ובכל זאת, אי-שם בדרך משהו השתבש

לפני חודש, בתגובה למאמרון כאן, גיל עמית טען שהביקורת שלי כלפי המיידיות של קבלת תוצאות חיפוש ברשת מוטעית. במאמרון שאליו גיל הגיב ובמאמרון שהתפרסם חודש לפני-כן קבלתי על כך שבתרבות הכללית שלנו, ולכן גם במערכות החינוך, חיפושי מידע מתבצעים תוך ציפייה לתשובה עובדתית ברורה, מהירה וקצרה, וכתוצאה מכך הסקרנות, הרצון לדעת עוד, לגלות קשרים בין גורמים שונים או להרחיב את הדעת מעבר לאותה תשובה מהירה, מצטמצמים כך שהמחפש מסתפק בפיסת מידע פשוטה. במקום שהחיפוש יוביל להרחבת הסקרנות, החיפוש באינטרנטי סוגר ומגביל אותנו למנה דלה של מידע. גיל טען שהתלונה שלי מתכחשת למציאות החיובית – שהזמינות הכמעט מיידית של מידע מזמינה רכישת ידע בממדים שלא היו אפשריים בשום תקופה קודמת. כמו-כן, הוא קבע, במידה די גדולה של צדק, ש:

לא זכור לי כי בעידן טרום הגוגל היתה תרבות ענפה ורחבה (מבחינת מספר האנשים) של חיפוש וסקרנות.

כאשר קראתי את התגובה של גיל היה לי ברור הוא צדק. התגובה שלו הזכירה לי שפעמים רבות בעבר גם אני התבטאתי בצורה דומה. באחת הפעמים האלה, לפני עשור, במסגרת של התייחסת לאמירה של מורי פרופ’ משה כספי, כתבתי על חזון זמינות המידע. לפני שנים רבות כספי תיאר מצב אידיאלי שבו נוכל לשלב בין החוויה לבין הידיעה, וכך לתת ביטוי לשני ההיבטים האלה של התודעה שלנו. כספי ציין שהאנציקלופדיה יכולה לתאר לנו בפירוט מרבי מה גורם לכך ששקיעת השמש מעל לים מרשימה כל כך, אבל היא איננה יכולה לחוות את השקיעה. במאמר שכתבתי לספר יובל לכספי שהתפרסם ב-2010 ציינתי שלא רחוק היום שבו המידע על השקיעה תהיה נגישה לנו בלחיצת כפתור מכל מקום, כך שנוכל לחוות את השקיעה וגם להבין אותה בעת ובעונה אחת. הגשתי את המאמר שלי לעורכי ספר היובל ביוני 2007, ממש באותו חודש שבו ה-iPhone הראשון יצא לשוק. מה שתיארתי כחזון כבר אז התחיל להתממש. היום, כמובן, הזמינות הזאת מוכרת היטב ואפילו נדוש, אם כי עבור אלה מאיתנו שזוכרים את התהליך של איתור מידע לפני ה-WWW והסמרטפון, עדיין מדובר בפלא שאיננו מובן מאליו.

רבים אחרים ציינו את פלא זמינות המידע. אליס דרגר (Alice Dreger) בספרה Galileo’s Middle Finger כותבת שההורים שלה, קתולים שמרניים, נטעו בה את התשוקה לידע:

Twice as often as my parents told their four children to go wash, they told us to go look something up. At our suburban tract house on Long Island in the 1970s, our parents shelved the Encyclopædia Britannica right next to the dinner table so we could easily reach for a volume to settle the frequent debates. (עמ’ 7)

עבור דרגר היה זה הספר המודפס שתמיד היה בהישג יד. באופן מאד דומה יוחאי בנקלר כותב על הגישה ל-WWW שמלווה את ארוחות הערב בביתו. בספרו The Wealth of Networks הוא מונה רשימה ארוכה של אנשים שסייעו לו בכתיבת הספר, וגם כותב תודה מיוחדת לאביו:

My father, who was swept up in the resistance to British colonialism and later in Israel’s War of Independence, dropped out of high school. He was left with a passionate intellectual hunger and a voracious appetite for reading. He died too young to even imagine sitting, as I do today with my own sons, with the greatest library in human history right there, at the dinner table, with us. But he would have loved it. (עמ’ xii)

בקיצור, קשה להמעיט בחשיבות הזמינות הזאת. פעמים רבות בעבר נהגתי לציין שעלינו להתייחס אליה כאחד השירותים הבסיסיים – כמו מים חמים שזורמים בברזים, או חשמל שמדליק את האור בלחיצת כפתור. היום בקושי קורה שאמצא את עצמי במצב שבו אין לי תקשורת זמינה כדי לברר נקודה – חשובה כקלילה. החיפוש באמצעות הסמרטפון נעשה לאנציקלופדיה היודעת כל שמלווה אותנו בכל מקום כך שתוך כדי החוויה אנחנו גם יכולים להרחיב את ההבנה.

אבל אם כך אני חושב, מה קרה שנעשיתי כל כך ביקורתי כלפי השימוש בחיפוש היום? גם אם במקרים רבים מדי בבתי הספר החיפוש איננו משרת את הרחבת הדעת של התלמידים כפי שהיינו רוצים, ספק אם המצב יותר גרוע היום מאשר לפני ה-WWW. (נכון, אם ההפצה הנרחבת של פייק ניוז אפשר לטעון שהמצב כן יותר גרוע, אבל זה נושא למאמרון אחר.) האם באמת אפשר להאשים את ה-knowledge panels שגוגל מעניקה לנו כדי לקצר את הדרך אל המידע המבוקש? בפני עצמם תקצירי המידע האלה אינם פסולים. השימוש בהם כסוף פסוק במקום כפתיחה לחיפוש מתמשך בעייתי, אבל קשה לקבוע שגוגל אכן אשמה בשימוש הזה.

אבל גם זה איננו לגמרי נכון. הרי במידה רבה גוגל כן מעוניינת לתת “תשובות”, וזה איננו סתם ממניעים כלכליים מפני שקבלה מהירה של תשובה תגביר את השימוש שלנו בגוגל כך שנצפה ביותר פרסומות או נמסור לה יותר מידע אישי אודותינו. הבעיה היסודית יותר היא שתפיסת העולם הגוגלית מניחה שאכן יש תשובה ברורה לכל שאלה. וחשוב עוד יותר, תפיסת העולם הזאת חודרת לתוך מערכת החינוך.

כתבתי שהתפיסה הזאת “חודרת לתוך מערכת החינוך”, אבל אפשר כמובן לטעון שהיא תמיד היתה שם. באופן מסורתי מערכות חינוך ראו את עצמן הסמכות שקובעת מהי האמת. דווקא הופעתו של ה-WWW והיכולת שלנו להגיע למקורות מידע מעבר לספרי הלימוד המוסמכים והמאושרים הם אשר ערערו את הסמכות הזאת. על פניו הייתי צריך לברך על זמינות החיפוש.

ואכן, כך עשיתי. כבר לפני עשרים שנה הייתי בין אנשי החינוך שראו הבטחה גדולה בזמינות המידע שהחיפוש ב-WWW מאפשר. היו גם אחרים שבירכו על הכנסת האינטרנט למערכת החינוך, אבל לא מטעם ערעור הסמכות, אלא כאמצעי לשיפור ההישגים המסורתיים של רכישת הידע המוסמך. במאמר שכתבתי אז ניבאתי שמערכת החינוך אמנם צועדת לקראת האינטרנט, אבל עשויה לגלות שזמינות המידע מכרסמת בסמכות שלה. באופן מסורתי בית הספר והמורה היו המקור לידע, אבל חדירת התקשורת האינטרנטית לתוך הכיתה איימה לחבל במסנן שחצה בין עולם הדעת לבין התלמיד, מסנן שאיפשר לשמור על הסמכות של המערכת.

מאז המון השתנה. המערכת אמנם מתנגדת לנוכחות של הסמרטפון בכיתה אבל ההתנגדות הזאת איננה נובעת מהחשש שמידע לא מוסמך עלולה לזרום לתלמיד אלא מפני שהכלי פוגע בריכוז התלמיד בשיעור. אפשר להגיד שמבחינת הגישה למידע המערכת הצליחה לאלף את הרשת. היום המידע המוסמך זורם בנתיבים שקיבלו אישור. אבל גם לגוגל ולכלים כמו ה-knowledge panel שלה יד באילוף הזה. התלמידים “למדו” שהידע מגיע בפיסות מידע ברורות ומתומצתות ושאין צורך לחפש מעבר לכך. במקום להמחיש לתלמיד שהעולם גדוש במידע ושכדאי להחשף אליה, מערכת החינוך וגוגל חוברות יחדיו להראות לו שקל להגיע למספיק מידע כדי לספק את דרישות המערכת, ולעזאזל עם הסקרנות. נדמה שלמערכת כבר אין מה לחשוש מחיפוש המידע ברשת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *