מתברר שאני עושה משהו בעל ערך

העלאת תלונות על השימוש הבלתי-מספק בתקשוב בתהליכי הוראה ולמידה איננה העיסוק הבלעדי שלי. אמנם אני משקיע מאמצים רבים בנביחות שלי כאן, אבל אני גם צריך להתפרנס. כאשר שואלים אותי מה אני עושה כדי שאוכל להאכיל את הילדים שלי אני בדרך כלל מסביר שאני מנסה להנגיש את העולם הדיגיטאלי לאנשי חינוך שהעולם הזה (עדיין) איננו נהיר להם. בינתיים (ומדובר בתקופה שלמזלי מתמשכת שנים לא מעטות) יש כנראה צורך במישהו שיתווך בין הטכנולוגיה לבין החינוך. ומפני שעד היום המכשירים והיישומים שממשיכים לחדור לתוך חיינו אינם מצליחים להוציא את האדם מהתהליך, אני עדיין מצליח להתפרנס. לפעמים העבודה הזאת מתבטאת בהוראת השימוש בכלים, לפעמים בחשיפת מורים להיבטים שונים של העולם הדיגיטאלי והשפעתם על הלמידה, ולפעמים בהסברים על תפיסות חינוכיות שונות ועל הדרכים שבהן התקשוב יכול לשרת אותן.

אני מעדיף לא לכנות את עצמי “מטמיע ICT בחינוך”, או לחפש תארים נוספים שעושים רושם טוב על כרטיס ביקור. אם זאת, מפני שאני מבין שיש צורך במתווכים כמוני, אני גם יכול להבין שתחום העיסוק גם מקבל שם. ואפילו קורה שאנשים שעוסקים במלאכה דומה מצליחים להסביר את מה שהם עושים בצורה מוצלחת ומשכנעת. כך עשה השבוע כריס בצ’ר, איש חינוך אוסטרלי שמכנה את עצמו “ICT integrator”. בצ’ר כותב שלא קל לו להסביר את מה שהוא עושה מפני שעבור רוב האנשים שאותם הוא פוגש, לא היה תפקיד דומה למה שהוא עושה היום כאשר הם היו תלמידים. הוא כותב:

I have a couple of simple “elevator pitch” descriptions that I often use to tell people what my job involves…

  • “I look at the stuff kids are supposed to learn in school and help teachers figure out where technology can help make that learning richer and more meaningful.”
  • “I look at technology and curriculum and try to mash them together so that learning becomes more relevant and interesting.”
  • “I help combine technology that changes all the time, with schools that don’t.”
מה שמוצא חן בעיני בהסברים של ב’צר הוא העדר היומרה. על אף העובדה שלרוב אלה שעוסקים בתחום הזה יש תארים מתקדמים, בסופו של דבר מה שמנחה אותם הוא מנה גדושה של הגיון פשוט – הגיון שהתגבש במהלך שנים של נסיון, ושל הכרות עם שני העולמות – הטכנולוגי והחינוכי.

בצ’ר מציין שהתפקיד שלו דורש ממנו להתמודד עם הנטייה הטבעית של רבים להתנגד לשינויים. הוא מוסיף שהוא צריך לצעוד על חבל דק – מצד אחד להבין את הטכנולוגיה כדי שאפשר יהיה להסביר אותה לאחרים, אבל מצד שני לא ליצור את הרושם שהטכנולוגיה היא לחנונים בלבד.

הוא מתאר את הסכנה שבהדגשת יתר של ההיבטים הטכנולוגיים של התפקיד שלו. הוא כותב שאדם שאוהב את הטכנולוגיה יותר מאשר שהוא אוהב את התלמידים איננו מתאים לתפקיד. כאשר הוא מתאר את המשבצת הספציפית שהוא ממלא הוא דואג לא לתת חשיבות יתר לצד הטכנולוגי:

As an ICT Integrator you create an important interface between the teaching staff and the technical staff in a school. Each of these groups seems to think the others are obstructionists who just don’t understand what truly matters, so you need to be able to straddle both worlds and act as the interface between them. Integrators need to be able to talk tech and mean it. Although the people who speak all the technical mumbo jumbo are critically important in a school, for god’s sake don’t let them make curriculum decisions!
בצ’ר מדגיש שצריכים לדאוג לכך שבית הספר יתמקד בלמידה, ולא בטכנולוגיה. עם זאת, הוא מדגיש שכניסתה של טכנולוגיות חדישות לתוך הכיתה מחוללת שינויים. מפני שהיום יש עדיין מורים רבים שאינם מוכנים לשינויים האלה, חלק מהתפקיד של מטמיע התקשוב הוא להרגיע את המורים שחוששים, ולהראות להם שאפילו מתוך מה שנראה כמו כאוס למידה של ממש יכולה להתרחש.

פעמים רבות בעבר מצאתי את עצמי סופר את החודשים הנותרים לי עד שהעולם התקשובי יהיה נהיר לכלל ציבור המורים, כך שלא יהיה צורך בתפקיד כמו זה שב’צר מתאר. אני מודה שכבר שנים אני מופתע שהצורך הזה עדיין קיים. הרי טכנולוגיות דיגיטאליות נעשות יותר ויותר שכיחות ויותר ויותר קלות לתפעול כך שהמורים של היום כבר יכולים לגלות כיצד לשלב אותן בעבודתם בכוחות עצמם. משום מה, המועד שבו אצטרך כבר לחפש אמצעי פרנסה אחר עדיין לא הגיע. ובינתיים, נעים מאד לקרוא את התיאור של בצ’ר ולהשתכנע שמדובר בתפקיד שבאמת כדאי למלא.

2 תגובות בנושא “מתברר שאני עושה משהו בעל ערך”

  1. מאני נמנה על אלה שסופרים את החודשים עד שסוף סוף יhפול האסימון (של פעם) בקרב אנשי הוראה, ויבינו ויתכוונו ויישמו הוראה-למידה בסביבה דיגיטלית, ממש כמו אצל רובנו, שחשמל וקשר לרשת אינטרנט, הם שני אמצעים שללא הם נרצה למות. למרבה התסכול החודשים הפכו לשנים, והשנים הופכים כבר לדור, ועדיין, עדיין, גם אם כבר הסכימו כולם שסביבת לימוד דיגיטלית היא חלק בלתי נפרד מהלמידה – עדיין הרבה מדי אירועי הוראה-למידה בכתה ומחוצה לה, לא מתרחשים בסביבה זו. מסתבר, לדעתי הצנועה כמובן, שהסיבה האמתית היא בכלל לא טכנולוגיה, אלא שוב, שינוי פרדיגמה חינוכית שמבוששת לבא, וכנראה תגיע יחד עם המשיח פלוס מינוס. אז נמתין בסבלנות, ונחגוג את חג החרות, והפעם החרות לשנות, שמצויה בידי כל אחד, גם אם הוא ימצא את כל הסיבות למה אי אפשר. וג'י היקר- שאפו על הצפת האתגר. :-)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *