עוד על הנסיון לסגור את הדלת

אנדי כרבין, בבלוג החדש (והמרשים) שלו learning.now מדווח על הנסיון של הורים בניו יורק לשנות את המדיונות הקובעת שלתלמידים אסור לבוא לבית הספר עם טלפונים סלולאריים. (יש מאמר בנושא ב-Wired News.) השיקולים של ההורים די מובנים – הם רוצים את האפשרות להיות בקשר עם ההורים אם וכאשר זה נחוץ.

התגובות בבלוג של כרבין די חלוקות, אם כי הגישה הכללית שבאה לביטוי היא (כפי שאולי היה אפשר לצפות) אפשר להחזיק טלפון סלולארי, אך לא להשתמש בו בשעת שיעור. מספר אנשים מביעים חשש מהעתקות במבחנים. יש עדיין מעטים שמנסים למקד את הדיון בשאלות של שילוב המכשיר בתהליך הלמידה. אבל אין ספק שזה יקרה.

נדמה לי שהחשש מהשימוש בטלפונים סלולאריים אינו נובע מההפרעה שהם יכולים ליצור, אלא מהתחושה שבאופן מסורתי בית הספר נתפס כמקום השולט בתלמידים בזמן שהם שוהים בו. אם וכאשר מתירים את השימוש במכשירים האלה, נוצר מצב שבו בית הספר מודה שהשליטה שלו אינה מלאה. אך מה לעשות, וזאת האמת, ורצוי שבתי הספר כבר יתחילו להתרגל לאמת הזאת.

אוי, כבר קשה להגדיר את מגרש המשחק

הנושאים רבים כל כך, והטכנולוגיה ממשיכה לצעוד קדימה, והמורים (וכן, גם התלמידים) נשארים די רחוק מאחור.

בארץ בקושי מתחילים לשלב את הבלוג בלמידה, ובחו”ל שואלים כיצד משתמשים בויקי. אנחנו עדיין מדברים על הכנסת אתר “טוב” לתוך הסימניות, ואילו התיגוי החברתי כבר מגמד לחלוטין את החשיבות של הסימניה.

מבחינתי ומבחינת הבלוג הזה, זה יוצר בעיה של מיקוד: האם אני רוצה לשאול על השילוב של הטכנולוגיות שבחזית, או האם יותר חשוב ליצור תשתית רחבה יותר של שליטה בסיסית בכלים ה-“ישנים” שאנחנו מכירים כבר שנים.

וכמובן שזה רק חלק של הבעיה. הבעיה היותר גדולה היא שעם כל הכבוד לאותן טכנולוגיות חדישות, האמת חייבת להאמר: רוב התלמידים שלנו עדיין לא רכשו את מיומנויות הלמידה הבסיסיות שמאפשרות להם לנצל את הטכנולוגיות כראוי. אמנם רבים מאלה שכותבים על הנושא משוכנעים שמספיק לתת גישה לכלים ופתאום, כיש מאין, התלמידים יידעו מה לעשות איתם (ובוודאי גם יחושו, פתאום, מוטיבציה אדירה ללמוד) אבל צר לי לחשוף את האמת … זה לא יקרה. אז יש מי שמדבר על כלים, ומי שמדבר על היסודות שמאפשרות למידה, והשניים לא בהכרח נפגשים.

אי אפשר כבר לסגור את הדלת

לא פעם, במסגרות שונות, הדגשתי שאם בעבר הכיתה היוותה סביבה סגורה ומוגנת, סביבה שלתוכה המורה וההנהלה קבעו מה ייכנס ומה יתרחש, האינטרנט שינה את כל זה.

הכוונה שלי אז היתה במסגרת חומרי הלימוד: לא רק ספרי הלימוד המאושרים עומדים לרשות התלמיד, אלא כל דבר שאפשר להגיע אליו באמצעות חיפוש במנוע חיפוש. אין ספק, המצב הזה משנה את פני הכיתה.

אבל היה צריך להיות לי ברור (אפילו אם העובדה הזאת התבהרה לי יחסית מאוחר) שלא מדובר רק בחומרי הלימוד. כפי שהקטע הקצר הזה מ-Smart Mobs מראה:

“Teachers have complained of “bullying” by pupils who use mobile
phones to film them losing their temper and then send the videos
to their friends for amusement,” this Times Online article says.
“Often,the pupils goad staff into “ranting for the camera” to
make the video as entertaining as possible. The phenomenon has
caused such concern that it is to be raised in a motion at this
week’s annual conference of the Association of Teachers and
Lecturers in Gateshead. “There has been an upsurge in the covert
filming of teachers,” said Andy Brown, the teacher who has tabled
the motion calling for the union to study ways of preventing it.
“In some cases, teachers’ heads have been superimposed on
another image to make them look stupid and the whole thing
posted on an internet site.”

אולי כצפוי, התלמידים מוצאים דרכים מוקצנות כדי להמחיש את האמת הזאת, אבל ורצוי, אולי, שגם הם יידעו שאפשר לצלם את ההתנהגות שלהם, אבל ברור ביותר שהמציאות השתנתה – המורה כבר איננו יכול לסגור את הדלת ולחשוב שהוא אדון למה שמתרחש בתוך הכיתה.

הרבה אנשים חושבים (בפומבי) על מה קורה כאן

לפני זמן קצר, ננסי מקין, בבלוג שלה, ביקשה עזרה מאחרים:

I am making final preparations to talk about blogging to a group of teachers on Saturday. One thing I want to talk about is why we blog with our classes. I would greatly appreciate it if you could leave me a brief comment here telling me why you blog with your students. I would like to share your thoughts with the teachers who come to the meeting. Thanks so much!
http://namckeand.blogspot.com/2006/03/and-yet-another-favor-to-ask.html

יד על הלב, אין זה אחד הבלוגים המעניינים ביותר (לפי דעתי) אבל תוך זמן קצר מאד 17 אנשים הגיבו עם עדויות אישיות משלהם. מה אוכל להגיד, כל הכבוד. זה בהחלט מצביע על כך שקיימת קהילה של אנשים שמתייחסים לכיצד לקדם את הבלוג בסביבה חינוכית כנושא רציני.

חזון הבלוג … מול מציאותו?

ויל ריצ’רדסון קובל על ההגדרה לבלוג שהוא מצא באתר על בלוגים בחינוך: “ביסודו של דבר, בלוג הוא יומן אישי לעידן האינטרנט”:

Oy.

Talk about missing the ed blogging boat. “A personal diary for the Internet Age”? Nothing about learning. Nothing about connections. Nothing about

c-o-n-v-e-r-s-a-t-i-o-n.

If we’re going to give ed blog awards, which I don’t think is a bad idea, we ought to do a better job of articulating the qualities for best practices.

ויל ריצ’רדסון
http://www.weblogg-ed.com/2006/03/07#a4791

ריצ’רדסון כמובן צודק. אבל. קשה לבוא אליו בטענות. הוא מכיר את השטח, והוא באמת מנסה לעודד שימוש “לימודי” ו-“חינוכי” של בלוגים. ובכל זאת, מהדוגמאות הלא כל כך מעטות שאני ראיתי, אם נבדוק את הנעשה בשטח במקום לדבר על החזון שלנו, לצערי כן מדובר ביומן אישי, ולא בכלי שמחולל תקשורת לימודית בין לומדים (או אפילו בין הלומד לבין עצמו).