מתמקדות בכלי שאיתו הסטודנט מסכם את השיעור. כמו-כן, אין אפשרות להנחות את הסטודנטים לסגור את המחשב – הרי הם זקוקים לו כדי להשתתף בשיעור.

לאור המציאות הזאת, יכול להיות שמדובר בוויכוח סרק. ובכל זאת, וילינגהם צודק – במהלך השנים התנהל ויכוח, ואפילו ויכוח חריף, וכל צד התבצר בדעתו. בשרשור שלו וילנגהם מקשר לחמישה מחקרים שונים, כולם מהעשור האחרון, ואכן, המסקנות רחוקות מלהיות חד-משמעיות. יש מי שמוצא יתרון בכתב היד, ויש מי שמוצא שההקלדה לתוך המחשב הנייד עדיף. יריית הפתיחה בדיון היה כנראה מחקרם של מולר ואופנהיימר (Mueller & Oppenheimer) מ-2014. במחקר הזה הם מצאו יתרון לסיכום בכתב היד. אבל ב-2019 מורהד (Morehead) ניסתה לשחזר את אותו המחקר, והתקשתה להסיק מסקנה ברורה. בלשון די עדינה היא קבעה:

Based on the present outcomes and other available evidence, concluding which method is superior for improving the functions of note-taking seems premature.

יכול להיות שהמחקר של מורהד היה צריך לגרום להכרזה על תיקו ולהביא להפסקת אש. אבל הסוגיה המשיכה לעורר ענין. ב-2021, אורי (Urry) ויותר מ-80 שותפים ניסו גם הם לשחזר את המחקר של מולר ואופנהיימר. וכמו מורהד, גם הם לא הצליחו להגיע למסקנה ברורה. הם כתבו:

Overall, results do not support the idea that longhand note taking improves immediate learning via better encoding of information.

האם משהו השתנה בין 2014 ל-2019 ו-2021? המכשירים הדיגיטליים בהחלט השתנו, וגם השתפרו, אבל ספק אם יש ביכולות המשופרות של אלה להביא לכך שהיום סטודנטים מצליחים לרשום סיכומי שיעורים בצורה טובה יותר עם כלים דיגיטליים מאשר לפני פחות מעשור. אבל משהו אחר כן השתנה. ככל שמכשירים דיגיטליים הפכו לחלק מהיום-יום שלנו יכולת ההקלדה – אם בהקלדה עיוורת, ואם בשתי אצבעות על הטלפון ה-“חכם” – השתפרה ונעשתה למיומנות נפוצה. סטודנטים היום כבר יודעים להקליד במהירות מספיק סבירה כך שההקלדה במכשיר דיגיטלי איננה מהווה מכשול לחשיבה מהירה. אפשר להקשיב לנאמר בשיעור וגם לסכם, מבלי לנסות לרשום מילה במילה (שלפי מספר מחקרים מעכב את יכולת הלמידה).

בשלב הזה בהכנת המאמרון הזה מצאתי את עצמי שואל שאלה שבזמן האחרון עולה כאן לעתים די קרובות: “למה?”. האם יש טעם לעסוק בסוגיה שבמידה רבה שייכת יותר לעבר מאשר להווה? אינני חייב לפרסם משהו כאן, ולכן אין בושה בלגנוז את מה שכתבתי (זאת לא תהיה הפעם הראשונה) ולא לפרסם דבר. אבל תוך כדי ההתלבטות ראיתי שגם דונלד קלארק (Donald Clark) העלה את הנושא הזה בבלוג שלו. בסוף ינואר הוא שאל (וגם ענה):

Is handwriting better than typing for note taking? Surprisingly, it’s not!

כמו וילינגהם, גם קלארק מתייחס למולר ואופנהיימר, ולנסיון של מורהד לחזור על אותו ניסוי. הוא איננו מזכיר את אורי, אבל במקום זה הוא מביא מחקר שהתפרסם ממש השנה של ווֹייר (Voyer) – מחקר שטרם קראתי במלואו. בתקציר המאמר של ווֹייר אנחנו למדים שהמחקר הנוכחי הוא מטה-ניתוח שבדק 36 מחקרים בנושא של סיכום שיעורים באמצעות כתב היד או בדרך דיגיטלי. והמסקנה?:

Overall, results showed a mean effect size (mean estimated g = -0.008, 95% CI: −0.18, 0.16) that was not significantly different from zero, suggesting no effect of notetaking approach.

מכל זה המסקנה של קלארק די הגיונית: כתיבת סיכום של שיעור במילים של הסטודנט עצמו חשוב יותר מאשר האמצעי אשר בו נערך הסיכום. הוא מציין שהגמישות בעריכה, בשמירה, ובנגישות של הסיכום הדיגיטלי מעניקות לו יתרון, אבל נדמה שהוא איננו רואה חשיבות בהמשך הוויכוח. במקום זה הוא מדגיש:

Note taking is not an end in itself, merely the start of a learning journey.

המסקנה ההגיונית הזאת עומדת בניגוד לסיכום בתקציר של המאמר של ווֹייר. אחרי שהוא מציין שהבדיקה שלו לא העלתה הבדלים משמעותיים הוא מציין:

Nevertheless, more research is required to identify moderators that might account for variability in the findings. Work using large representative samples of all ages is particularly needed.

אבל נשאלת השאלה אם זה באמת נכון. נדמה לי שאפשר לסכם שבשלב הזה הנושא מיצה את עצמו. מי שרוצה לסכם בכתב יד מוזמן לעשות זאת, וכך גם מי שמעדיף לסכם באמצעות מכשיר דיגיטלי (אם כי רצוי להיזהר מהיסח הדעת, במיוחד כאשר השיעור נעשה משעמם). ואולי אנשי המחקר יוכלו להתפנות לנושאים בוערים יותר.

תגובה אחת בנושא “הוויכוח נמשך – אם למישהו עוד אכפת”

  1. בהחלט. לא מבין ולא הבנתי את ההתעסקות בעניין. בזמנו גם היו מחקרים שהשוו בין קריאה מדיגיטל לעומת קריאה מדפוס. השאלה לגיטימית אולי גם מענינת תיאורטית אבל מה זה אומר? שנקרא מהדפוס אם יוכל שזה יותר יעיל? שנכתוב הערות בכתב?
    אופטימיזציות שוליות ולא הן שישפיעו על מישהו. לא לפה ולא שם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.