באמת בדיוק אותו הדבר?

לפני כמעט שבועיים שודרה כתבה על מיזם “עת הדעת” בחדשות ערוץ 2 של ערב שבת. לא התלהבתי. הרושם המרכזי שהכתבה עוררה בי היה שהנה, מישהו ממציא גירסת ההיי-טק של מכונות הלמידה שמזמן ניסינו לשכוח. היו גם אחרים שלא התלהבו – אסתי דורון ו-רותי בן-ישי, בבלוגים שלהן, הביעו את התחושה שהמיליונים הרבים שמושקעים במיזם אינם משיגים יותר מאשר הפרויקטים שאליהן הן קשורות, פרויקטים שזוכים להרבה פחות כסף. בתגובות לבלוג של אסתי “עובד” ו-“עובד לשעבר” העירו שאכן מדובר במהפכה משמעותית, ושהכתבה לא שיקפה את השינוי המהותי שמתרחש בכיתה. מהתגובות האלו מתעוררת תמיהה קצת מוזרה – עם משקיעים מאות מיליוני דולרים בפרויקט הזה, האם לא היה אפשר לצפות שמובילי הפרויקט היו מוצאים דרך להסביר את עצמם, או להציג את הפרויקט, בצורה יותר מוצלחת ופחות מעורפלת?

אבל אינני מתכוון כאן להתעמת עם “עת הדעת” – אני יודע מעט מאד על הפרויקט, ואין לי שום סיבה לבקר משהו שאינני מכיר. דווקא מעניין אותי כאן הערה של יאיר לפיד במבוא שלו לכתבה. לפיד הכריז (ואני מצטט מהחדשות):

אפשר, אולי, לסלוח ללפיד שכעיתונאי איננו מחוייב לאמת, אבל כיצד נסביר שדובי וייס, ה-“פדגוג הראשי” של עת הדעת, אומר בכתבה:

אני למדתי הוראה לפני יותר משלושים שנה, וכבר אז הרעיון שהמורה רק נותן הוראות היה רעיון מיושן מאד שמעטים, אם בכלל, דגלו בו. ורעיונות אחרים, שונים מאד ממתן הוראות, לא הומצאו חמישים שנה לפני-כן על ידי ג’ון דיואי. לפני 200 שנה, ואפילו עוד יותר מוקדם, אפשר למצוא גישות חינוכיות שטוענות שילד לומד תוך פעילות. ולא מדובר רק ברעיונות, אלא בנסיונות מרתקים ליישם אותם. הפדגוג הראשי של “עת הדעת” כמובן יודע את זה, ואין הצדקה לאמירת דבר כזה בפרסומת בכתבה טלויזיונית שבאה על מנת לספר לנו שפתאום באה הגאולה לחינוך.

אבל אינני רוצה כאן להתעמת עם הטענות של “עת הדעת”. מעניין אותי כאן המשפט המקומם בנוגע להעדר השינוי בחינוך. המשפט חדר לתוך התרבות שלנו, עד שאנחנו מקבלים אותו כאמת שאין לערער עליה. והגירסה הרווחת ביותר שלו (שגם מופיעה בדבריו של יאיר לפיד) מציגה את המורה באור מאד לא סימפטי. אני אוסף גירסאות של האמירה הזאת, ויש לי לא מעט. לפני ארבע שנים, למשל, איאן מקינטוש כתב בבלוג שלו:

לפני שנתיים דבריו של דון טפסקוט צוטטו (או זכה לפרפראסה) בעיתונים רבים, כמו BCTLA News:

קשה לתאר כיצד לפני 300 שנה היה “בדיוק אותו הדבר” כמו היום אם בכלל לא היו בנות בכיתות אז. בבתי הספר של העבר שעליהם אני קראתי בלימודים שלי לא היתה החלוקה לכיתות לפי גיל. וכמובן, הרעיון של “חינוך לכל” הוא יחסית חדש, והדרכים להכשרת בני העליתות היו שונות מאד מהדרכים שהפכו, עם הזמן, למה שאנחנו מזהים היום כשיטות שלא השתנו דורות על גבי דורות.

ואם החינוך משתנה בקצב איטי מדי (ולצערי אני משוכנע שכך המצב), אחת הסיבות לכך היא שיכול להיות שרק היום, עם התפתחויות בחקר המוח, אנחנו מתחילים להבין כיצד בני אדם לומדים. העבודה של הרופא השתנתה לא רק מפני שטכנולוגיות מתקדמות הגיעו לידיים שלו, אלא מפני שהמדע הצליח לגלות מה גורם לחולי ומה ניתן לעשות כדי להבטיח בריאות. אם המדע יגלה כיצד אנחנו לומדים, אם הוא יחשוף את התהליכים שמתרחשים במוח שגורמים לכך שאנחנו מבינים את מה שמבקשים ללמד אותנו, אפשר לצפות שנדע כיצד צריכים לבנות כיתה שבאמת תסייע ללמידה.