טום ונדר-ארק, במאמרון בהופינגטון פוסט, סוקר כמה פרויקטים במדינת יוטה שעשויים לחולל שינוי משמעותי בדרכי הלמידה של תלמידים ובהישגיהם. ונדר-ארק מזכיר הרצאה של מיכאל הורן (מהספר
Disrupting Class) לקבוצה של אנשי עסקים בה הורן הסביר את היתרונות של למידה מקוונת. ונדר-ארק משבח את הגישה של הורן ומדגיש שהיא ישימה מפני שהיא איננה יקרה, היא גמישה, והיא גם “טבעית” עבור התלמידים של היום. אבל ונדר-ארק שומר את מרבית השבחים שלו לרשימה של עשרה יתרונות של הלמידה המקוונת שהוכנה על ידי קבוצה של תלמידי תיכון מיוטה:
1. I can work ahead if I’m able to
2. I get nearly instant responses from my teachers
3. I get personalized support when I need it
4. My teachers are just as excited about online learning as I am
5. I can do all my math for the week on one day if I want to
6. I know how I’m doing, my grades are right on the screen
7. My parents can see my work and grades
8. My courses are more challenging
9. I can keep up with my work when my family travels
10. I can work around a busy schedule
ויל ריצ’רדסון, בבלוג שלו, מגיב לרשימה הזאת. הוא מעיר שכאשר הוא חושב על היתרונות של למידה מקוונת, הוא איננו חושב על אלה שהתלמידים מציינים. עבורו ה-“יתרונות” האלה נובעים משיקולים כלכליים ושל נוחות, ואינם נוגעים במהות הלמידה, ובעיניו במהות הזאת הלמידה המקוונת יכולה, וצריכה, לחולל שינוי.
This is still all about content delivery, old wine in a new bottle that’s being motivated more by economics and convenience than good or better design.
כמעט מידי יום אני פוגש כתבות או מאמרונים שבהם אפשר לראות שקיים שוני גדול בין גישות שונות כלפי התקשוב בחינוך. אבל נדמה לי שהצמד הזה של מאמרונים ממחיש את השוני הזה בצורה ברורה וזועקת. עבור ונדר-ארק, והתלמידים אותם הוא מצטט, הלמידה באמצעות האינטרנט בסך הכל מקנה גישה לחומרי למידה זמינים שהוכנו מראש, ומאפשר משוב מהיר. סביר להניח שמדובר בחומרי למידה איכותיים, אבל אלה עדיין משקפים תפיסה חינוכית שבה התלמיד נמדד לפי המידה שבה הוא הצליח להפנים את המידע שהוגש לו. עבור ריצ’רדסון (ורוב הבלוגרים החינוכיים אותם אני קורא) הערך האמיתי של האינטרנט בחינוך נמצא ביכולת שלו לשחרר את התלמיד (וגם את המורה) מהתפיסה המסורתית הזאת.
ריצ’רדסון נותן למאמרון שלו את הכותרת: “Online Learning” Isn’t “Learning Online” – כותרת קליטה ואפילו קולעת, אם כי בעיני בעייתית. הרי אין כאן עניין סתם של דגשים לשוניים, אלא במשהו הרבה יותר יסודי. אם יש דבר כזה “מחנה” של “הלמידה המקוונת” או של “התקשוב בחינוך” (“מחנה” שמיוצג בארץ על ידי גוף כמו מו”ח), הוא בוודאי איננו מאוחד. הוא מורכב מקבוצות בעלות גישות ואינטרסים שונים ואפילו מנוגדים. לאף אחת מהקבוצות האלה אין זכויות יוצרים על המונחים הרווחים בתחום. כל קבוצה רשאית לפרש אותם לפי הגישה, והאינטרסים, שלה. אבל אפילו אם הכותרת שהוא בחר קצת בעייתית בעיני, נדמה לי שהפעם ריצ’רדסון הצליח להתמקד באופן ברור על ההבדלים המהותיים בין שתיים מהקבוצות האלה.
Post Views: 278
שלום, אני שהד, סטודנטית מבית ברל.
לפי התגובות של התלמידים ניתן לראות, שזו לא גישה מקוונת לגמרי, זו גישה מקוונת, אבל המורה מתערב בה, כלומר זה שילוב של שתי גישות:
1. I can work ahead if I'm able to
2. I get nearly instant responses from my teachers
3. I get personalized support when I need it
4. My teachers are just as excited about online learning as I am
5. I can do all my math for the week on one day if I want to
6. I know how I'm doing, my grades are right on the screen
7. My parents can see my work and grades
8. My courses are more challenging
9. I can keep up with my work when my family travels
10. I can work around a busy schedule