האם יחד תמיד יותר טוב? וממה?

מידי פעם אני חוזר כאן לאחד הנושאים האהובים עלי – note taking, או כפי שבחרתי לקרוא לו בעברית כאשר כתבתי על הנושא לפני כשמונה חודשים, תקצור הרצאות. (צר לי מאד שאין לפעולה הזאת מונח מקובל וקליט בעברית, מפני שהעדר שם כזה מקשה עלינו להתייחס אליו כתחום שראוי לנהל סביבו דיון, או לבדוק אותו לעומק.) היום, כלים דיגיטאליים שמאפשרים רישום או תקצור נמצאים בשפע. כל תמלילן, הרי, מהווה תשתית שעליה אפשר לרשום – כמו שבזמנו רשמנו במחברת בכתב יד.

חשוב לזכור שהרישום איננו בהכרח נשען על כלים דיגיטאליים. הוא יכול להיעשות בהצלחה גם עם עט ונייר. כמו-כן, כל עורך טקסט מאפשר שמירה של מה שרושמים. בשביל זה לא צריכים בלוג או ויקי או כלי “חדש” אחר. ובכל זאת, התמלילן מוגבל – כלים חדשים, המחוברים ישירות לענן, יכולים להרחיב את יכולות הרישום. ואם כך, למה לא לנצל את הפוטנציאל הזה?

זה מה שאלן לווין מציע לעשות. בכנס בו השתתף לפני זמן קצר הוא שם לב שכל הנוכחים היו עסוקים מאד ברישום הנאמר. זה עורר אצלו הרהור בנוגע לכדאיות, וליעילות, של מצב שבו כל אחד רושם לעצמו:

I had an odd half thought looking out at the audience during one moment of the keynote. I was noting how many people were busy taking notes- in that photo above are people note-taking on an iPad, a laptop, and good old fashioned paper. I found myself wondering about the effectiveness of pretty much half? three quarters? of the audience individually taking notes, essentially more or less the same content. Those notes then go back to various silos, files, buried folders on computers. It seems on one level a huge missed opportunity in collaboration, and super redundant of people’s energy.
על פניו יש משהו מאד הגיוני בהערה של לווין. אם הכלים שבאמצעותם אנחנו מתקצרים לעצמנו הרצאות שאנחנו שומעים הם במהותם כלים שיתופיים, אז למה שלא ננצל את האפשרות הזאת? אפשר להגיד שיש בהצעה לשיתוף המשך מתבקש של הכתיבה בוויקי או בבלוג, כתיבה שפורצת את גבול האישי והופכת אותה לציבורי. למה להסתפק ברישומים אישיים כאשר אפשר להנות מתקציר משותף שמאגד את … כנראה את חוכמת ההמון.

בתגובות למאמרון של לווין מספר קוראים מציינים שרישום של תקציר תוך כדי האזנה הוא מרכיב חשוב בהבנת הנאמר. כתגובה לתגובות האלה לווין מבהיר שהוא איננו מתנגד לרישום תקצירים – הוא פשוט חושב שכאשר זה נעשה כפעולה אישית (וכאשר כולם ממילא רושמים פחות או יותר את אותו הדבר) יש בזבוז של משאבים, ופספוס של הזדמנות טובה לאגם את המשאבים האלה:

Let me be clear that I see nothing wrong with note taking – it is that we are missing a valuable opportunity for power of using the minds of the group together when people take notes alone – they are all pretty much writing down the same things.
סביר להניח שלווין צודק כאשר הוא טוען שהרוב הגדול של אלה שרושמים תקצירים כותבים את אותם הדברים. כמו-כן, אני מניח שאם היינו מחברים את מכלול הרישומים של כל הנוכחים היינו מצליחים לקבל כיסוי די מלא של כל מה שנאמר. אבל אינני חושב שזאת המטרה (הרי אם אנחנו רוצים “כיסוי מלא” של הרצאה, המצגת של המרצה עונה על הצורך הזה טוב יותר מכל רישום). אם נכונה הטענה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, נדמה לי שדווקא ההבדלים הזעירים שברישומים האישיים הם אותם הפרטים הקטנים שהופכים את מה שרושמים לשימושי למי שרשם אותם. כאשר אני מאזין להרצאה אינני רושם כל דבר, אלא את הנקודות שאיכשהו מתחברות לעולם שלי, ואני מצפה שכך יעשו אחרים. על פי רוב הרישומים של אחרים אינם משמעותיים לי, ואין לי צורך בהם, גם אם הם תוצר של אותו שיתוף שכל כך דוגלים בו היום.

נדמה לי שצריכים להוסיף עוד נקודה כאן. אנחנו מרבים להדגיש שבסביבה הדיגיטאלית שום דבר איננו הולך לאיבוד. מפני שאנחנו שומרים דברים שהם בעלי ערך עבורנו, כל דבר שנשמר נראה לנו היום כבעל ערך. אבל הערך של תקציר או של רישום זה או אחר איננו נמצא באריכות הימים שלו, אלא דווקא ברגעיותו. ערכו נמצא בכך שהוא עזר לנו להבין משהו, להבהיר משהו לעצמנו. לכן, ערכו נמצא בהקשר אישי, ואין סיבה לצפות שיש לו ערך למישהו אחר (שלא רשם אותו).

ובכל זאת, טוב שיש אנשי חינוך שרוצים לבחון את היכולות של כלים חדשים. למרבה הצער, הכלים שבהם מערכת החינוך מגלה עניין הם על פי רוב כלים שמייעלים את ההוראה ואת המסירה של מידע, ולא כלים שמסייעים ללומד להבנות את הלמידה של עצמו. המערכת מדברת על המאה ה-21, אבל הטכנולוגיות שהיא מאמצת מנציחים את המודל המסורתי של “המורה מסביר והתלמיד מקשיב”.

הטכנולוגיה מאפשרת למורה לחלק לסטודנטים מצגת שנצפתה בשיעור. אין בכך שום פסול, ויש בו אפילו חיוב: הסטודנט יכול לעיין במצגת בזמנו החופשי, ולנסות להבין את מה שאולי לא הבין בעת השיעור. יכולתו של הסטודנט לשלוט בקצב הלמידה של עצמו היא ללא ספק דבר חיובי. אבל סטודנט שמקבל את המצגת של המרצה איננו צריך לרשום תקציר לעצמו, ובכך מרכיב מרכזי של תהליך הלמידה הולך לאיבוד. הרי הרישום איננו נעשה כדי שלסטודנט יהיה עותק של ההרצאה, אלא כדי לסייע לו להבין את השיעור. סטודנט שיודע לרשום ולתקצר מזהה בעצמו את הנקודות החשובות בהרצאה, ותוך כדי הכתיבה הוא חושב ומהרהר ובונה לעצמו תמונה אישית של הנלמד. בדרך הזאת ההאזנה נעשית ללמידה פעילה. כאשר המצגת מוגש לו, מן המוכן, הוא נעשה פסיבי, וכאשר הוא איננו מעבד את הדברים בעצמו, הלמידה שלו לקוייה.

לכן, גם אני אני חושש שההצעה של לווין פונה באופן פופוליסטי מדי לחוכמת ההמונים שלעתים לא מעטות איננה בדיוק חוכמה, וגם שהיא עשויה להוביל לתוצר ציבורי שנעדר ממנו הייחוד והספציפי שיכלו להעניק לו ערך אמיתי, נדמה לי שאני מעדיף את הגישה של לווין לזאת שכנראה רווחת היום במערכת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *