לפני כשלושה שבועות,
שלי רייט דיווחה בבלוג שלה על שתי התרחשויות שהיא חוותה לאחרונה, ועל כיצד ההתרחשויות האלו השפיעו על הראייה החינוכית שלה. (אני פגשתי את המאמרון של רייט כשהוא התפרסם
במסגרת אחרת לפני מספר ימים.) רייט היא מורה ובלוגרית קנדית. הבלוג שלה מופיע כבר שנתיים, כאשר מאמרונים מתפרסמים בו בערך שלוש פעמים לחודש. עד עכשיו לא עקבתי אחרי הבלוג שלה, אבל כאשר עברתי עליו לקראת כתיבת המאמרון הזה חשתי שבעבר קראתי כמה מהדברים שהיא כתבה, אם כי אינני זוכר שעשיתי זאת.
רייט מספרת על סמינר להעצמה מקצועית בנושא שילוב טכנולוגיות בהוראה בו היא השתתפה. היא מעידה על עצמה שהיא מרבה להשתמש בכלים דיגיטאליים בכיתות שלה. לאור זה, אפשר היה לצפות שהיא תגיב בחיוב למתרחש בסמינר. אבל במקום זה, הסמינר עורר בה הרהורים קשים:
As I listened to the presenter, something didn’t sit right with me. At first I couldn’t figure out what it was. So much of what was being said I agreed with. Tech needs to be part of the entire learning process; social bookmarking during research, Google Docs to create a common document, collaboration between peers, the creation of technology projects – things that I advocate and have implemented in my own classroom. It wasn’t until talk turned to the importance of outlining student objectives at the beginning of each class that it hit me — This is a teacher-centred classroom that’s being advocated — the complete opposite of my own classroom.
רייט כותבת שככל שהמנחה המשיך להסביר, חוסר הנחת שלה גדל. המנחה, לדוגמה, הדגיש את חשיבות השימוש בכלים דיגיטאליים כדי לפרסם את מטרות השיעור, כך שהתלמידים יכירו את המטרות האלה. רייט שאלה את עצמה למה שהיא תיעזר בטכנולוגיה למטרה הזאת – הרי בכיתה שלה התלמידים קובעים את המטרות של עצמם, ולכן פרסומם, באמצעים דיגיטאליים או אחרים, איננו נחוץ. היא כמובן איננה מתנגדת לפרסום מטרות השיעור, אבל בעיניה מי קובע את המטרות האלו חשוב יותר מאשר היכן, או באיזו דרך, מפרסמים אותן. היא ממשיכה:
And that’s when I realized — it’s not enough to embed technology. It’s possible to embed technology in every aspect of teaching and learning and it still be a completely teacher-centred classroom. The teacher in control of what is learned, how it’s learned and for a large part, how students show their learning. This needs to change.
קיימים כלים רבים שיכולים לסייע ללמידה של התלמיד ולעזור לו לארגן את הלמידה של עצמו. אבל על פי רוב הטמעת כלים דיגיטאליים לתוך הכיתה מכוונת לייעול ההוראה. במקרים רבים מדי הכלים משרתים את המורים. כפי שרייט כותבת, הכיתה נשארת “ממוקדת מורה”. לעתים קרובות מדי כך המצב אפילו כאשר מדובר בכלים דיגיטאליים שהם לכאורה מתאימים ללמידה “ממוקדת תלמיד”. זאת ועוד: כפי שציינתי פעמים רבות מדי לאחרונה, רוב הטכנולוגיות שחודרות היום לתוך בתי הספר משמשות מעקב והערכה במקום לשרת את העצמת הלמידה. אבל לא יהיה זה הוגן לתלות את האשמה על כך רק במורים או במערכת החינוכית, או אפילו בחברות הטכנולוגיה שמזהות הזדמנות להרוויח. ההתרחשות השנייה שעליה רייט כותבת ממחישה את זה היטב.
רייט מספרת ששתי הבנות שלה, בנות 7 ו-4 “שיחקו בית ספר”. הבת הגדולה היתה המורה, והקטנה היתה אמורה להיות התלמידה. הבת הגדולה שקדה על הכנת “דפי עבודה” עבור אחותה, והיתה גאה מאד בתוצאה. אבל אחותה הקטנה לא רצתה להמשיך לשחק. היא טענה שהמשחק לא היה כייף. רייט כותבת:
Rebekah came to me completely distraught that Chloe wouldn’t jump through her hoops. So I responded from my own experience as a teacher and said, “Well, why don’t you ask Chloe what she wants to learn about?”
Rebekah looked at me and retorted, “That is not what school is like.”
“Well, that’s what my classroom is like.”
Quite emphatically she exclaimed with all of the authority that a seven-year-old can muster: “Well, all the years I’ve been at school I’ve never had a teacher like that. Miss so-and-so didn’t do that, and Mrs. so-and-so didn’t do that. You sit in your desk and do what the teacher tells you. That’s how school works.”
הבת הגדולה של רייט בוודאי איננה יוצאת דופן. כבר מגיל צעיר מאד הילדים שלנו “מבינים” שבית הספר הוא מקום שבו המורים אומרים לתלמידים מה לעשות. הם יודעים שהוא מקום שבו “מקבלים” לא רק “דעת”, אלא גם הנחיות – מה, מתי, וכיצד, ללמוד. על אף העובדה שהיא רק בכיתה ג’, הבת הגדולה של רייט כבר יודעת את זה. אם היא תפגוש מורה כמו אמא שלה יכול להיות שהיא תגלה שיש דרך אחרת ללמוד. יכול להיות שהיא תבין שביכולתה להציב לעצמה מטרות לימודיות, ולגייס את הטכנולוגיה להשגת המטרות האלו. אבל למרבה הצער, סביר להניח שרוב המורים שהיא תפגוש יתאימו לדפוס שהיא כבר מכירה, ומקבלת כ-“טבעי”. כך יקרה שהציפיות שלה, יחד עם ההוראה של המורים שלה, וטכנולוגיות שמשרתות את הדפוס הזה יותר מאשר הן מעודדות למידה ממוקדת תלמיד, יחברו יחד כדי להנציח את החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו היום.