חודשיים שלמים, ממש מסיום השנה האזרחית, הבלוג הזה היה רדום. יש מספר הסברים לכך – רובם קשורים לאירועים אישיים מסוגים שונים. זה איננו תירוץ, וממילא, ספק אם מישהו מלבדי הבחין בדממה הזאת. וכמו בתקופות דממה קודמות, אחרי תקופה מסויימת קצת שוכחים כיצד להתיישב מול המקלדת ולכתוב. קורה שכאשר עוד ועוד זמן עובר, נעשה יותר ויותר קשה לחזור לכושר הכתיבה. ובינתיים ממשיכים להתפרסם דברים מעניינים שמזמינים התייחסות. רשימת הנושאים הראויים לכתיבה הוכלת ומתארכת וקשה לבחור במה להתחיל כדי לחזור לכושר. בסופו של דבר החלטתי לחזור למאמרון שהתחלתי לכתוב לפני חודשיים ולא הצלחתי לסיים.
גם בזה יש בעיה מסויימת, בעיה מהסוג שאני מתמודד איתה כאן לעתים קרובות: הנושא שעליו בחרתי לכתוב הוא הנטייה של קהילת התקשוב בחינוך לחזור על עצמה. בחירה כזאת דווקא מעמידה אותי במצב טיפה מביך – כאשר אני קובל על הנטייה הזאת אני בעצם מוצא את עצמי עושה את מה שעליו אני קובל, הנטייה לחזור על עצמנו. ובכל זאת, הנושא חשוב, ולפני חודשיים, לקראת השנה החדשה, בזמן שבאופן טבעי נהוג להעלות תקוות חדשות, נתקלתי במאמרון שממחזר תקוות ישנות.
לקראת סיום השנה סלביה רוזנטל טולסאנו, בבלוג שלה, פרסמה מאמרון אורח של ד”ר סילבנה סקרסו (Silvana Scarso) שמבקשת להזכיר לנו שהפדגוגיה קודמת לטכנולוגיה. סקרסו כותבת:
The old idea of “tech for tech’s sake’ should be dead by now. A strong movement towards placing learning at the forefront of technology integration has been very “loud” for many years.
אין מה להגיד! שני המשפטים האלה נכונים, אם כי נדמה לי שהסדר שבו הם מופיעים בפיסקה הפותחת של המאמרון צריך להיות הפוך: רבים מאיתנו טוענים, כבר שנים רבות, שהלמידה צריכה להוביל את השימוש בטכנולוגיה, ולכן ראוי ש-“הרעיון המיושן” של טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה כבר היה צריך להעלם. אבל משום מה, זה לא קרה. אפשר אולי להגיד שבמקום שהוא ייושם הרעיון פשוט הפך למוסכמה. סקרסו ממשיכה:
It is not about banning cellphones completely or embracing them all the time. It is not about using laptops all the time in the classroom or not using them at all. It is knowing when and how to use each one appropriately for the best impact on student learning.
ושוב – האם יש, אי-שם, איש חינוך שמאמץ כלים דיגיטאליים בעבודתו (אם מרצון ואם מהכרח) שאיננו מסכים, לפחות ברמה של מס שפתיים, באמירה כזאת? בדומה לכך שעם כמעט 20% מהמאה ה-21 כבר מאחורינו עדיין מסבירים לנו שאנחנו צריכים לאמץ את כישורי הלמידה של המאה הזאת, עדיין מסבירים שהפדגוגיה צריכה להוביל את הטכנולוגיה. מתבקשת השאלה – אם עדיין צריכים להגיד את זה, אולי זה באמת לא יושם. ואם הוא לא יושם, לא יזיק לנו לנסות לברר למה.
אני מודה, אין לי תשובה, או לפחות תשובה מוחצת. אבל יש, כמובן, החשודים המיידיים, או לפחות החשודים המיידיים שלי. תחילה, יש ענקי הטכנולוגיה שאיכשהו מצליחים לשכנע את קברניטי החינוך שהכלים הטכנולוגיים שכבר נמצאים בידיהם כבר מיושנים וכדי לקדם את הלמידה צריכים לאמץ כלים חדשים יותר. כאשר באופן תדיר החינוך מותקף בעוד ועוד כלים חדשים, הטכנולוגיה כמעט באופן טבעי תופסת את קדמת הבמה ודוחקת את הפדגוגיה הצידה. קשה, כמובן, לעשות זאת ללא משתפי פעולה, אבל אלה יש בשפע. מפקחים שחוששים להראות מפגרים אחרי המחנה מוכנים לקנות כל דבר חדש, ולעתים קרובות בכלל לא נשאר כסף להטמעת “פדגוגית” של השימוש.
לזה צריכים להוסיף את התפיסה הרווחת שה-“למידה” מתבטאת בציונים טובים יותר במבחנים סטנדרטיים. חלק גדול מהכלים הטכנולוגיים החדשים מכוונים למטרה הזאת, ועל פי רוב הדמיון בין שיפור בציונים לבין למידה מקרי בהחלט. כיצד הטכנולוגיה יכולה להוביל את הפדגוגיה כאשר הפדגוגיה כמעט נעדר כליל מבית הספר?
במהלך המאמרון שלה סקרסו מביאה מספר דוגמאות למצבים שבם שימוש נבון בכלים דיגיטאליים יכול לקדם את הלמידה. היא גם מדגישה שהדוגמאות שהיא מביאה נבנות על גישות פדגוגיות שפועלות גם ללא טכנולוגיות חדישות. היא דוגלת בשילוב של סוגים שונים של כלים. ואכן, מדובר בדוגמאות טובת, אפילו משכנעות. וקשה לא להרגיש שהן גם מיושנות. שיהיה ברור – אינני משתמש במילה הזאת כמילת גנאי. ההפך: מוצא חן בעיני שאיש חינוך מוכן לאמץ דרכי הוראה/למידה על פי כדאיותן ולא על פי המידה שהן חדשות. אבל דווקא כאן אפשר להבין גם למה סקרסו כותבת שרעיון הטכנולוגיה לשם הטכנולוגיה היתה צריכה לעבור מהעולם, וגם למה זה לא קרה. משום מה, סקרסו כנראה עדיין חושבת שהחברות הטכנולוגיות הגדולות, וגם מעצבי המדיניות החינוכית, רואים איתה עין ועין לגבי מהי למידה טובה. צר לי שהמצב איננו כך. הרי אני מזדהה איתה, אבל אני כבר אינני מצפה שהתפיסות החינוכיות שלי ישפיעו על קובעי המדיניות. יתכן שפעם, בעבר הלא יותר מדי רחוק, באמת היתה תנועה קולנית שקראה להעמיד את הפדגוגיה בראש. אבל היום המציאות אחרת.