גיל עמית כותב, בבלוג שלו, על ספרו של קלייטון כריסטיאנסן
Disrupting Class. היה לי מעניין לגלות שהמאמרון של גיל הופיע כמעט בדיוק שנה אחרי שאני,
בבלוג הזה,
ואריאלה לונברג בבלוג שלה, התייחסנו לספר הזה. לפני שנה ספרו של כריסטיאנסן היה להיט שזכה להתייחסות רבה בבלוגוספירה החינוכית. אבל עם הזמן ההתייחסות הזאת נמוגה. הרעיונות שבספר
עלו לכותרות שוב בקיץ כאשר מיכאל הורן, שותף של כריסטיאנסן, השתתף בדיון מעניין בכנס ה-NECC, אבל הרושם שמתקבל היום הוא שמדובר בעוד ספר שעורר התעניינות לתקופה קצרה, ואחרי-כן הונח על המדף ונשכח. אשמח אם המאמרון של גיל יחדש את העניין בספר, אם כי אינני מקבל את הטענה המרכזית שבו.
בהתחשב בעובדה שהספר מבקש לתאר את התנאים שבהם התקשוב יכול לחולל שינוי גורף במערכות חינוכיות, העובדה שהוא כנראה כבר לא מעורר התעניינות רבה אולי מחזקת אחת הטענות המרכזיות של הספר. הרי כריסטיאנסן טוען שבתי הספר, כמו מערכות רבות אחרות, מצליחים לביית טכנולוגיות שלכאורה יכלו לטרוף את הקלפים ולהביא לשינויים משמעותיים בדרכי ההוראה והלמידה. כריסטיאנסן מתאר את התנאים הדרושים לחידוש “משבש” שכן מביא שינוי – אותו חידוש חייב לפנות לאוכלוסיה שלא זוכה לטיפול במערכת הקיימת, או חייב למלא צורך שהמערכת הקיימת איננה ממלאת.
גיל מביא הסבר די משכנע לכשלון של התקשוב לחולל מהפכה. הוא מזכיר שהחידוש ה-“משבש” של כריסטיאנסן זקוק לאוכלוסיה שאיננה זוכה לטיפול במערכות כפי שהן קיימות היום. אבל במקרה של מערכת החינוך, קשה למצוא אוכלוסיה שאיננה מטופלת:
כל האוכלוסייה היא כבר לקוחה של המערכת הקיימת. כל התלמידים (ונצטמצם פה ל א-י”ב) לומדים בבתי הספר הקיימים. לפיכך אין שדה או שוק שבו יכול המוצר המשבש להתפתח בצורה המתאימה לו.
אכן, קשה לאתר אוכלוסיה שעבורה התקשוב יכול להוות חידוש – אם “משבש” או לא. אבל להערכתי, הבעיה יסודית יותר, ובעצם העדר אוכלוסיה הזקוקה לחידוש משבש מטשטש את הבעיה האמיתית. מפני שקשה לזהות אוכלוסיה כזאת אפשר להמשיך לחשוב שהתקשוב יכול להוות חידוש משבש, כאשר בעצם הוא פשוט איננו כזה. רבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך מייחלים לשיבוש שהתקשוב לכאורה יכול להביא למערכת החינוכית (נדמה לי
שהפעם הראשונה שאני כתבתי על זה היתה לפני עשר שנים). אבל אם נביט נכוחה על המציאות במקום לצפות בה דרך התקוות שלנו לא נתקשה למצוא מקרים רבים שבהם יותר מאשר התקשוב משבש, הוא משרת דרכי הוראה מוכרות ומטרות חינוכיות מסורתיות. למרות הטענות (כן, גם שלי) שהתקשוב יוצר תשתית שמאפשר לנו להתמקד בלמידה של התלמיד ולשים את התלמיד במרכז, ברוב המקרים הוא בסך הכל מסייע למורה להעביר מידע, ומחזק מערכת הוראה סמכותית במקום להחליש אותה.
לפני שנה אריאלה ציינה (וציטטתי אותה גם אז) שהחזון שכריסטיאנסן מתאר איננו חזון חינוכי מפתה במיוחד:
אין בחזון הזה כיתה שבה תלמידים יושבים בקבוצה (שניים עד שלושה) מול מחשב ונהנים מהחברותא ומההפריה ההדדית, אין למידה שיתופית/ משתפת שבה המורה הוא חלק מהלמידה, התלמיד אינו יוצר, חושב חשיבה ביקורתית, יצירתית.
ואם זה איננו החזון המיוחל, למה רבים מתרגשים מהגישה של כריסטיאנסן שלכאורה מצביעה על הדרך שבה התקשוב יצליח לחדור למערכת? שוב, נדמה לי שהסיבה נמצאת בתקוות שלנו. אנחנו חולמים על שינוי חינוכי שאנחנו מתקשים להגשים, ותולים תקוות בתקשוב להביא, כמעט בדלת האחורית, את מה שלא הצלחנו להכניס בדלת הראשית. אני אמנם נמשך לטכנולוגיה, ושמח למצוא בה תכונות שיכולת להשפיע בחיוב על דרכי הוראה ולמידה. אבל אינני משלה את עצמי שהתכונות האלו אינהרנטיות לתקשוב, תלושות מתפיסה חינוכית מגובשת. אני בטוח שספרי לימוד דיגיטאליים יכולים להיות יעילים מאד בתהליכי למידה, ואפילו אם אינני בין המתלהבים מהלוח האלקטרוני האינטראקטיבי הוא בוודאי יוכל לשמש אמצעי המחשה ולימוד מוצלח. אבל לא רק שהשימושים האלה אינם “משבשים” את החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו היום – הם משתלבים היטב, ובקלות, לתוך המערכת החינוכית בצורתה הנוכחית. מה שעשויה לשבש איננה טכנולוגיה אלא תפיסה חינוכית. בלי שינוי תפיסה יש סיכוי טוב שנזכה למנות גדושות של טכנולוגיה, אבל גם בהמשך הקיים מבחינה חינוכית.
Post Views: 441
אותה תפיסה חינוכית שאנו מייחלים לה שנהגתה כבר לפני כמאה שנים ועדיין נתפסת כחדשנית…אינני רואה את התקשוב כפי שהוא מוצג היום כמשבש, אלא רק מטריד במקצת את אלו החשים שעל התלמידים להגיע להישגים בקריאה, חשבון ובמיומנויות מחשב- לכאורה עוד מטלה שיש למלאה על מנת להגיע לאיזשהו סטנדרט.
גיי, נהניתי מרוד לקרוא את הפוסט הזה. אכן לא הייתי מודע לשיח שהספר עורר. אשמח לקבל הפניה לפוסט המקורי שלך. אני אתיחס לזה בפוסטים הבאים. חלק מהדברים שמציין קריסטנסן נשמעים מוזרים לאנשי חינוך ואפילו לא אטרקטיביים מבחינת החזון. עם זאת הוא יוצר נקודת מבט אחרת שאני עדיין לא מיציתי ואני מרגיש צורך למצות. האם החזון שלו מלהיב או לא, הוא לא בהכרח הנקודה המרכזית בעניין. האם המצלמה הדיגיטלית יצרה חזון אחר? או פשוט בגלל מצבור של מאפיינים יצרה אחרי 10 שנים מהפכה. למשל היכולות הפשוטה להעלות את התמונות לרשת.
הגעתי לפה כי חיפשתי את הפוסט שלך עלינו כמהגרים ברשת
בהתייחס למשפט המסכם שלך: “בלי שינוי תפיסה יש סיכוי טוב שנזכה למנות גדושות של טכנולוגיה…” כדאי להזכיר את גבי סלומון, שדוגל זה מכבר בפדגוגיה מובילה את הטכנולוגיה (בספרו טכנולוגיה וחינוך בעידן המידע משנת 2000 ובמאמרים שונים).