מה בין תשובות מהירות ללמידה?

טים סטאמר כותב שלפני זמן קצר הוא השתתף בוובינר שבו מרצה מאוניברסיטה קטנה במדינת ניו ג'רסי הסביר כיצד להשתמש בעוזרים וירטואליים כמו Alexa של אמזון וה-Assistant של גוגל בכיתה. סטאמר מדגיש שהוובינר עסק בשימוש, ומעיר:

Notice his thesis was centered on how to use Alexa with students. Not why.

הוא מציין שהמרצה הציג מספר תוספות ל-Alexa שיכולות לסייע למורים בכיתה, אבל לדעתו אלה:

amounted to little more than audible flashcards and quiz-type activities

אפשר להניח שהוא צודק (השקפים של הוובינר נמצאים כאן). בנוסף, וכצפוי, סטאמר מעלה שאלות בנוגע לפרטיות ומה שחברות כמו אמזון וגוגל עושות עם המידע שנאסף על התלמידים שמשתמשים בכלי. הביקורת של סטאמר בהחלט מוצדקת, אם כי אין סיבה להיות מופתעים שהדגש הוא על ה-"איך" ולא על ה-"למה". הרי הרבה לפני הדור החדש הזה של עוזרים המופעלים על ידי הקול התייחסו לטכנולוגיות חדישות והכנסתן לתוך הכיתה כאמצעים משוכללים לעשות את מה שכבר עשו בכיתה. ובכל זאת, השימוש בקול מחדד בעיה לימודית מאד משמעותית, וקצת מוזר לי שסטאמר איננו מתמקד בה. אבל לפני שאגיע לבעיה, זכרון היסטורי קצר:

לפני שנים די רבות, כאשר עוד נהגתי לבקר בבתי ספר, צפיתי שוב ושוב בתלמידים שפנו למנועי חיפוש (אפילו לפני גוגל) כדי למצוא "מידע". בדרך כלל הכוונה היתה למידע שעונה על שאלה שנשאלה על ידי המורה (או שהופיעה בדף עבודה) או מידע שאפשר להעתיק כדי להגיש כעבודה אישית. באותה תקופה מורים נהגו להסביר לתלמידים שלהם שכדי למצוא מידע עליהם להכין שאילתא, ואז להקליק על התוצאות הראשונות. לא היתה התייחסות לפרסומות שהופיעו, ובוודאי לא שוחחו עם התלמידים על מהיכן הגיע המידע שעלה לפניהם דרך החיפוש. (זכור לי שבביקור שערכתי בספרייה עירונית בעיר יחסית גדולה בקליפורניה ספרנית הסבירה לי ש-"אנחנו עושים הרבה מחקר דרך גוגל", והרושם שקיבלתי היה שהיא חשבה שהמידע נמצא אי-שם בתוך גוגל ולא באתרים שאליהם מנוע החיפוש מפנה.) ויותר מכל דבר אחר, אני זוכר שלתלמידים היה ברור שהם מחפשים תשובות לשאלות. החיפוש דרך מנוע החיפוש לא היה הרפתקה לתוך עולם הדעת, אלא פעולה שהם נאלצו לבצע כדי להגיע לתשובה.

מבחינה טכנולוגית הרבה השתנה מאז, אבל מבחינת הכיתה הרבה נשאר כמו שהיה, והמעבר מחיפוש דרך המקלדת לחיפוש קולי מאפשר את הנצחון המוחלט של ה-"תשובות" על איתור מידע מגוון ומעניין. כתבה מלפני כשבועיים ב-Wired מחדדת את ההבדל.

הכתבה סוקרת את הפעילות של חלוץ החיפוש הקולי ויליאם טונסטאל-פדו (William Tunstall-Pedoe). מתברר שטונסטאל-פדו הבין מה שחברות כמו גוגל עדיין לא היו מוכנים להבין – שאנשים אינם רוצים לחפש מידע, אלא פשוט רוצים תשובות. ג'יימס ולאהוס (James Vlahos) כותב שטונסטאל-פדו מאד אהב את המדפים אשר בספרייה, אבל:

as much as Tunstall-Pedoe adored lingering in the stacks, he felt that computers shouldn’t require people to laboriously track down information the way that libraries did. Yes, there was great pleasure to be had in browsing through search results, stumbling upon new sources, and discovering adjacent facts. But what most users really wanted was answers, not the thrill of a hunt.

במילים אחרות, עוד בתקופה שבה היתה התלהבות גדולה ממנועי החיפוש והגישה לעולם אדיר של מידע שהם אפשרו לנו טונסטאל-פדו הבין שבני אדם, וזה כולל, כמובן, גם תלמידים, אינם רוצים להקדיש זמן לחיפוש מידע אלא רוצים תשובות ברורות וקצרות. חשוב להבין שמחוץ לבית הספר זה די הגיוני. אם רוצים לדעת תוצאה של משחק כלשהו, או את שעות הפתיחה של מסעדה, השימוש במנוע חיפוש עשוי להיות די מייגע. ואם נרצה או לא, חלק ניכר מהפעילות ה-"לימודית" בבית הספר מתמקד במתן תשובה עובדתית לשאלה ולכן תלמידים עשויים להעדיף עוזר קולי שמחזיר תשובה ברורה מאשר לעסוק בחיפוש מידע. אך מה לעשות והעוזר הקולי איננו מתאים לאיתור של מגוון התייחסויות לסוגיה בהיסטוריה. הוא איננו מגיש פרשנויות שונות לרומן שקוראים. הוא אפילו איננו משיב עם מספר עובדות אלא עובדה אחת (שאי-שם בדרך נקבעה כתשובה המתאימה), ועדיף כמה שיותר קצרה וברורה.

ולאהוס מסביר שהמענה הקולי של כלי כמו Alexa איננו מאפשר הגשת מגוון אפשרויות. הרי אנחנו איננו קוראים רשימה של קישורים ובוחרים להקליק על אחד מהם, אלא שומעים תשובה ברורה:

One-shot answers were unfashionable back when Tunstall-Pedoe started programming at Cambridge. But that was no longer the case by the time the Echo came out [2014]. In the era of voice computing, offering a single answer is not merely a nice-to-have feature; it’s a need-to-have one.

וזה איננו חשוב אם הצורך קדם לאפשרות או ההפך. כאשר קיימת האפשרות של קבלת תשובה ברורה זה נעשה למה שרוצים. ולאהוס כותב:

According to one market survey, people ask their smart speakers to answer questions more often than they do anything else with them.

וכעדות לכך ולאהוס צייץ:

My kids never talk about Googling something. They say, “Let’s ask Siri!”

וזאת כנראה המציאות החדשה. כבר מזמן הרשת גדושה במידע, והיום הטכנולוגיה מאפשרת התמקדות ישירה וכמעט מידית על המידע שאנחנו סבורים שאנחנו צריכים. אין לי ספק שמדובר בהתקדמות טכנולוגית מדהימה. הרי לא פעם אנחנו באמת זקוקים לתשובות מהירות וברורות. אבל להבדיל מהרחוב או הכורסה בבית, בית ספר אמור להיות מקום של שאלות. הוא אמור להרחיב, לא לצמצם עד לתשובה אחת נכונה. הרצון להכניס עוזר קולי לתוך הכיתה מצביע על הבנה מוטעית של מהות ההוראה והלמידה. אפשר, ורצוי, אחרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *