אחת הבעיות שמורים מרבים להתלונן עליה קשורה להספקים. העבודה במחשב מאיטה את קצב הלמידה, מכיוון שהתלמיד צריך להיות פעיל, לחשוב, לחפש חומרים. הוא אינו מקבל את הכל לעוס, מוכן על ידי המורה ומה שעליו לעשות הוא רק לשנן.
אני מאמינה מאד שיש להפוך את הלמידה למשמעותית, גם במחיר מספר פרקים פחות בחומר הנלמד.
לפני שבועיים ציטטתי כאן ארבע קטגוריות של שימוש בטכנולוגיה בחינוך שג’ף אוטכט תיאר. ארבעה השלבים של אוטכט היו ממוקמים כאילו על רצף הנע בין השימוש בטכנולוגיה סתם מפני “שהוא שם”, ועד לשימוש בטכנולוגיה כדי ליצור חוויות למידה שונות וחדשות מהמוכרות. השלב השני, לפי אוטכט, הוא שימוש בטכנולוגיה בשרות חוויות למידה ישנות, בדרכים ישנות. נדמה לי שמה שמסתכל את אסתי (ואם זה לא מתסכל אותה, אז אני מוכן להודות שזה מתסכל אותי) היא התחושה שלמרות מס השפתיים לחוויות חדשות בדרכים חדשות, קל מדי לסגת להוראה המסורתית והמוכרת, כאשר התקשוב אינו אלא קישוט.
פגשנו עדות נוספת לתופעה הזאת במאמר שהגעתי אליו דרך תקציר בפורטל החדש בענייני הכשרת מורים של מכון מופ”ת בשפה האנגלית (אח, או אולי בן דוד, לפורטל הנהדר בעברית, מס”ע). שם מופיע תקציר של מחקר (המאמר התפרסם בשנת 2007, אבל לא מציינים מתי נערך המחקר עצמו) שבדק אלו אתרי אינטרנט מורים בוחרים כטובים ומסייעים לעבודה שלהם. לפי המחקר (הטקסט המלא מופיע כאן):
a majority of K-12 educators view the Web either as a lesson planning tool or as a place to turn for additional information to teach a particular lesson. The majority of sites designed for use with students were passive in nature.
ואם כך, אולי אין סיבה לתסכול של אסתי. הרי אפשר להתנחם בכך שה-“נסיגה” שבה היא נתקלת נובעת מהנסיון לטפס לגבהים חדשים. ואצל רוב המורים אין אפילו נסיון כזה.
כמורה ומפתח תכניות לימודים המתחבר ליכולות הנהדרות (בצד המגבלות) של למידה מתוקשבת ומשתמש בהם ללא הרף, אני רוצה להאיר את העניין דווקא מזווית ראיה שונה. מורים רבים היו מעוניינים דווקא לנהל למידה משמעותית יותר ומושכת יותר באמצעות כלים אינטרנטיים. חלק גדול מהם גם מודע לאפשרויות הדידקטיות שלהם. אולם כנגד הרצון הטוב הזה והנכונות הזו, קיימות מגבלות שאינן קשורות במורים אלא במוסדות של מערכת החינוך. מערכת החינוך, למרות הצהרותיה לפתח למידה משמעותית יותר באמצעים מתוקשבים איננה מתארגנת נכון ואיננה לוקחת בחשבון דברים שהיא תצטרך לאפשר למורים כדי לבצע למידה מתוקשבת שתתרום באמת לתהליך הלמידה. אחת מן המגבלות היא “הספק” חומר. מורים, במיוחד בחטיבות העליונות, יודעים שעם כל המסרים המתוקשבים היפים, נדרש מהם עדיין ללמד מינימום מסוים של תכנים (ומעט מאד מיומנויות לצערי). דרישה זו, שלא הותאמה עדיין לעידן האינטרנט, איננה עולה בקנה אחד עם המסרים היפים ואיננה מאפשרת למורים להשתמש באינטרנט כפי שצריך, פשוט משום שאין להם זמן לכך. כשחרב ההספק הנדרשת מהם תלויה מעל ראשם, קשה לצפות מהם באמת להתחבר לכך, מה עוד שקוצצו שעות רבות ללא קשר לכך. מגבלה נוספת היא התשתיות המאד בלתי מספקות הקיימות ברוב בתי הספר כגון מספר עמדות מחשב ברמה מספקת. במובן זה אנחנו נמצאים בתחתית רשימת מדינות המערב.