לפני בערך חודש, תוך כדי הכנת מאמרון אחר, שמתי לב שהבלוג הזה מתקרב מאד לפרסומם של 1200 מאמרונים. והנה, המאמרון הנוכחי “זוכה” למספר הזה. נדמה לי שציון הדרך הזה מצדיק רפלקציה מסוימת – רפלקציה על מספר היבטים של הבלוג הזה ועל הכתיבה לבלוג באופן כללי.
פתחתי את הבלוג הזה במרץ 2006, על פלטפורמה של Blogger. ב-2018, עם יציאתי לפנסיה (או לפחות לפנסיה חלקית, מצב שנמשך גם היום) העברתי את הכל לכאן – לדומיין האישי שפתחתי. עד לאותו מעבר התפרסמו בבלוג קצת פחות מ-1100 מאמרונים, וחשבון פשוט מראה שבדומיין הנוכחי יש כבר קצת יותר מ-100.
אותו חשבון פשוט מראה שבגלגולו הקודם נהגתי לפרסם כ-90 מאמרונים לשנה ואילו בתשתית ה-“חדשה” יש בערך 20 לשנה בלבד. חלק מהצמצום הזה בפרסום נובע מעייפות החומר, וחלק מהקדשת זמן למגוון עיסוקים אחרים. אבל יש לפחות שתי סיבות נוספות.
מצד אחד, גם הכתיבה שלי השתנתה. עם השנים אורך המאמרונים גדל (לפעמים יותר מדי – הלוואי וידעתי לכתוב בצורה תמציתית יותר), וגם (וזה העיקר) המיקוד השתנה. בשנותיו הראשונות הרביתי לדווח על כלים חדשים ועל השימוש בהם כפי שזה בא לביטוי אצל בלוגרים אחרים. היו אלה ימי הזוהר של ה-Web 2.0 והיתה תחושה שבעקבות הנגישות לרשת והזמינות של כלים שיתופיים משהו באמת משתנה בחינוך. יכולתי לקשר לדוגמאות מרשימות מבלי להאריך יתר על המידה בכתיבת הסברים. (כך לפחות נדמה לי – לא בדקתי את האורך הממוצע של מה שפרסמתי אז.)
ויש גם, כמובן, צד שני – התקשוב החינוכי השתנה ומצאתי את עצמי שוב ושוב (ושוב?) מגיב לשינוי הזה שבלשון המעטה לא מצא חן בעיני. הגדרתי לעצמי תפקיד – המוכיח בשער שקובל על כך שהדיגיטליות הכל כך קורצת ומזמינה משרתת יעודים של הוראה מסורתית ופיקוח על הלומדים במקום לאפשר גישה פתוחה לעולם הידע. ומה לעשות, קשה לפרסם קובלנות מהסוג הזה בתדירות גבוהה מבלי להישקע בייאוש. עדיף לפרסם בתדירות יחסית נמוכה.
הבלוג הזה נפתח בתקופת הפריחה של הבלוגים באופן כללי. בדיקה בקורא ה-RSS שלי מראה שגם היום אני מנוי על כ-200 מקורות באנגלית שעוסקים בחינוך ובתקשוב בחינוך – רובם בלוגים אישיים, ובעברית על כמעט 100 – רובם הגדול בלוגים אישיים. כמובן שאין ביכולתי לעקוב אחרי כל אלה, אבל אינני צריך. הרוב הגדול של המקורות האלה, בשתי השפות, רדום או אפילו נסגר. חלקם שרדו מספר שנים, אחרים לתקופה מאד מצומצמת. גם היום אני נתקל בבלוגים חדשים (או בלוגים שלא הכרתי) שאני מוסיף לקורא ה-RSS שלי, אבל זה קורה רק לעתים רחוקות. רוב המקורות שאחריהם אני ממשיך לעקוב הם הגותיים, רובם של בלוגרים חינוכיים ותיקים בעלי נסיון בתקשוב החינוכי, ורובם, כמוני, מביעים דאגה (שוב, בלשון המעטה) בנוגע לכיוון שבו התקשוב החינוכי הולך.
כבר מספר שנים זה הכיוון של הכתיבה שלי כאן. אני מנסה להזכיר – לפחות לעצמי – שהדיגיטליות בחינוך איננה צריכה לשרת את ההוראה האינסטרוקטיביסטית; שהשימוש הכדאי בו איננו להבטיח שהתלמידים יישארו מרוכזים בשעת שיעור כדי לקלוט עוד ועוד “ידע” או תוכן; שהדיגיטליות יכולה להציע הרבה יותר מאשר חיקוי נוצץ של החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו כבר דורות.
כל זה איננו צריך להפתיע את קהל הקוראים המאד מצומצם שלי. הדברים האלה באים לביטוי כאן בעקביות. אם יש כאן משהו שבכלל מפתיע, זאת העובדה שלאור חוג קוראים כל כך מצומצם אני בכלל ממשיך לכתוב ולפרסם כאן. הגיוני להרהר האם זה בכלל שווה המאמץ. לפני כעשור עדיין היה אפשר להרגיש שייכות למה שכינו הבלוגוספירה החינוכית – מרחב כתיבה שבה בעלי בלוגים הרהרו בכתובים והגיבו אלה לאלה, ולא בהכרח בכתיבת תגובה לבלוג, אלא כל אחד בבלוג שלו, כאשר רעיונות שעלו בבלוג אחד התגלגלו לאחרים ונוצרה במה מבוזרת לליבון סוגיות חינוכיות. לפעמים הליבון הזה אפילו מצא ביטוי בנעשה בשטח. עם השנים המרחב הזה הצטמצם עד שבמידה רבה התחושה היא שאני כותב לעצמי.
חשוב לי לציין שבמהלך השנים הבלוג הזה עסק באופן כמעט בלעדי בנושאים הקשורים לחינוך והדיגיטליות בחינוך. כתוצאה מהמיקוד הזה ה-“אני” שבא לביטוי כאן הוא רק פן אחד מהאני ה-“אמיתי” (אם יש בכלל דבר כזה). על אף העובדה שאני מניח שכל קוראיי המעטים מכירים את דעותיי הפוליטיות, לטוב או לרע בחרתי לא לערב אותן כאן, גם אם נדמה לי שבמידה רבה התפיסות החינוכיות שלי נגזרות מאותם המקורות של הדעות הפוליטיות והתרבותיות שלי. לא פעם אני שואל את עצמי אם ההתמקדות המצומצמת הזאת מוצדקת. הרי כאשר מסביב הכל בוער העיסוק בסוגיה כל כך מצומצמת כמו התקשוב החינוכי נראה כמותרות. זאת ועוד: במידה רבה הכיוון שאליו פנה התקשוב החינוכי הוא פונקציה של תהליכים כלל חברתיים כך התעלמות מהתמונה הכלל חברתית יוצרת ראייה מעוותת על התקשוב החינוכי עצמו.
ברור לי שהמיקוד המצומצם והממוקד של הבלוג הזה גורם לכך שאני חוזר על עצמי. בשלב מסוים מבינים שיש מספר מוגבל של דרכים להגיד (שוב ושוב, נכון?) את אותו הדבר. ובכל זאת, יש דברים שחשוב שייאמרו, גם אם בכך אני הופך את עצמי לכלב הנובח על השיירה שעוברת.
ואם בחזרה על עצמי מדובר, יש טעם להדגיש בפעם המי יודע כמה שעבורי הכתיבה לבלוג היא אולי בראש ובראשונה כתיבה לעצמי. אני מרבה לצטט את איזק אסימוב (Isaac Asimov) שכתב:
Writing, to me, is simply thinking through my fingers.
ואכן, מעל כל דבר אחר, אני זקוק למרחב הזה כדי להבהיר דברים לעצמי. ואם תוך כדי הכתיבה הזאת אחרים קוראים ומוצאים ערך במה שהם קוראים, זה ערך מוסף מבורך, אבל לא העיקר.
נדמה לי שברוח הזמנים המאמרון הזה יכול להסביר למה אני מוכן לוותר על סיוע של כלי AI דוגמת ChatGPT בכתיבה שלי. (בחודשיים האחרונים נחשפתי לפחות לשלושה כלים חדשים שמבטיחים לי שהם יכולים לייעל את התהליך של כתיבת מאמרון לבלוג.) יכול להיות שאם יכולתי להגיד ל-AI מה אני רוצה לכתוב היא היתה יכולה להכין לי טקסט נאה. אבל רק תוך כדי הכתיבה אני מצליח להבהיר לעצמי מה בעצם אני רוצה לכתוב. לפני כשלושה שבועות התחלתי “לכתוב” בראש שלי את המאמרון הזה. אבל היה זה רק כאשר הופיעו ביטים על הצג שהטקסט באמת התחיל להתגבש למשהו שאפשר לפרסם. הכתיבה היתה תהליך של הוספות ומחיקות, של הזזת משפטים ממקום אחד למקום אחר (ולפעמים גם העברתם חזרה), של מציאת מילה מתאימה יותר וגם ויתור על משפט שתחילה הצטלצל יפה באוזני אבל בעצם לא אמר את מה שרציתי. וכמו שקורה פעמים רבות, אני מגלה שהסיום של הגירסה הראשונה צריך בעצם להיות ההתחלה של מה שאני באמת רוצה לכתוב. הכתיבה מזככת את המחשבה. דרכה אני מבהיר לעצמי מה אני באמת חושב, ותוך כדי כך אני גם נפרד מלא מעט רעיונות שתחילה נראו לי קולעים אבל כאשר הם מקבלים צורה על הצג אינם מצליחים לשכנע.
כבר עם כותרת המאמרון הזה ציינתי שלא מדובר בסיכום. בקושי יש כאן סיכום ביניים. התקשוב החינוכי ימשיך להעסיק אותי, שלא להגיד להעציב ולעצבן אותי. ולפחות לעתיד הנראה לעין במרחב הזה אני כנראה אמשיך לנסות להבין ולהסביר למה.
כל הכבוד!
על ההתמדה, הסקרנות, הנחישות, המידע והניתוח.
אתה לומד באמצעות אצבעותיך ואני חושב – פחות אמנם – בסיוע משפטיך
1200 פוסטים! באמת מעורר התפעלות! הזדמנות לומר תודה רבה!
אמנם נכון, אתה עקבי בדעותיך, אך כל פעם מזווית אחרת ותמיד מעניין לקרא וללמוד.
מאחלת לך, אבל גם לנו הקוראים, עוד לפחות 1200 פוסטים נוספים: )
Greetings, Jay! While I could pile on the accolades of which you are so worthy, I have always found blogging to be, as you so eloquently quoted Asimov, “a chance to think with my fingers. It is also a discussion opening. An invitation to consider your thinking and compare it to mine. Blog comments are a canvas to continue the discussion. In that spirit, here goes. Back in my blogging days, I found that I was writing not for others, not for myself, but as a form of decompression at the end of class projects. Blogging became my way of formalizing my reflections on where projects had succeeded, where I had discovered something new, and where I had adjusted from my pre-conceived thoughts about where a project should be headed. In this way, I was able to return to my blog as I debated whether to reuse a project, reinvent a project, or research an entirely new project. My blog posts probably only made sense to me, though from the comments I received and to which I replied, posts also resonated with those who stumbled/subscribed to my blog. In the end, I found it a useful tool, and one I came to rely on as I matured as a teacher. Thanks for the trip down memory lane!
תמיד עוקב אחרי הבלוג שלך ולומד גם ממנו !
יישר כוח
עמי סלנט