ההרצאה היתה מלאה אימרות כנף נחמדות כמו “להיות מודרני זה להיות פרמיטיווי היום” – משפט ממש מדליק, אם כי, כאשר קוראים אותו כמה שעות מאוחר יותר, כלל וכלל לא ברור מה זה אומר. ראינו תמונה של ארבעה תלמידים מול מחשב אחד, כל אחד עם עכבר “אישי”, ונאמר לנו שזה העתיד. הכוונה היתה לשיתוף. אני מודה, תמונה נחמדה מאד, אם כי אני בטוח שקל יותר ליצור שיתוף בין תלמידים, כל אחד מול מחשב נפרד, דרך רשת, מאשר כל אחד עם עכבר על אותו מחשב. אבל אולי מדובר בתוכנה שלא מוכרת לי.
עידן מסר לנו שלפי סקר של PEW בני נוער היום יוצרים יותר מידע באינטרנט מאשר הם לוקחים. אולי זה לא בדיוק היתה הכוונה שלו. זה פשוט לא נשמע נכון. ואני חייב לשאול … באיזה סקר? יש אכן סקר של PEW, מלפני שנתיים, המוסר לנו ש:
Fully half of all teens and 57% of teens who use the internet could be considered Content Creators. They have created a blog or webpage, posted original artwork, photography, stories or videos online or remixed online content into their own new creations.
עידן רשם את ששה “עקרונות היסוד והתועלות של ווב 2.0 ושימושיהם בלמידה”. העקרון הראשון, “המשתמשים הם יצרני התוכן” הפך כבר מזמן למוסכמה בעולם האינטרנט – מבלי שבאמת שאלנו מה זה אומר. עוד מימי ג’ון דיואי (ובוודאי גם לפניו) טענו שדרך הבניית הידע שלנו אנחנו רוכשים דעת. אין כאן עקרון שנוצר הווב 2.0. אבל עם כל הרצון שלי להעמיד את התלמיד במרכז תהליך הלמידה (והשורשים החינוכיים שלי נמצאים בחינוך הפתוח), להפוך את התלמיד ליוצר התוכן של עצמו הוא קצת יותר מורכב, ובעייתי, מאשר להשמיע משפט קליט.
דווקא מתוך הרשימה של העקרונות, רציתי לשאול לגבי הרביעית: “חוק הזנב הארוך יוצר מודל עסקי חדש לחלוטין”. אכן לרעיון של הזהב הארוך יש השתמעויות חשובות מאד בעולם העסקים. אבל אינני מבין כיצד הוא מתקשר לעולם החינוך, ומעבר לרמוז שהקשר מובן מאליו, עידן לא פירט.
לא הופתעתי לשמוע את הקביעה “ההמון תמיד יותר חכם מהגאון”. מאז פרסום The Wisdom of Crowds של ג’יימס סורויאקי, יש למסנגרי התפיסה הזאת תאוריה שאחריה אפשר להתארגן. אבל חשוב לזכור שסורויאקי בכלל לא אמר שההמון תמיד יותר חכם, אלא מנה מספר תנאים שאם אלה מתקיימים, ההמון מראה תבונה גדולה יותר מה-“גאון” (וגם על אלה בהחלט אפשר להתווכח). לפני שנה ירון לניר פרסם מאמר מאד חשוב על הנושא (Digital Maoism) ורק החודש קתי סיארה, בבלוג הנהדר שלה, גם התייחסה לנושא (The Dumbness of Crowds). מדבור במבקרים המשולבים עמוק לתוך ה-Web 2.0 שאינם מוכנים להכנע לאמירות ריקות מתוכן. לא כל מי שרואה בכלים של Web 2.0 בשורה חשובה לחינוך מוכן לזרוק מילים ריקות מתוכן על חוכמת ההמון.
ואם יורשה לי הערה לשונית אחת, עידן דיבר על “פדגוגיה 2.0”. במובנה הבסיסית, המילה “פדגוגיה” מתייחסת להוראה. כבר כתבתי שהשורשים החינוכיים שלי נמצאים בחינוך הפתוח. אני משוכנע שאפשר למצוא ולאמץ מודלים של הוראה שהם יצירתיים יותר (בהרבה) מההוראה הנורמטיבית של היום. ודווקא בגלל זה, אני חש שאני יוכל לכתוב שמפני שכמעט כל דבריו של עידן התייחסו לאפשרות של למידה ללא צורך הטקסט מוסמך, או במורה מכוון (לפחות אלה לא הוזכרו כלל), שהם אולי המרכיבים המוכרים ביותר של ה-“פדגוגיה”, נדמה לי שהיה רצוי למצוא שם אחר להרצאה.