מידי פעם בבלוג הזה אני מוצא לנכון לציין שתחום התקשוב החינוכי מתאפיין ביכולת לשכוח תהליכים חינוכיים משמעותיים שהתרחשו לפני המצאת המחשב או האינטרנט. היכולת הזאת איננה, כמובן, ייחודית לתקשוב החינוכי. נדמה לי שדי טבעי שכל דור יראה את עצמו כאילו צמח יש-מאין, ושאין מה ללמוד מדורות שקדמו לו. אבל בכל זאת מדובר בתכונה מצערת ומדאיגה שמביאה בסופו של דבר להעדר יכולת ללמוד מן העבר. לפני שבוע, במדור שלה באתר Inside Higher Ed,
אודרי ווטרס כתבה על הזכרון קצר-המועד הזה.
ווטרס מגיבה למספר הכרזות של השבועות האחרונים – על ספרי לימוד דיגיטאליים, על אמצעי המחשה “חדשים”, על קורסים מאסיביים פתוחים – שלפי חסידיהן יחוללו מהפכה בחינוך. היא מזכירה לנו שיכולנו למצוא טענות דומות בעבר, ולא רק בשנות ה-90, אלא גם בשנות ה-80, ה-70 וה-60. היא כותבת שאם זה עתה נדלקה אצלנו הנורה שהטכנולוגיה תביא לשינוי מהותי בחינוך, לא יזיק ללמוד קצת היסטוריה:
Or rather, if you have suddenly stumbled upon the insight, you need to do a lot of reading about the history of technology in the classroom. Chances are there’s a long line of theorists and practitioners you should read about. When it comes to the promised “revolution” of ed-tech, we’ve been agitating for a change a long, long time.
ווטרס צודקת, וחבל שצריכים להזכיר את זה לעתים קרובות כל כך. אבל הזכרון הקצר הזה מופיע לא רק בענייני טכנולוגיה והשינויים שהיא יכולה, או לא יכולה, להביא. יש זכרון קצר גם לגבי “חידושים” פדגוגיים. לפני יומיים
ויל רוצ’רדסון כתב בהתלהבות על רעיון שהוא פגש בדיווח של מורה במדינת אריזונה – מבחנים שנערכים עם “אינטרנט פתוח”. ריצ’רדסון מציין שמבחנים כאלה מתקשרים לשאלה הנצחית של מה התלמידים שלנו צריכים להחזיק בראש לעומת מה שהם יכולים למצוא ברשת. אכן, נהוג היום להדגיש שיותר מאשר תלמידים צריכים לזכור עובדות, עלינו לעזור להם לדעת כיצד למצוא את המידע הדרוש. מהבחינה הזאת, יש הגיון רב במבחנים שבהם מאפשרים לתלמידים לחפש “תשובות” ברשת. הוא כותב:
But just think of all of the new ways we would be able to prepare kids to answer the questions that they will be asked in their real lives if we gave them a handful of “Open Network” tests before they graduated. I mean, why wouldn’t we be doing this?
זאת שאלה טובה ומתבקשת, ואני מסכים עם הגישה של ריצ’רדסון. אבל נדמה לי שבמקרה הזה התשובה החינוכית די מובנת מאליה, ואילו התשובה ההיסטורית הרבה יותר חשובה: עושים את זה כבר שנים רבות. קיימות דוגמאות רבות למבחנים שמאפשרים לתלמידים לחפש “תשובות” ברשת. יתכן שהמנהג איננו נפוץ רק מפני שעדיין אין מחשב לכל תלמיד. והמנהג היה מוכר גם לפני האינטרנט – פשוט קראו לזה מבחנים עם ספרים פתוחים. בהחלט מדובר ברעיון חיובי, אבל קשה להבין למה ריצ’רדסון מתלהב ממנו כאילו הוא חדש.
האינטרנט הוא מקור מצויין למידע, ואם צריכים מבחנים, יש הגיון במבחנים שבוחנים את היכולת של תלמידים למצוא מידע שם (וכמובן גם להעריך את מידת התאמת המידע שמוצאים לצרכים שלהם). אבל גם ספרים הם מקור מידע מצויין, וגם כאשר הספר היה מקור המידע הראשי שלנו, מערכות חינוך התמודדו עם השאלה של מה כדאי לזכור מול כיצד למצוא את מה שצריכים. למרבה הצער, הזכרון ההיסטורי הזה כנראה איננו נמצא באינטרנט.
Post Views: 543
האם זה באמת יביא את השינוי ימים יגידו
אין מילים בפי להלל לשבח ולקלס את הפוסט הנפלא הזה. כל מילה בסלע. לזה יש להוסיף את החוכמולוגים המהפכניים שחושבים שהמציאו משהו חדש בבואם לעשות “מהפכות בחינוך”, ולא יודעים (לא ששכחו, אלא פשוט לא יודעים מתוך התנשאות ילדותית ובורות מדהימה) שמה שהם לא יודעים אחרים כבר התנסו עשרות שנים קדום לכן….
ג'יי – אתה חסר!