אומרים שהיה פה חינוכי לפני ש…

לפני חודש שנתקלתי במאמרון חדש של הווארד ריינגולד (Howard Rheingold) על למידה מקוונת. כבר עם קריאת המאמרון התחלתי לכתוב עליו, אבל עיסוקים הקשורים ללמידה ולהוראה המקוונות בצורתן הנוכחית של ימי דלתא ואומיקרון תפסו חלק נכבד מזמני והיה קשה להתיישב ולהמשיך לכתוב. ואז, אי-שם בדרך, זנחתי את הכתיבה. אבל נמשכתי חזרה אליו: הניגוד בין מה שריינגולד כותב לבין המציאות הדיגיטלית הלימודית של היום שכנע אותי שחשוב לחזור ולהתייחס למאמרון שלו.

ריינגולד הוא אחד החלוצים החשובים של קהילות מקוונות. ספרו מ-1994, The Virtual Community, היה בין הראשונים לבחון כיצד הרשת מאפשרת יצירתן של קהילות שאינן מחייבות קשר עין או קירבה גיאוגרפית. הספר עוד נמצא על המדף בחדר העבודה, ומצאתי שהעותק שלי, מ-1995, הוא כנראה מהמהדורה הבריטית הראשונה בכריכה רכה. במהלך השנים ריינגולד ממשיך לכתוב, וגם ללמד, על קהילות מכוונות ונושאים דומים, כולל תהליכי הוראה ולמידה. לאור הביקורת הדי רבה שבתקופת הקורונה משמיעים כלפי ההוראה המקוונת שמחתי, אם כי לא הופתעתי, לראות שריינגולד כותב:

Online Learning Can Be Engaging and Effective

התעניינתי לראות אלו המלצות הוא מביא כדי שהלמידה הזאת תיעשה יעילה ומעוררת ענין.

ריינגולד מודע לכך שרבים מהנסיונות של למידה (וכמובן גם הוראה) מקוונת לא עלו יפה. הוא כותב:

I strongly suspect that online learning done badly is often the reason for negative outcomes. Teachers aren’t to blame. Untrained in the use of digital, networked media, educators at all levels around the world found themselves attempting to shoehorn their traditional curriculum into Zoom sessions.

ולכן הוא מביא מגוון הצעות שמנסיונו עשויות להפוך את הלמידה הזאת לחווייתית וכדאית.

ההמלצות של ריינגולד הגיוניות – אולי אפילו על גבול הפשטני. יש לו קבלות כאחד החלוצים בתחומו, אבל זה כנראה גם מוסיף לרושם שכבר קראנו את מה שהוא כותב פעמים רבות בעבר. ולמען האמת, כך באמת עשינו. בבסיס של ההצעות של ריינגולד נמצא השימוש בכלים שלפני דור נהגנו לכנות Web 2.0 – קבוצות דיון, בלוגים, ויקיים, סימניות חברתיות, ועוד. הוא מסביר שהכלים האלה מגבירים את האינטראקציה בין המרצה לבין הסטודנט, ובין הסטודנטים לבין עצמם, ולכן ביכולתם להעצים את חוויית הלמידה ואת הלמידה עצמה. ריינגולד איננו מתייחס לטכנולוגיות א-סינכרוניות בלבד. הוא גם מתאר פעילויות שבהן הוא נוקט בשיעורים פנים אל פנים ומסביר כיצד ניתן לשלב פעילויות דומות לתוך השיעורים הסינכרוניים שהיום מתנהלים באמצעות ה-Zoom. הוא ממליץ לחלק את זמן השיעור בין הרצאות קצרות ודיונים, ובאופן כללי להפוך את השיעור לחוויה פעילה:

The point is to make live sessions collaborative and participative, even with brief lectures. And co-learners were encouraged to carry on parallel dialog in the text chat. From time to time, I would respond to something from the text chat, or ask someone who made a chat entry to tell us more via audio-video.

אז מה יש לנו כאן? אפשר להגיד שריינגולד מתאר את “הלמידה הדיגיטלית” כפי שתיארנו אותה לפני כעשרים שנה – בתקופה שבה רבים מאיתנו חשבנו שבכוחה של הדיגיטליות לחולל שינוי מהותי בתהליכי הוראה ולמידה. כותרת משנה במאמרון ממחישה את סדר העדיפות החינוכי שלו:

Learners first, pedagogy second, media third

ואכן, בימים ההם, כמו שכתבתי כבר יותר מדי פעמים, הדגשנו שזאת איננה הדיגיטליות שמחוללת את השינוי. במקום זה ראינו בטכנולוגיה את נקודת המשען הארכימדית שתאפשר לנו לחולל את השינוי שייחלנו לה שנים רבות לפני הדיגיטליות.

הדגשים של ריינגולד יוצרים תחושה של הצצה לתוך העבר, אם כי לא בצורה שאני בדרך כלל מציין כאן, ששום דבר לא השתנה. דווקא במקרה הזה ההפך הוא הנכון – אנחנו מביטים לתוך עבר שהיום מעורר געגועים למצב שהיה כמעט אידיאלי, תקופה שבה באמת עסקנו בלמידה ולא בניהול הלמידה. די בצדק ריינגולד מבקש לגייס את קוראיו לסוג הוראה ולמידה שהוא שונה מאד ממה שאנחנו מכירים היום. אבל השוני הזה איננו סתם סטייה מכיוון חיובי שנגרמת על ידי הצורך לקיים מערכת חינוכית תחת אילוצי הקורונה. במהלך השנים מערכות החינוך – הן ב-K12 והן בהשכלה הגבוהה – התקדמו בשילוב כלים דיגיטליים לתוך הפעילות החינוכית שלהן, אבל תוך כדי כך התרחקו מהשינוי החינוכי המקווה. יוצא שההצעות של ריינגולד, טובות ונכונות ככל שיהיו, נראות היום כמעט אנכרוניסטיות.

המאמרון של ריינגולד בהחלט מעורר נשכחות, ולא רק בכך שהוא מתאר דרכי הוראה ולמידה דיגיטליות שאנחנו ממעטים לראות בשטח היום. נדמה שגם עולם האסוציאציות שלו שייך לתקופה אחרת. הוא מזכיר, לדוגמה, את מיכאל ווש (Michael Wesch) שמספר סרטוני YouTube שלו מלפני כ-15 שנים עוררו ענין רב. ריינגולד מקשר לסרטון של ווש שאליו קישרתי, ועליו כתבתי, כאן עוד ב-2007. בסרטון ווש ביקש לתאר דרך “חדשה” של למידה שהדיגיטליות מזמנת, שהיא בעצם אותה למידה שריינגולד מציע עכשיו. במאמרון שלי מאז הרהרתי אם, על אף העובדה שהזדהיתי עם גישתו של ווש, לא היה בה פופוליזם זול. התייחסתי לסרטון נוסף של ווש שבו הוא ציין שיחד “אנחנו”, משתמשי הווב, יכולים ליצור יותר מידע מאשר ה-“מומחים”. בנוגע לטענה הזאת כתבתי שזאת:

אולי קביעה נכונה, אבל חסרת משמעות. אנחנו זקוקים, הרי, לא רק לכמויות של “מידע”, אלא למידע מהימן, ולאור זה כמות המידע איננה הנתון החשוב. זאת ועוד, יש כאן הבחנה בין “אנחנו” לבין “מומחים”, ולטעמי נכון יותר היה לבחון כיצד “אנחנו” הופכים להיות “מומחים”.

במרחק של 15 שנים נדמה לי שהביקורת הזאת אולי לא היתה מספיק חריפה. בתרבות הרחבה, מחוץ לעולם החינוך, זנחנו את המומחיות כמעט לחלוטין, ויתכן שבמציאות הכלל תרבותית הזאת ההצעות הלימודיות של ריינגולד, נכונות ככל שיהיו מבחינה לימודית, תורמות להמשך כרסום המומחיות. אני עדיין דוגל בדרכי ההוראה שעליהם ריינגולד ממליץ, ומקווה שיותר ויותר אנשי חינוך יאמצו אותן. אבל בנוסף לכך שאני חושש שהן שייכות למציאות שחלפה ולא תחזור, יש בהן גם פן שלילי שבזמנן התקשנו לזהות.