צילום אחד מספר יותר מסיפור אחד

נהוג לטעון שטכנולוגיות חדשות מחקות את אלו שבמקומן הן באות (אם טכנולוגיה כלשהי באמת באה “במקום” משהו). בדרך הזאת מסבירים למה הסרטים הראשונים היו הצגות מצולמות (עם מצלמה סטטית) או למה השידורים המוקדמים של הטלוויזיה הלימודית הציגו מורה מול מצלמה ומדברת אל כיתה מדומיינת.

כמובן שבנושא של מחשבים ואינטרנט בחינוך לא חסרות דוגמאות לתופעה הזאת. פעם אחר פעם כלים עם פוטנציאל חינוכי עצום נאלצים לשרת את הכיתה המסורתית. לפני כשבועיים טים סטאמר הביא דוגמה מאלפת לתופעה הזאת – צילום של מעבדת מחשבים בבית ספר:

סטאמר מסביר שבנוסף למספר מגבלות נוספות, מחשבים ניידים יקרים בהרבה מנייחים. הוא מזכיר לנו שההצדקה בקנייתם היא … הניידות, ואילו בתוך המעבדה היתרון הגדול של המחשבים האלה הולך לאיבוד.

אפשר לראות את ההצילום הזה כדוגמה עצובה של הקושי של מערכות חינוכיות להבין את היכולת האמיתית של המחשב, או של חוסר המעוף המחשבתי שלהן. אבל שתי תגובות למאמרון של סטאמר מאירות את הבעיה באור טיפה אחר.

מגיבה אחת מסבירה שבית הספר שלה מקבל מחשבים ניידים מהמחוז, והמחוז דורש אבטחה עליהם אך איננו מספק ארונות שבהם אפשר לנעול אותם. מתברר שהפתרון הזול ביותר הוא לשים את הניידים במעבדה. אבל מפני שכל הזמן נכנסים ויוצאים ממנו, אי-אפשר לנעול את המעבדה. לכן יש צורך לקבע אותם לשולחנות. מגיבה אחרת מסבירה שכל המבחנים הגדולים בבית הספר שלה מתבצעים בצורה מקוונת. למבחנים האלה יש צורך בכל המחשבים של בית הספר, כולל הניידים, כמעט מידי יום. מפני שתקשורת הוויירלס איננה מספיק אמינה, צריכים תקשורת דרך כבלים. (בכלל לא ברור, עם כל כך הרבה מבחנים, מתי יש זמן להשתמש במחשבים למשהו אחר, דוגמת למידה.)

הדוגמאות האלו אינן תירוצים. הן מתארות את המורכבות של המציאות החינוכית. אבל התוצאה היא אותה תוצאה – ניצול כושל של הטכנולוגיה. בנוסף, לא ברור אם המערכת, אם וכאשר היא תבין כיצד כן מתאים להשתמש בכלים האלה, תהיה מסוגלת לערוך את השינויים הדרושים שיאפשרו לטכנולוגיה לבוא לביטוי. אפשר אולי להתנחם בכך שלא רחוק היום שבו התלמידים יגיעו לבית הספר עם מכשירים אישיים משלהם. כמובן שאז, גם אם חוסכים כסף רב, ולא מסתבכים עם כבלים שמקבעים מחשבים ניידים לשולחנות, עדיין לא ברור שיידעו להשתמש בכלים האלה בהוראה ובלמידה.