הווירטואלי בשירות הבנאלי

כתבה חדשה ב-EdSurge שמסומן כ-“תוכן ממומן” שואלת:

Is a Metaverse for Education the Next Logical Innovation in Teaching and Learning?

אמנם חוק הכותרות של בטרידג’ קובע:

התשובה לכל כותרת שמסתיימת בסימן שאלה היא: לא

אבל כותבי תכנים ממומנים עבור חברות טכנולוגיות חדישות אינם מצייתים לחוק, או אולי הם פשוט חושבים שקוראיהם יחשבו שהתשובה אמורה להיות חיובית. וכך עם הכתבה הזאת שמבקשת לשכנע אותנו שסביבת ה-UNIVERSE של חברת ViewSonic היא אכן הצעד ההגיוני הבא בחינוך. הכתבה מתנהלת כראיון עם קוין צ’ו (Kevin Chu), אחד ממנהלי חברת ViewSonic, וכיאה לתוכן ממומן נדמה שצ’ו הגיש למראיינת את השאלות שעליהן הוא רצה להשיב. אבל אופי הכתבה איננו מה שמעניין אותי כאן, אלא התוכן עצמו.

החברה שמפתחת את סביבת ה-UNIVERSE מתארת אותו כ-avatar-filled metaverse, וסביר להניח שהמוצר הספציפי הזה הוא רק אחד מתוך רבים שחברות שונות ממהרות להביא לשוק, תוך הנחה (שבוודאי נכונה) שתפיסת טרמפ על השם metaverse עשויה לקדם את שיווק המוצר שלהן. סביבות כאלה אינן חדשות (כבר ב-2008 פתחתי חשבון ב-Second Life, אם כי אינני זוכר מתי הפעם האחרונה שביקרתי שם). עבור המוצר הספציפי הזה מסבירים לנו שסביבה של immersive VR:

fosters healthy social interactions while reducing learning barriers for any kind of learning that happens online.

יכול להיות שזה נכון, אם כי צ’ו איננו מבהיר מהם המרכיבים של סביבה כזאת שמקדמים אינטראקציות חברתיות “בריאות”. שנים של הכרות עם מגוון סביבות אינטרנטיות הראו לנו שהפונקציות של הכלים האלה או אחרים חשובות פחות בקביעת בריאות האינטראקציות מאשר טיב ואיכות המשתתפים באינטראקציות האלו.

צ’ו מסביר שבסביבות מקוונות “רגילות” מידת המעורבות של התלמידים בעייתית. (הוא מציין שהנקודה המרעישה הזאת הובהרה לחברה שלו בעקבות שיחות עם מורים). הוא מוסיף, כנראה כהתייחסות למפגשי Zoom, ש:

In some cases, a teacher is instructing a class, and all students do is join the class, sit and listen for 40 minutes and then jump off at the end of the call. Students don’t feel like they are being heard, and if they aren’t heard, they disengage and aren’t learning.

הוא מדגיש שלעומת אותן סביבות מקוונות מוכרות, בסביבה מסוג של metaverse ניתן להתגבר על בעיית תחושות הריחוק והניכור. בסביבה של ViewSonic תחושת הנוכחות גדולה יותר, בין היתר בזכות אמצעי אודיו שמגביר את הקולות של משתתפים שקרובים אלה לאלה ומחליש את הקולות של משתתפים רחוקים. הוא מציין שנוצרת תחושה של טבעיות שמוסיפה לחיזוק הקשרים החברתיים.

בתשובה לשאלה בנוגע לכלי ניהול הכיתה שעומדים לרשות המורה (שאלה שעצם העלאתה נראית לי מוזרה כשמדובר בכלי של יצירת סביבה וירטואלית) צ’ו מסביר:

There’s a lecture mode in UNIVERSE. When class is about to start, the teacher can press that lecture mode button, and it will automatically have the students seated, their microphones muted and they have to pay attention. Teachers love that feature.

ובנוסף יש עוד יישום (תמורת תשלום נוסף) שמלקט מגוון מדדים אודות התלמידים ומעביר אותם למורה כדי שהוא יוכל לבדוק אם תלמיד “מעורב” (engaged) או לא. יכול להיות שאני פספסתי משהו בנוגע ליתרונות של ה-VR, אבל נדמה לי שיותר מאשר יצירת סביבה חווייתית ייחודית שמעוררת ענין ורצון ללמוד, מה שבא לביטוי כאן הוא ניהול כיתה ופיקוח על הלומדים.

תיאור נוסף של צ’ו מחזק את התחושה הזאת. בנוגע להוראה בסביבה הזאת הוא מסביר ש:

The way that educators teach is exactly like they would on a video conference, but they communicate and manage a classroom as if they were in person.

הערה זאת קצת תמוהה. בתקופת הקורונה הושמעה ביקורת רבה כלפי שיעורים מקוונים שבהם מורים לימדו באותה הדרך שבה הם מלמדים בכיתה “רגילה”. לאור הביקורת הזאת מתבקשת השאלה אם יש בכלל ערך חינוכי בטכנולוגיה חדישה כמו metaverse אם בסופו של דבר הוא איננו מחדש את דרכי ההוראה. מוזר בעיני שלפי מפתחי ה-UNIVERSE, אחד מיתרונותיו שאמור לשכנע אותנו בכדאיותו הוא שבאמצעותו אפשר להמשיך בהוראה המוכרת והמסורתית. זאת ועוד: נדמה לי שצ’ו אפילו מתגאה ב-“יכולת” הזאת. הוא מוסיף שלדעת החברה שלו יש חשיבות רבה בכך שעקומת הלימוד תהיה כמה שיותר קלה:

so teachers don’t spend time learning a new way of teaching.

בסופו של דבר יש כאן חידוש מעניין, אם כי פחות לגבי הכלי מאשר לגבי תפיסת השיווק. כבר שנים יזמי החינוך הדיגיטלי מספרים לנו שהכלים שהם מפתחים לחינוך מאפשרים לנו להשתחרר מהחינוך המיושן שאיננו מתאים למאה ה-21. במקום זה היזמים האלה מבטיחים לנו חינוך שונה וטוב יותר. והנה, חברת ViewSonic, שלפחות לפי סיסמת ה-metaverse שבה היא מתהדרת ממקמת את עצמה בחזית החידושים הדיגיטליים, מציעה לנו דרך “חדישה” לשמור על הישן. במקום לשנות את ההוראה והלמידה המוכרות, החידוש שלה שומר עליהן. אבל על אף העובדה שהדבר נראה די מוזר, יכול להיות שיש כאן מתכון להצלחה. הרי מובילי מערכות החינוך יוכלו לקבל את הטוב בשני העולמות – שמירה על הקיים תוך יצירת רושם של קידמה וחדשנות.