For nearly 30 years, pundits have predicted that education technology would disrupt higher education. Online courses will reduce costs and create unprecedented access to higher education, so the argument goes. Likewise, adaptive learning will improve — or replace — the art of teaching as the right digital content is delivered at the right time to each individual learner.
It’s looking increasingly like none of these are the game-changers we expected.
ובערך בנקודה הדי מוקדמת הזאת בכתבה מתחיל להיות ברור שאיננו רואים עין בעין. על אף העובדה שאני מסכים עם קרייג בכמה מנקודות הביקורת שהוא מעלה, כאשר הוא מגיע להצעות שלו לשימוש הראוי של התקשוב בחינוך דרכינו נפרדות. קרייג מסביר שבעצם עד היום ציפו שהשינוי שהטכנולוגיה תחולל בהשכלה הגבוהה יהיה שינוי בדרכי ההוראה והלמידה. אבל לפי תפיסתו חיפשו את השינוי במקום הלא נכון. הוא טוען שעלינו לחתור לשינוי לא בדרכי ההוראה והלמידה אלא ב:
the advent of a new digital language that connects higher education and the labor market and, in so doing, exerts profound changes on both.
The historic disconnect between higher education and the needs of the labor market is a data problem.
מהתיאור הזה אני מניח שאפשר להסיק שבעיניי הבעיה איננה הניתוק בין ההשכלה לבין שוק העבודה, אלא ההנחה שמטרת ההשכלה הגבוהה היא לספק עובדים לשוק. קרייג מתאר ארבע דרכים שבהן הטכנולוגיה משנה את היחסים בין החינוך לבין שוק העבודה. אלה מתמקדות בשיפור הנתונים שאפשר לקבל אודות הלומד, ובהגדרה ברורה יותר של המאפיינים הדרושים למשרות עבודה שונות. הוא מדגיש גם שכאשר ההשכלה הגבוהה תתמקד יותר בכשירויות (competencies) ספציפיות ופחות בקבלת תואר (מה שהוא מכנה the level of the terminal credential) גם הסטודנט וגם המעביד יידעו מי מתאים לאילו משרות. בסופו של דבר הוא מסביר שההתפתחויות הטכנולוגיות האלו:
will close the gap between higher education and the labor market and usher in a new era in human capital.
It may be that liberal arts courses provide high-value competencies that predict career success across many professions.