More than anything else, Mr. Bowen wants to discourage professors from using PowerPoint, because they often lean on the slide-display program as a crutch rather than using it as a creative tool. Class time should be reserved for discussion, he contends, especially now that students can download lectures online and find libraries of information on the Web. When students reflect on their college years later in life, they’re going to remember challenging debates and talks with their professors. Lively interactions are what teaching is all about, he says, but those give-and-takes are discouraged by preset collections of slides.
אבל אין שום דבר מפתיע בגילוי הזה. מבחינת הפעילות של הסטודנט, צפייה במצגת בשעת שיעור איננה שונה מהאזנה להרצאה. בשני המקרים הסטודנט פסיבי. וחשוב גם לזכור שהרוב הגדול של המרצים מעולם לא למדו כיצד להפוך מצגת למשהו אפילו טיפה יותר מעניין מאשר רצף של משפטים על המסך. אותו דיקן סטודנטים בטקסס לא מוציא את השעמום מהכיתה מפני שהוא מגרש את המחשבים. הוא מצליח להפחית את השעמום מפני שהוא מראה למרצים שאם הם מציבים מול אותם סטודנטים בעיות שדורשות חשיבה ודיון, זה מעורר את ההתעניינות שלהם. אין זה מקרה של טכנולוגיה שפוגעת בפדגוגיה איכותית, אלא של טכנולוגיה לא איכותית שמיישרת קו עם פדגוגיה שמלכתחילה לא היתה מוצלחת.
והראייה לכך היא העובדה שאותו דיקן סטודנטים דווקא דוגל בשימוש בטכנולוגיה. הוא דואג לכך שכל המרצים באוניברסיטה שלו יקבלו מחשבים ניידים, וגם הדרכה בהכנת סרטי וידיאו ו-podcasts. הוא מעודד את המרצים להכין הרצאות באודיו ובוידיאו, והסטודנטים מאזינים או צופים באלה בזמנם ה-“חופשי” לפני השיעור. כך ניתן לנצל את שעת השיעור לדיונים ולהתמודדות עם השאלות שעולות מתוך ההרצאות המוקלטות. בעצם, המחשב לא יצא מהכיתה, אלא הכיתה יצאה מאולם ההרצאות. סביבת הלמידה התרחבה, גם במימד הפיסי, וגם במימד הזמן. כאשר הטכנולוגיה מאפשרת להעתיק לתוך הבית של הסטודנט את מה שבעבר התרחש בתוך אולם ההרצאות, היא גם מאפשרת לאולם ההרצאות לקבל ייעוד אחר. המחשב אולי יצא מהכיתה, אבל במקרה שמתואר בכתבה של ה-Chronicle, הוא בהחלט לא יצא מהלמידה.
“אין זה מקרה של טכנולוגיה שפוגעת בפדגוגיה איכותית, אלא של טכנולוגיה לא איכותית שמיישרת קו עם פדגוגיה שמלכתחילה לא היתה מוצלחת.” – הניסוח – כמו תמיד – פשוט שירה…
קראתי את המאמרון שהזכרת והזדהיתי עם מה שכתוב שם. ייתכן מאד ואתה צודק במסקנות שלך, אבל לדעתי המורים כן סומכים יותר מדי על המצגות וחושבים שמהרגע שיש מצגת גמרו ללמד. אני לא אוהבת מצגות בזמן הרצאות. לרוב המרצה בסך הכל מקריא את המצגת מילה במילה ולא מוסיף עליה כלום. שיא השיעמום. באותה מידה אפשר לקרוא את המצגת לבד, לא צריך את המרצה. יתרונה היא שבמקום לכתוב לבד את מה שהמרצה מלמד יש לי מצגת. אם מרצה יודע לעורר את עניין הכיתה עם מצגת, הוא גם יידע לעשות את זה בלי מצגת. כמובן שיש נושאים, כמו אמנות, איפה שמצגת חיונית.
אני בוודאי מסכים איתך – על פי רוב מצגות PPT בשעת הרצאה אינן מוסיפות עניין לשיעור, ולעתים קרובות אף פוגעות באיכות ההרצאה, שלא לדבר על כך שהן מנציחות פאסיביות. ה-“בעיה” שלי עם הטענה של Bowen היא בכך שהוא מזהה את ה-PPT כשיא השימוש בטכנולוגיה בתהליך ההוראה, ומפני שהוא מוצא פגמים (אמיתיים) ב-PPT, הוא פוסל את התקשוב באופן כללי. אבל בעצם, כמו שמרצים ומורים רבים מאד כבר גילו – יש הוראה/למידה אחרי ה-PPT. כל מה שצריכים לעשות הוא להעיז.