ישנן צרות גדולות יותר

דרך הבלוג של ג’ון קונל הגעתי לכתבה באתר עיתון הבריטי Guardian שמתריעה על כך שבני הנוער של היום מפסידים את אחת החוויות החשובות של הילדות: 20% מכלל התלמידים של אנגליה מעולם לא קיבלו מכתב בכתב יד. בנוסף, 10% מעולם לא כתבו מכתב (לא צוין אם בכתב-יד, או בכלל). לפי הכתבה:
Teachers and experts said they feared young people were missing out on the pleasures and developmental benefits of letter writing.
אין בי שום ספק שיש הנאה מיוחדת בכתיבת מכתבים, וגם בקבלתם. כמו-כן, אני בטוח שיש ערך התפתחותי ולימודי במכתבים. עם זאת, קשה לי להבין את החששות שהמורים וה-“מומחים” מביעים.

הכתבה מתבססת על סקר שנערך אצל 1200 תלמידים בין הגילאים 7-14 באנגליה. בין ממצאי הסקר: בשנה האחרונה יותר מרבע מהנשאלים לא כתבו מכתב, ול-43% לא נשלח מכתב. לעומת זאת:

But in the previous week alone, almost half had either sent or received an email, or a message on a social networking site.
מותר לשאול מה בדיוק הבעיה כאן. הרי מהנתון הזה אפשר להתרשם שרבים מבני הנוער בסקר עסוקים מאד בתקשורת, ואפילו בתקשורת כתובה. אבל בכל זאת, צריכים לדאוג. מומחית שמצוטטת בכתבה מסבירה:
Handwritten letters are much more personal than electronic communication.

By going to the trouble of physically committing words to paper, the writer shows their investment of time and effort in a relationship. That’s why we tend to hang on to personal letters as keepsakes.

אני מודה שהמשפטים האלה היו די מוזרים בעיני. אינני יודע על סמך אלו מחקרים קובעים שמכתבים שנכתבים ביד “הרבה יותר אישיים” מאשר מכתבים הכתובים דרך מחשב. קיבלתי מכתבים רבים בדואר האלקטרוני שאפשר להרגיש בקלות שהושקעו בהם זמן ומאמץ, ואכפתיות (נדמה לי שגם כתבתי לא מעטים כאלה). ולמען האמת, תמיד התרשמתי שמפני שאינני זורק דבר, אני נחשב ליוצא דופן. פגשתי אנשים רבים שאינם מהססים לזרוק מכתבים, על אף העובדה שאלה נחשבים “אישיים”.

כזכור, אני דווקא בעד מכתבים, ואני אפילו בטוח שיש מצבים שבהם רצוי או עדיף לכתוב ביד. אבל ספק אם התרבות האנושית נמצאת בסכנה מפני שילדים עברו לכתיבה באמצעות המחשב, כפי שהחשש הזה בא לביטוי בדבריה של המומחית המצוטטת:

If we care about real relationships, we should invest in real communication, not just the quick fix of a greetings card, text or email. What’s more, if we care about civilised human thought, we should encourage our children to invest time and energy in sitting down to write.
האם המומחים המצוטטים בכתבה, רואי השחורות, עוקבים אחרי מחקרים כמו ה-Stanford Study of Writing, או של Becta שמצביעים על כך שהסביבה הדיגיטאלית דווקא מעודדת את הכתיבה? (קישרתי אל אלה כאן לפני כשמונה חודשים.) האם אם קוראים את דבריה של קתלין ינסי (גם אליה קישרתי כאן – לפני שנה) שטוענת שהתקופה שלנו היא תקופה שבה הכתיבה פורחת ויוצאת מכותלי בית הספר (והמבחנים) היכן שעל פי רוב היא שכנה בעבר?

גם לי יש חששות כאן. אני חושש שה-“מומחים” מסרבים לראות את אותה הפריחה בכתיבה שעליה קתלין ינסי כותבת. ואני חושש שאם נהיה קשובים מדי לדבריהם הכתיבה תישאר ממוגרת בתוך בית הספר כמשהו שמחויבים לעסוק בו (עם מחוות קלושות מידי פעם לשימושים חברתיים כגון כתיבת מכתבים) במקום למלא את תפקידה ככלי חברתי ותקשורתי של ממש.

2 תגובות בנושא “ישנן צרות גדולות יותר”

  1. Quite simply, one of your best pieces. You made your point without hammering the authors with a 2×4 which is what I would have done. Most of today's children have little idea how to grow crops and seldom plant anything more than a vegetable garden (Hatzor excepted.) The world seems to be humming along just fine.

  2. אני סבור שבמכתב אלקטרוני אפשר להגיע לרמה גבוהה יותר של אינטימיות. אתה שוקל מה לומר, קורה שוב ומתקן, עד שזה יהיה ממש מה שאתה רוצה לומר.

    אני מעדיף פעמים רבות לקבל מכתב מודפס ולא כתב יד בלתי קריא לחלוטין.

    זאב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *