הנתונים די משכנעים. במדינת טנסי, למשל, בכלל המוסדות להשכלה גבוהה יש עלייה של 29% במספר הקורסים המקוונים המוצעים הקיץ לעומת הקיץ הקודם. באוניברסיטה אחת בפנסילבניה יש עליה ב-40%. ובמאמר דוגמאות שבהן האחוזים עוד יותר גדולים.
המספרים כנראה מדברים בעד עצמם. אבל בעצם, זה כמעט כל מה שמדבר. במאמר אין בכלל התייחסות לאופי הקורסים, או לתהליכי הלמידה שמתרחשים בהם. כמעט ההפך. שניים מהמרואיינים מציינים שהם מעדיפים קורסים פנים אל פנים על פני קורסים מקוונים, אבל כדי לחסוך את עלות הנסיעה, הם מוכנים לוותר על ההעדפה הזאת. יש רק משפט אחד שמתייחס לפיתוח של קורסים מקוונים, וגם במשפט הזה הדגש הוא על החסכון. מצטטים איש מנהל באוניברסיטה בטנסי ש:
We had to train more faculty and provide more online courses because students just couldn’t afford to drive to our campuses.
עם כל הרצון שלי לראות פריחה של קורסים מקוונים, הגידול שעליו המאמר בניו יורק טיימס מדווח איננו משמח במיוחד. אי אפשר, כמובן, להתכחש לתמריץ הכלכלי, ואפשר אפילו לקוות שהוא יהווה קרש קפיצה שאולי יוביל לשינויים בשיטות ההוראה והלמידה, ולבחינה של דרכים להשביח קורסים ולא רק להוזיל אותם. אבל משום מה, כאשר שמים את כל הדגש על האפשרות לחסוך בכסף, אינני חש שצפויים גם שינויים פדגוגיים, וחבל.
עדכון (13.7.08):
מיד אחרי העלאת המאמרון הזה הקדשתי מספר דקות לבדיקת הקישורים שהצטברו בקורא ה-RSS שלי, ושם מצאתי התייחסות של סילביה מרטינז למאמר הזה. מרטינז מציינת שלפני שבועיים, ב-NECC, היא השתתפה בדיון שניסה לבחון כיצד ניתן לחולל את המהפכה הדרושה בחינוך. היא מדווחת שהיא אמרה אז שלא תמיד מהפכות מתרחשות בגלל הסיבות ה-“נכונות”, וכדוגמה היא העלתה את האפשרות שהעלייה במחירי הדלק תוביל למהפכה המיוחלת בחינוך. בהמשך היא כותבת:
Will gas prices be the tipping point for an educational revolution? Perhaps. Will it be the revolution we want? Maybe. I certainly think it has the potential to deliver the kind of systemic, no-boundaries impact that could shake the basic structure of school as we know it.