כוונות טובות, אבל לא לגמרי משכנעות

נטליה קוצ’רקובה (Natalia Kucirkova) היא פרופסור באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה וגם באוניברסיטה סטבנג’ר אשר בנורבגיה. תחום ההתמחות שלה אוריינות בגיל הרך. רשימה מרשימה מאד של פרסומיה אפשר למצוא ב-אתר האינטרנט שלה. לפני כשלושה שבועות האיגרת השבועית של EdSurge קישר לכתבה קצרה שלה:

Opinion: EdTech has not lived up to its promises — here’s how to turn that around

החלק הראשון של הכתבה הוא מהסוג שאיתו קל לי מאד להזדהות. קוצ’רקובה פותחת עם הקביעה שבשנים הקרובות מיליארדי דולרים יושקעו בטכנולוגיות חינוכיות אבל היא מדגישה ש:

after a decade of glittering promises of democratization and egalitarian education, EdTech and its companies have become bigger — but not necessarily more “educational.” 

ומיד אחרי זה היא מוסיפה:

If it is going to work for children, rich and poor, EdTech needs a culture change.

קוצ’רקובה כותבת על הצורך לאפשר גישה לטכנולוגיות חינוכיות איכותיות לכלל האוכלוסייה ולא רק למדינות ולאוכלוסיות עשירות. היא רומזת שהרבה מהטכנולוגיות החינוכיות שכן זמינות לאוכלוסיות חלשות אינן באמת מקדמות את הלמידה. היא אפילו מכנה חומרי “למידה” כאלה “non-educational EdTech”. היא מציינת שהתנופה ללמידה מקוונת בעקבות מפגת הקורונה פגעה בפרטיות התלמידים ועודדה דפוסי הוראה שגויים.

אכן, אלה מסוג ההערות שאני אוהב להשמיע בדפים האלה, ואני כמובן שמח לראות שמומחה בתחום האוריינות כותב אותם. (על אף הביקורת שאני לא פעם משמיע כאן כלפי האקדמיה, נעים לקרוא ביקורת דומה משלי מאקדמאית מוערכת.) ובכל זאת, משהו צורם בכתבה של קוצ’רקובה.

הכתבה התפרסמה באתר של ה-World Economic Forum – הגוף שמביא לנו את כינוסי Davos. הפורום, רצוי לציין, מורכב בעיקר מכמה מהחברות העשירות והמשפיעות בעולם, ועל אף העובדה שהוא מצהיר שהוא “מחויב לשיפור מצב העולם”, הוא מבקש לעשות זאת דרך:

engaging business, political, academic and other leaders of society to shape global, regional and industry agendas

כל זה טוב ויפה, אבל ברור לכולם שקידום האינטרסים הכלכליים של חבריו הוא אחת המטרות המרכזיות של הפורום. וכאן עולה שאלה מעניינת – האם אנשי הפורום, שרבים מהם הם משקיעים במיזמים של טכנולוגיות חינוכיות, מבינים שרבות מהטכנולוגיות ה-“חינוכיות” הקיימות היום אינן באמת מקדמות את הלמידה? ואם הם אכן מבינים זאת, למה הם ממשיכים להשקיע בהן? האם זה מתוך החשש שזניחת טכנולוגיות “לא חינוכיות” (דבר שמתבקש מדבריה של קוצ’רקובה) עשויה לפגוע ברווחיהם העתידיים?

בלי להגרר לציניות מוגזמת, נדמה לי שזאת הנחה הגיונית. ואני חושש שהכתבה של קוצ’רקובה פועלת, אם בכוונה או לא בכוונה, להרגיע את תחושות האשם שהפעילות הלא כל כך חינוכית של החברות האלו מעוררת. רמז לכך אפשר למצוא בעובדה שלכותרת הכתבה יש שני חלקים. הרי קוצ’רקובה איננה רק מצהירה שהטכנולוגיה החינוכית איננה עומדת בהבטחותיה. היא גם מוסרת לקוראיה שהיא תסביר כיצד ניתן לטפל בבעיה. ומה הפתרון? כאן הדברים קצת פחות לטעמי.

בתחילת החלק השני של הכתבה הביקורת של קוצ’רקובה עדיין מאד ברורה. היא מציינת, למשל, שחברות היי-טק שמבקשות לחדור לתחום החינוך מעתיקות לתוך בתי הספר את המודלים העסקיים שעל פיהם הם פועלים – מודלים של מנוי ושל השכרת נתונים (subscription and data rental), והיא מדגישה ששני המודלים האלה אינם חינוכיים אלא מסחריים. התוצאה היא עדיפות של אינטרסים כלכליים על פני אינטרסים חינוכיים. ללא ספק זאת ביקורת כלפי המודל המסחרי. אבל אז קוצ’רקובה כותבת:

Education can be brought into the metaverse — but it should not be done the other way around.

משמעות המשפט הזה היא כנראה שהדרך הנכונה לשלב את ה-metaverse עם החינוך איננה להכניס את החינוך לתוך ה-metaverse, אלא את ה-metaverse לתוך החינוך. אין כאן אמירה מעמיקה. למעשה מדובר בקביעה שאם היא בכלל אומרת משהו, היא די מובנת מאליה. יש אפילו טעם לשאול אם היתה בכלל סיבה לציין אותה. נדמה לי שהסיבה איננה כדי להשמיע אמירה חינוכית, אלא פשוט להכניס את המילה metaverse לתוך הכתבה. זאת הפעם היחידה בכל הכתבה שבה קוצ’רקובה משתמשת במונח הזה, מונח שהיום מזוהה באופן מובהק עם פייסבוק. אפשר היה, למשל, פשוט לכתוב “מציאות מדומה”, ואפילו השימוש במונח הזה קצת מוזר – הרי אין בכלל התייחסות לנושא הזה בכתבה. דווקא מפני שהוא באמת איננו שייך לתוכן הכתבה, המונח קופץ לעין הקורא. נוצר הרושם שהוא נשתל בכוח לתוך הכתבה. ה-metaverse עדיין רחוק מאד מלהראות כדאיות חינוכית, וקוצ’רקובה, שמשמעיה ביקורת כלפי הערך החינוכי של כלים דיגיטליים אחרים, בוודאי יודעת את זה . ואם כך, למה להזכיר אותו בכלל?

נדמה לי שיש סיבה. בהמשך קוצ’רקובה כותבת שחשוב שהשוק הפרטי יעבוד בתיאום עם המגזר הציבורי, והיא מעודדת מחקר עצמאי כדי לקדם את החינוך. היא מוסיפה:

Realization of this vision requires collective action from the education community, but investors, researchers and schools, too, can play a part.

אינני מפקפק בכוונות החינוכיות של קוצ’רקובה. ברור לי שהיא באמת מבקשת לקדם את הלמידה ולעודד שוויון הזדמנויות. אבל בדומה לשימוש במילה metaverse, אלו מילים שאנשי Davos רוצים לשמוע, מילים שממקמות אותם בחזית הפיתוח החינוכי, שנותנות להם תפקיד מרכזי בתהליך קידום החינוך. לקראת סיום הכתבה היא כותבת:

By 2030, we need to think of EdTech as one ecosystem of mutually dependent investors, developers and users, all accountable to each other and children’s education.

הענקת המעמד הבכיר למשקיעים במשפט הזה של קוצ’רקובה מאפשרת לקוראיה, מובילי המסחר והתעשייה בעולם, להתגאות ולחוש שהם באמת תורמים לקידום החינוך ולצמצום הפערים בעולם. אבל קוצ’רקובה בוודאי יודעת שהנסיון מלמד שכאשר הבכורה נמצאת בידי המשקיעים התוצאה רחוקה מלהיות חינוכית.

3 תגובות בנושא “כוונות טובות, אבל לא לגמרי משכנעות”

  1. ניתוח מרתק. מצטרף למיכל.
    אני לא בקיא בטכנולוגיה ה-“עניה”. למה מתכוונים?
    לא מודע לכך שטכנולוגיה “עשירה” עדיפה אבל אולי ממרומי הסוציואקונומי ייתכן שאני לגמרי מנותק

  2. Love reading your thoughts from the lovely eastern shores of Hood Canal, Jay. While reading this, I reflected on what “Ed Tech” means to today’s students. My experience might apply only to wealthier countries, but I suspect not. Any student with a mobile device has access to Desmos for math, Quizlet for all those ridiculous worksheet type assignments teachers are still creating, Google tools for writing, mapping, drawing, etc. and Wikipedia (which many students do not comprehend) for just about everything else. It would be interesting to read your blog post after you visit a group of students and just pose the question, “What tools to you currently use?” Thank you for allowing me to be part of the discussion!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.