אולי זה לא מוצדק. אולי זה פשוט הנטייה שלי לראות את החור יותר מאשר את הבייגלה. סטיב הרגדון פרסם מאמרון ארוך השבוע – Web 2.0 Is the Future of Education – הזוכה לתגובות נלהבות, ומשום מה, אני מתקשה להתלהב כמו שעשו, כנראה, רוב קוראיו. (הרגדון פרסם את המאמרון לא רק בבלוג האישי שלו, אלא גם ב-TechLearning Blog, ובשני אלה, ובמקומות רבים בבלוגוספירה החינוכית, השבחים רבים.)
יכול להיות שאני מתקשה להתלהב דווקא מפני שאני מסכים עם רוב מה שהרגדון כותב. אישית, אני זקוק פחות להצהרות שיעוררו את הרצון לעמוד דום ולהצדיע, ויותר לביקורת שמנפצת מוסכמות. בנוסף, כאשר הדברים נכתבים על ידי מישהו שכבר כתב דברים דומים פעמים רבות בעבר, קשה לא לשאול מה השתנה שגורם לו לעשות זאת שוב. קשה לא להרגיש שיש כאן דוגמה של שכנוע עצמי – שהרגדון כותב על מנת לחזק את השורות. אישית, אינני מקבל את הרושם שדבריו מכילים משהו חדש שיגרום לאלה שעדיין לא משוכנים להתגייס לשורות אוהדי ה-Web 2.0 בחינוך.
קשה להתווכח עם הלהט של הרגדון. הוא כותב:
I believe that the read/write Web, or what we are calling Web 2.0, will culturally, socially, intellectually, and politically have a greater impact than the advent of the printing press. I believe that we cannot even begin to imagine the changes that are going to take place as the two-way nature of the Internet begins to flower, and that even those of us who have spent time imagining this future will be astounded by what happens.
ובהמשך הוא מונה עשר מגמות של ה-Web 2.0 שלדעתו ישפיעו בצורה מכרעת על החינוך. כפי שכבר רמזתי, אני דווקא מסכים עם הרבה מהתחזיות שלו (ואני מודה שגם לי יש נטייה להתלהב יתר על המידה מהפוטנציאל של כלי Web 2.0 בחינוך), אבל נדמה לי שבמקום שדבריו מחדשים, הם פשוט חוזרים על נקודות שמזמן הפכו למוסכמות בקהילת ה-Web 2.0 בחינוך. הרשימה טובה, אבל נדמה לי שקראנו אותה כבר פעמים רבות.
ובכל זאת, נקודה אחת גרמה לי להנהן נמרצות בראש. המגמה השנייה שעליה הרגדון כותב היא “A Tidal Wave of Information” – בוודאי לא משהו חדש. אבל בנוגע למגמה הזאת הוא מציין:
I will also say that on a personal level, when people ask me the answer to content overload, I tell them (counter-intuitively) that it is to produce more content. Because it is in the act of our becoming a creator that our relationship with content changes, and we become more engaged and more capable at the same time.
אם הרגשתי שלא היה הרבה שחידש או הלהיב במאמרון הארוך שלו, דווקא כאן מצאתי נקודה חשובה באמת. הרגדון מודה שהגישה הזאת – שהדרך להתמודד עם העובדה שאנחנו מוצפים במידע היא ליצור יותר מידע – היא תפיסה הנוגדת את ההגיון. אך עם זאת, אין ספק שיש בה יסוד בריא שנוגע במהות החינוך. בימינו, צרכן המידע הפסיבי איננו יכול להתמודד עם כמויות המידע שמציפות אותו. רק אם הוא יירטב ממש, אם הוא ישחה עם הזרם, הוא יוכל למצוא מה כדאי ומשמעותי לו, וכך גם הוא יוכל להפיק תועלת מהמידע הרב המציף אותו.