פיטר גרין (Peter Greene) הוא איש חינוך ותיק. גרין כותב בעיקר על מאמציהם של תומכי הפרטת החינוך בארה"ב לחסל את החינוך הממלכתי שם. אבל הוא גם מבקר, לרוב ביקורת מוצדקת, היבטים שונים של התקשוב החינוכי. ציטטתי אותו כאן כבר שמונה פעמים. בחודש ינואר השנה הוא פרסם מאמרון שעורר בי אי-נוחות, וזה על אף שמצאתי מידה לא קטנה של צדק במה שהוא כתב תחת הכותרת:
אי-הנוחות נבעה מריח האליטיזם שנדף מהכותרת. הרי הרמז ברור – אלה שאינם מבינים שהבינה המלאכותית היא בסך הכל מערכת של מחשבים שפולטת "תשובות" לפניות מבלי שתהיה הבנה של ממש מאחורי אותן תשובות יראו בתשובות האלה "אמת" ולא יבדקו אותן לעומק, ולעתים קרובות יפלו בפח. (כמו עם כמעט כל התייחסות ל-AI בחינוך היום, הכוונה למערכות LLM.) הביקורת של גרין די גורפת – הוא איננו מעוניין להכיר בכך שיש תחומים שבהם ה-AI כן מצליחה להרשים, ולפעמים אף לעזור. לכן גם כאשר מסכימים עם מה שהוא כותב, חשוב להיזהר מהכללות. ואכן, כשקראתי את המאמרון הזה נזהרתי. ובכל זאת ….
גרין פותח עם התייחסות למחקר של שלושה אנשי אקדמיה (שני אמריקאים ואיטלקייה אחת) בתחומי העסקים והשיווק שמהווה בסיס לטענה אשר בכותרת המאמרון שלו:
Lower Artificial Intelligence Literacy Predicts Greater AI Receptivity
הכותבים מתארים מחקר שהם ערכו על מנת לבחון אם קיים קשר בין הבנה של מה ה-AI עושה לבין הנכונות להאמין לתשובות שמקבלים מהפניות לכלים האלה. (הקישור למעלה הוא לתקציר. המאמר במלואו, שמתאר בפרוטרוט את תהליך עריכת המחקר, נמצא כאן.) הם מסבירים שהם בדקו:
the relationship between consumers’ AI literacy (i.e., their objective knowledge about AI) and their AI receptivity (i.e., proclivity towards AI usage).
ובהמשך הם מסיקים:
Though most people forecast that consumers with greater AI literacy are more receptive to AI, we theorize and demonstrate that it is those with lower AI literacy who exhibit greater AI receptivity— a relationship we refer to as the lower literacy-higher receptivity link.
ההסבר שלהם איננו צריך להפתיע: מי שאיננו "מבין" מה ה-AI עושה (כאילו אפשר באמת "להבין") חש שמתרחש קסם. וזה להבדיל מאנשים בעלי אוריינות AI גבוהה שמבינים שאפילו אם ביצועי הכלי נראים אנושיים, אלה אינם באמת מעידים על חשיבה אנושית:
people with lower AI literacy perceive AI’s execution of such tasks as more magical and experience greater feelings of awe when thinking about AI executing such tasks.
למען האמת, ההסבר הזה די משכנע, וכאשר קראתי אותו ציפיתי שמסקנת החוקרים תהיה שמערכות החינוך חייבות לפתח אוריינות AI אצל תלמידים וסטודנטים. אבל כבר בתקציר המאמר הציפייה הזאת מתבדה. החוקרים, הרי, באים מתחומי העסקים והשיווק, ולכן לדעתם כדאי ורצוי לנצל את המצב הזה:
These findings suggest that companies may benefit from shifting their marketing efforts and product development toward consumers with lower AI literacy. In addition, efforts to demystify AI may inadvertently reduce its appeal.
אני מניח שהטענה הזאת מעוררת אי-נוחות לא רק אצלי, אלא אצל אנשי חינוך רבים אחרים. אבל עורכי המחקר אינם אנשי חינוך, ומבחינתם היא בהחלט הגיונית. בעולם השיווק מוצרי AI אינם שונים מכל מוצר אחר שמבקשים לשווק, ומה שיותר נוצץ יותר נמכר. לחוקרים, כמובן, אין שום מחויבות לחינוך. מטרתם הגדלת המכירות. מתברר שהאליטיזם שממנו חששתי איננו אצל גרין שקובל על כך שקל לרמות צרכנים/משתמשים, אלא אצל המשווקים שמבחינתם עדיף לשמור על קהל יעד בור.
גם דן כהן (Dan Cohen), דיקן הספרייה ופרופסור להיסטוריה באוניברסיטת נורת'איסטרן אשר בבוסטון, מבקש לבחון מי עשוי להרוויח מהשימוש בכלי AI בתחום החינוך. במאמרון בבלוג שלו, גם הוא מינואר השנה, כהן מדווח על מחקר (ראו – Generative AI Can Harm Learning) שבו תלמידי תיכון בקורס מתמטיקה חולקו לשתי קבוצות – לאחת אפשרו שימוש חופשי בכלי דומה ל-ChatGPT-4, ואילו לשנייה אפשרו שימוש בגרסה מצומצמת ומוגבלת יותר של ChatGPT שלא הגיש תשובות אלא העניקה רק רמזים.
כאשר שתי הקבוצות נבחנו על מה שלמדו, כל עוד חברי הקבוצה הראשונה המשיכו להשתמש בכלי היה שיפור משמעותי בציונים, אבל כאשר הם לא הורשו להשתמש בכלי היתה ירידה משמעותית בציונים. אצל חברי הקבוצה השנייה היה שיפור מתון יותר בציונים, אבל הוא נשמר לעבר זמן, גם ללא השימוש בכלי. כהן מדגיש את ההבדל בין שני השימושים האלה – מתן תשובות מהירות לעומת עידוד החשיבה באמצעות הכוונה ורמזים. עבור כהן זה מחדד שאלה מרכזית:
Are we using AI to enhance learning, or to replace some learning steps that turn out to be essential?
היום איננו מתנגדים לשימוש בחישובית, או בודק האיות אשר ב-Word. ברור לנו שבחייהם המקצועיים העתידיים התלמידים שלנו ישתמשו בכלי AI באופן חושפי. בגלל זה דווקא רצוי שהם יכירו, וישתמשו, בכלים האלה כבר עכשיו. אבל כהן מדגיש שבעולם העסקים של היום:
Employers are already realizing that a relative novice armed with AI, although perhaps competent enough to get work done, is far less valuable than an experienced practitioner who has a sturdy mental model of a domain.
נוצר מצב מעניין שבו מצד אחד העדר אוריינות AI אצל משתמשים מגבירה את היכולת לשווק להם כלים כאלה, ואילו מצד שני אוריינות "מסורתית" וכללית יותר אצל המשתמשים מגבירה את יכולתם לתפקד בעולם העבודה, כולל בעולם שבו הם ישתמשו בכלי AI. כהן מתריע על בעיה שנובעת מקיצורי דרך שיוצרים תשתיות ידע רעועות. הוא טוען שבעולם של התפתחות מזורזת בתחומים מדעיים ההסתמכות על AI מדלגת על שלבי הביניים הדרושים כדי להפוך לאנשי מדע מוצלחים. הוא כותב:
This, paradoxically, leads to a chasm in the profession in which there is no experiential on-ramp to the fast lane of the principal investigator, no training that gives you the rich base of knowledge and intuition needed to develop your field further.
זאת איננה בעיה במדעים בלבד. אפשר לזהות אותה גם אצל עורכי דין זוטרים שהעבודות הראשונות ה-"מסורתיות" שלהם נעשות היום על ידי ה-AI, או באקדמיה כאשר אין צורך בדוקטורנטים כעוזרי הוראה מפני שה-AI יכולה למלא את התפקיד שלהם הרבה יותר בזול. יתכן מאד שה-AI תמחק את רכישת המומחיות ואת מסלולי הקידום, ונגלה שאמנם ה-AI יכולה לעשות את מה שהאנשים האלה אמורים לעשות היום, אבל זה יהיה במחיר של הגבלת ההתקדמות המקצועית הדרושה כדי למלא תפקידים בכירים בתחום מחר.
נדמה לי שיש נקודת ההשקה בין דבריו של גרין לבין אלה של כהן. במקרה של גרין (או ליתר דיוק של חוקרי השיווק) הצלחת הפצת ה-AI דורשת בורות, ואילו אצל כהן הצלחת ה-AI מנציחה את הבורות (או לפחות הבינוניות).