התיאור של המנהלת מקיף מאד. התקשוב אצלה בא לביטוי כאמצעי לתקשורת עם הורי התלמידים, במערכת מתוקשבת למעקב אחר התנהגות התלמידים ואחר הישגיהם, וגם כפלטפורמה שמאפשרת ניהול הלמידה של כל כיתה וכיתה. אחרי התיאור המקיף הזה אסתי כותבת:
לדעתה של המנהלת, עצם העובדה שביה”ס פועל בשלוש מערכות שונות שכל אחת מהם עונה לו על צרכים יעודיים אחרים, כבר מסמנת אותו כבית ספר מתוקשב. על פדגוגיה מתוקשבת, לא דברנו….
אין מה לעשות – קל יותר לגייס את הטכנולוגיה לצרכים המתוארים בדיווח המנהלת מאשר להשתמש בה כדי לשנות את הפדגוגיה, או כדי לאפשר לטכנולוגיה להשפיע באופן יצירתי על הפדגוגיה. אסתי עצמה רומזת על כך כאשר היא מתארת את ההתקדמות העצומה של מורות בית הספר ברכישת מיומנויות תקשוב. נדמה לי שאני מזהה כאן את הטענה שהטכנולוגיה מסוגלת להשפיע על הפדגוגיה רק אחרי שהמורים מפנימים אותה. לפי הטענה הזאת, הטכנולוגיה חייבת להפוך לחלק מובן מאליו של תשתית בית הספר לפני שהיא תוכל להשפיע על תהליכי הלמידה של התלמידים.
אינני משוכנע שזאת קביעה נכונה, אבל היא ללא ספק גישה לגיטימית, ויש בה אפילו מידה לא קטנה של הגיון. אנחנו פוגשים אותה בלא מעט בתי ספר ופרויקטים שרואים בבניית תשתית טכנולוגית איתנה צורך שקודם לטיפוח הפדגוגיה. היות והגישה הזאת די רווחת, אפשר לקוות שהיא נכונה. עם זאת, אני חייב להודות שמעציב אותי לקרוא תיאור של “בית ספר מתוקשב” שבה ההיבט הפדגוגי של אותו תקשוב כל כך בולט בהעדרו.